Search Results

כחודש לאחר שג'ון לנון הודיע על כך שהוא עוזב את הביטלס, פול מקרטני הבין סוף סוף שהלהקה כבר לא קיימת יותר. הוא עבר תקופה קשה של כעס ודיכאון, על סף התמוטטות עצבים והחליט להתנתק מהכל ולנסוע עם אישתו לינדה, שתי בנותיהם, הת'ר בת השש ומרי התינוקת ומרתה הכלבה לחווה בסקוטלנד. הם נסעו במשך עשר שעות מלונדון בלנד רובר לחוות היי פארק שבקינטייר, סקוטלנד. פול רכש את החווה כשלוש שנים קודם לכן. משפחת מקרטני שהתה בחווה עד אמצע דצמבר ואז חזרה ללונדון, שם פול הקליט את אלבום הסולו הראשון שלו, מקרטני. פול החל לכתוב שני שירים לאלבום הסולו שלו כבר בסקוטלנד - The Lovely Linda ו-That Would Be Something. במהלך השהות של משפחת מקרטני בסקוטלנד, השמועות על מותו של פול, היו בשיאן ופול נאלץ להתראיין יומיים לאחר הגעתו לסקוטלנד כדי להכחיש את השמועות על מותו, למרות מצבו הנפשי הרעוע. השהות של פול בסקוטלנד למשך כחודשיים העמיקה את הקרע בינו לבין שאר חברי הלהקה, דבר שהחל עם כניסתו של אלן קליין לתפקיד ניהול הביטלס. לינדה תיעדה את השהות שלהם בסקוטלנד וחלק מהתמונות שצילמה שימשו לאלבום הסולו הראשון של פול מקרטני.

יום חשוב בהיסטוריית הביטלס. הסינגל הראשון של הביטלס יצא כחודש לאחר שהוקלט והגיע למקום 17 במצעד הבריטי. בפעם הראשונה שהביטלס היו במצעד. בצד ב' של הסינגל יצא השיר P.S I Love You בגירסה של השיר Love Me Do שיצא בסינגל, ג'ון לנון מנגן במפוחית ושר יחד עם פול מקרטני, ג'ורג' האריסון בגיטרה אקוסטית ורינגו סטאר על התופים. ישנן סך הכל שלוש גירסאות של השיר, בהן יש מתופף אחר בכל אחת מהן. גירסה אחת מיוני 1962 שהוקלטה בסשן ההקלטות הראשון של הביטלס ב-EMI יחד עם פיט בסט, לפני שסולק מהלהקה. גירסה זו יצאה רק באנתולוגיה 1 ב-1995. גירסה שניה זו הגירסה שהוקלטה בספטמבר 1962 עם רינגו סטאר, זמן קצר לאחר שהחליף את פיט בסט. וגירסה שלישית הוקלטה לאחר כמה ימים, בה תופף אנדי וויט, נגן סשנים של EMI ורינגו סטאר בתוף מרים. גירסה זו יצאה באלבום הבכורה של הביטלס Please Please Me בינואר 1963.

ב-11.07.1964 הביטלס מגיעים בסירה לאולפן הטלויזיה בטדניגטון. הביטלס הופיעו בשידור חי בתוכנית הטלוויזיה Lucky Stars (Summer Spin) של ABC. הם עשו ליפ-סינק לשירים שלהם A Hard Day's Night, Long Tall Sally, Things We Said Today, ו-You Can't Do That. כדי להימנע מקהל המעריצים שמחכה להם, הביטלס הגיעו לסטודיו בטדינגטון בסירה ששטה במורד נהר התמזה אל פלטפורמת העגינה של האולפן עצמו.

ב- 11.07.1968 ג'ון לנון היה שושבין בחתונת מג'יק אלכס. יאניס אלכסיס מדרס, "גורו" האלקטרוניקה וראש מחלקת האלקטרוניקה של אפל המכונה גם "מג'יק אלכס" התחתן במרכז לונדון. השושבינים שלו היו ג'ון לנון והזמר דונובן. מג'יק אלכס היה אז בן 26. הוא התחתן עם יופרוסין דוקסיאדס בת ה-22, בתו של אדריכל יווני מוערך. החתונה התקיימה בקתדרלת סנט סופיה, כנסייה יוונית אורתודוקסית בלונדון. בחתונה נכחו גם יוקו אונו, ג'ורג' האריסון ואשתו פטי. מג'יק אלכס פגש את ג'ון לנון ב-1965, זמן קצר לאחר שהגיע מיוון לאנגליה והרשים את ג'ון כשהציג בגלריית אינדיקה קופסת פלסטיק עם אורות מתחלפים וטען שהוא יכול לבנות מכונת הקלטה עם 72 ערוצים. ג'ון בהה בקופסת הפלסטיק שעות תחת השפעת LSD והשתכנע שמג'יק אלכס הוא כל יכול. למג'יק אלכס היתה יכולת ערמומית להציג הישגים ולהרשים אנשים מבלי שמשהו אמיתי יעמוד מאחורי דבריו. הוא הבטיח לביטלס טלפון שמגיב לקול בעליו ויכול לזהות מי מתקשר, שדה כוח שמקיף את בתי הביטלס, מצלמת רנטגן, צבע שיהפוך כל דבר לבלתי נראה, צבע רכב שישנה את צבעו על ידי ריפרוף מתג, ורמקולי טפט, שלמעשה יהיו חלק מהטפט. מאוחר יותר הוא ביקש את מנועי ה-V-12 מהרולס רויס ​​של ג'ון וממכונית פרארי ברלינטה של ​​ג'ורג' האריסון, כדי שיוכל לבנות צלחת מעופפת. מג'יק אלכס השתתף בכתיבת השיר What's the New Mary Jane עם ג'ון לנון, שיר שיועד במקור לאלבום הלבן. ג'ון הסיר את קרדיט הכתיבה המשותף ממנו. מג'יק אלכס קיבל מהביטלס משימה להקים את אולפן ההקלטות בביניין אפל בסביל רואו, דבר שלא צלח במיוחד. בסידרה גט בק אפשר לראות שמג'יק אלכס נתן לג'ון כלי נגינה שהוא שילוב גיטרה ובס בעל צוואר מסתובב. ג'ון תהה איך הוא ינגן בגיטרה כשמיתרי הבס על היד שלו, ואמר שאי אפשר לכוון את הכלי הזה. כשאלן קליין נכנס לתפקיד ניהול הביטלס ב-1969, הוא מיד סגר את מחלקת האלקטרוניקה של אפל ומג'יק אלכס עזב. ההמצאות והעבודות הבלתי גמורות ובלתי שמישות של מג'יק אלכס גרמו לאפל הפסדים של כ-300 אלף פאונד (5.5 מיליון פאונד של היום). מג'יק אלכס יחד עם אלן קליין הוא בין הדמויות המושמצות ביותר בהיסטורית הביטלס.

ב-18.6.1942, נולד בליברפול ג'יימס פול מקרטני. ג'יימס פול, שנקרא מיום הולדתו פול, נולד לג'יימס (ג'ים) ולמרי מקרטני בוולטון, פרבר עני של העיר. ג'ים לא היה נוכח בלידה של פול כי התנדב באותה עת ככבאי בליברפול שהופצצה על ידי חיל האוויר הגרמני. כשהגיע לראות את בנו לראשונה ג'ים נבהל כי לטענתו פול היה "ממש מכוער, לא ידעתי מה לעשות עם זה". המשפחה של פול הייתה משפחה מאוד מיוחדת - אמו הייתה קתולית, ואביו פרוטסטנטי שעזב את הדת, דבר מאוד לא מקובל בליברפול החצויה. אבל את ג'ים ומרי זה לא עניין, והשניים התחתנו וגידלו את ילדיהם פול ומייק כחסרי דת, למרות שהוטבלו לזרם הקתולי. ג'ים עבד כסוחר כותנה ומרי הייתה מיילדת. היותה מיילדת הביאה לרווחה מסויימת למשפחה, ובזכותה המקרטנים זכו בדיור ציבורי משופר שכלל בין היתר שירותים פנימיים וקו טלפון. פול אהב מוזיקה מילדותו. אביו ג'ים היה מוזיקאי חובב והוביל להקת ג'אז ורגטיים בשם Jim Mac's Jazz Band, דבר שניכר לאורך הקריירה המשובצת בג'אז ומיוזיק הול של פול מקרטני. אבל לפני הפריצה של אלביס פרסלי ולוני דונוגן, שגרמו לפול להבין שהוא רוצה לעסוק במוזיקה, פול הקטן דווקא אהב מאוד ספרות וחלם להיות מורה בבית ספר תיכון. הוא היה תלמיד מצטיין, ואף זכה בתחרות כתיבה שנערכה לכבוד הכתרתה של המלכה אליזבת' ב-1952. ב-1954 פגש את ג'ורג' האריסון באוטובוס בדרך לבית הספר, והשניים הפכו לחברים טובים. מה שחיבר ביניהם, לדברי שניהם, הייתה האהבה למוזיקה ולכל הנלווה לכך, כולל כלי נגינה ותרבות אמריקאית. ב-1956, כשפול היה בן 14, נפטרה מרי, אירוע שהפך לטראומטי עוד יותר בעבורו בעקבות העובדה שהוא לא ידע שאמו חולה עד הרגע שהודיעו לו שהיא נפטרה. הרגע הזה היה רגע מכונן בחייו של פול ובקריירה המוזיקלית שלו. באותה שנה הוא כתב את שיר הגיטרה הראשונים שלו: Suicide ו-I Lost My Little Girl היו הראשונים ממש, אבל אליהם אפשר להוסיף את When I'm 64, I'll Follow The Sun ואחרים. החשיבות של משפחה יציבה, של זוגיות אוהבת וכן נוסטלגיה, בולטים במיוחד בשירים שלו. פול אמנם לא הציב את טראומת הנטישה ואת אמו במרכז היצירה שלו באותה דרך בה עשה זאת ג'ון לנון - אבל אין ספק בכלל שמרי עומדת מאחורי המוטיבים החוזרים במילים של פול מקרטני. פול הצטרף לקוורימן ב-1957, להקת תלמידים בהנהגתו של ג'ון לנון. שנה מאוחר יותר נפטרה גם אמו של ג'ון לנון, הדבר שהביא יותר מכל לחיבור בין השניים, שהרגישו שהגורל שלהם נקשר זה בזה. ממש מהצטרפותו ללהקה פול החל להנהיג אותה יחד עם ג'ון, והפך לשותף שווה וליוצר לא פחות מרכזי מג'ון. ב-1960 הקימו יחד עם ג'ורג' האריסון, סטיוארט סאטקליף ופיט בסט את הביטלס והגיעו להמבורג לביקור הראשון והמשמעותי שלהם בעיר. ומכאן הכל היסטוריה.

איך אומרים תמיד בכל ברכות היום הולדת? שתמשיך לעשות, שתמשיך ליצור, שתמשיך להיות אתה וכו'... אז פול מקרטני ממשיך, חברים. הוא לוקח ברצינות את האיחולים שלכם, ולא מפסיק להמשיך לספק עניין כה גדול, גם כשהוא בן 80, ב-2022. את פול אני אוהב באופן שקשה לי לתאר במילים או בשירים, ואני רק יכול לומר שאני מאושר מכך שגיבור ילדותי עדיין נמצא בחיי, וכה רלבנטי לחיי. היום פול בן 80 ולמרות המספר העגול והחגיגי, זה נשמע קצת עצוב, אבל מקרטני תמיד נותן תחושה כה טובה, חמימה ואופטימית. תמיד עם העיניים פקוחות, מוכן לרעיון חדש, לשיר הבא. מקרטני הוא הילד שתמיד יירצה לשחק. שאם יזרקו לו כדור, הוא ישר ירוץ כדי לבעוט לשער. וימשיך לשחק עד שיכבו את האורות. שאם ייראה פסנתר בודד, מייד ייגש לנגן בו. אני תמיד יכול להבחין בעיניו את זיק השובבות שעוד מקנן בו מימיו כנער בליברפול, שלא שומע בקול הגדולים ועושה מה שהוא רוצה. הנר שלו דולק כל הזמן. אנחנו כמעריצים היינו יכולים להסתפק בהררי השירים הסיפורים והתמונות שהשאיר לנו, גם נניח, ב-20 שנה הראשונות של הקריירה. עם הרזומה המפואר, מאות השירים שכתב, עשרות הלהיטים שייצר, והאהבה הבלתי פוסקת אליו סביב העולם, וכמובן המיליונים בבנק - מקרטני לא היה צריך לעבוד כל כך קשה. סה"כ, מה היית מצפה ממוזיקאי מזדקן, בן 70 פלוס, שהיה פעם חבר בלהקה הכי גדולה בעולם? להינשא על הררי ההערצה והכבוד בכל מקום שהוא מגיע, להתראיין לתכניות טלוויזיה, לקבל פרסים ומחוות, ולהמשיך לקבל תמלוגי ענק בלי לעבוד דקה. אבל לא פול. האיש ממשיך. וזה גם, חלק, מסוד קסמו ומרצו. זו גם הסיבה שהוא נשאר צעיר ברוחו, קודם כל בעיני עצמו, ואחר כך גם עבורנו. ולא שהוא לא נשען על החומרים מהביטלס בהופעות. ולא שהוא לא הצטלם לתכנית של ג'יימס קורדן בליברפול ליד כל האטרקציות הכי מזוהות עם הלהקה. את כל שירי הביטלס פול מחבק בחום ועונה בסבלנות וברצון על כל שאלה על רביעיית המופלאים ההיא. אבל מקרטני בשום פנים אינו מוכן להיות דמות מהעבר, כזו שנזכרים בה רק בפינת הנוסטלגיה בחגיגות ה... למשהו. אחרי הכל, מדובר באחד המוזיקאים הכי חרוצים בתבל. אם רק נבודד רק את העשור האחרון, 2012 – 2022 נגלה שהוא הוציא במהלכו ארבעה אלבומים (!), ויצא לשישה סיבובי הופעות עולמיים. לא חושב שיש הרבה אמנים בני 20 עד 40 עם הספק כזה. לאורך כל הקריירה, הוא ידע תמיד להחזיק את הראש מעל המים (והרבה יותר מכך). גם באייטיז, כשהרבה אמנים ותיקים התפוגגו אל תוך האלקטרוניקה המתכתית שנהייתה אופנתית פתאום, פול השכיל לשתף פעולה עם כוכבים לוהטים כמו מייקל ג'קסון וסטיבי וונדר וכתב איתם להיטים עצומים שכבשו את המצעדים. בהמשך ויתר קצת על האגו ולקח מפיקים מוזיקליים עדכניים ליצירת אלבומיו, כמו מרטין גלובר (Fireman) נייג'ל גודריך (Chaos and Creation in the Backyard) ומרק רונסון (New), ואפילו השתתף בשיר ביחד עם קניה ווסט וריהאנה ב-2015. מקרטני הוא מוזיקאי שיוצר ופועל ברצינות גם כשהוא פותח את העשור התשיעי בחייו, ומבקש שיתייחסו אליו ככזה. נכון הקול לא אותו קול, אבל פול ממשיך להציג את הפנים האמיצות שלו, עם החיוניות, המעוף, הילדיות המבורכת, האופטימיות, והרצון ליצור ולנגן, ממש כמו פעם. הנר לא כבה. מבחינתו אין דבר טבעי יותר גם היום, כשסינגל חדש שלו יוצא לשוק לצד סינגל חדש של הארי סטיילס, סטיילס, עלם חמודות בריטי, שסביר להניח שסבתא שלו פינטזה על פול בשנות ה-60, נהנה כעת מהערצה של מיליוני בנות ברחבי העולם, ויכול רק לדמיין פופולאריות כזו בגיל 80. אז מזל טוב פול! אני אוהב אותך. לא יכול לתאר את החיים בלעדיך. המוזיקה שלך עשתה ועושה כל כך הרבה טוב ושמח לדורות של אנשים בעולם, מה שעושה את החלק שלך בעולם הזה לעצום. רק שתהיה בריא, ותמשיך לחיות את החיים השקטים והמאושרים שלך עם ננסי, המשפחה והגיטרה.

קצת מוזר להתרגש מיום הולדת של בן אדם שאתה לא מכיר אישית, אני מודה. רוב הקשישים האנגלים בעשור התשיעי של חייהם יושבים בבתיהם באי הבריטי ושותים תה, אוכלים פרוסת עוגה בלי להשפיע על חייו של בחור ישראלי. אבל המקרה הזה שונה. שונה מאוד. הקשיש החביב שחוגג היום השפיע על חיי כנראה יותר מכל זקן בריטי (או ישראלי). פול מקרטני הוא המוזיקאי הראשון שגרם לי להתרגש באמת מצליל של פסנתר. הראשון שגם לי לבכות ממלודיה, הראשון שלימד אותי איך צריכה להישמע גיטרה. כמובן זה התחיל עם הביטלס בגיל מאוד צעיר. המסע הקסום בדיסקוגרפיה של הלהקה מהימים הראשונים ועד לסיום המופלא, עד היום גורם לי להרגשה לא מוסברת בגוף ובלב. אחר כך גם הגעתי לקריירת הסולו, ווינגז ועוד שלל הפרוייקטים שלו ונדהמתי לגלות מוזיקאי רב גווני, לא נשאר במקום ומצליח לחדש את עצמו כל פעם מחדש. אני מניח שאני עוד אחד מאותם מיליונים שברגעים קשים, פול היה שם בשבילו, והוא אפילו לא ידע שהוא כזה. משפט מאיזה שיר, סולו גיטרה או סתם מלודיה מתוקה של המוזיקאי הכי חשוב בהיסטוריה, תמיד גרמה (ועדיין גורמת) לתקווה ולחיוך. אז אני מאוד מתרגש היום לחגוג לקשיש ליברפולי יום הולדת 80. תודה פול מקרטני שאתה כאן, שם ובכל מקום. הכנתי 4 פלייליסטים הכוללים 20 שירים כל אחד, אני יודע שחסרים עוד עשרות שירים בכל אחד מהם - אבל היי נשמור את זה ליום הולדת 120 שלו: שנות ה-60: https://tinyurl.com/macca80-60 שנות ה-70: https://tinyurl.com/macca80-70 שנות ה-80 וה-90: https://tinyurl.com/macca80-8090 שנות ה-2000: https://tinyurl.com/macca80-2000 הכל בפליילסיט אחד: https://tinyurl.com/macca80-birthday

פיטר פן סליחה פול מקרטני היום בן 80 וזה אירוע שמלכד אליו חלקים גדולים בשביל החלב שלנו. יש והיו מיליוני מוסיקאים בעולם, הרבה מהם מדהימים וכשרוניים לא פחות ממקרטני. חלקם עדיין חיים בתוכנו. אבל מקרטני הוא הבכיר שבהם מאז ולתמיד. גדול המוסיקאים ever ולמה? כי אנחנו סופרים לו את הקריירה בערך מ-1957 כשהיה בן 15 ופגש את ג׳ון לנון למה שיהפוך כמה שנים אחר כך לתופעה המוסיקלית הגדולה בעולם, ועד היום, היום הזה ממש. מסתובבות ברשת הופעות של פול ממש מהימים האחרונים והן נראות הפקתית נפלא. מקרטני קשישא הוא ילד נצחי ומעיין נובע של נעורים. אולי זה מתאפשר בעזרת סדרה מפוארת של ניתוחים ומתיחות אבל למי איכפת. מי לא היה רוצה בגילו להתנועע ולשדר חיוניות שכזו. הלוואי שניראה וננוע ככה בגילו. אין אף מוסיקאי עלי אדמות שכתב לאורך הקריירה שלו מאות שירים כשבערך 100 מהם הם לא פחות מקאנוניים. גאוניים. בלתי נתפשים בעושר שלהם. כל שיר מלמיליאן. אני כולל ברשימת ה-100 הזו גם את ״נשים ורעיות״ - בלדת פסנתר נפלאה ממקרטני 3 שיצא לפני שנה. הוא לא איבד את זה לרגע. תנו לי שיר גאוני שכזה או שניים באלבום ואהיה אסיר תודה. היינו יכולים לעצור את קריאות ההתפעלות מיכולת ההלחנה, השירה ונגינת הבס של פול כבר ב-1969 כשהביטלס התפרקו, כבר אז הוא היה הגדול מכולם, אבל מקרטני, אנרגייז׳ר בלתי נלאה שכמותו שעט קדימה וריגש גם הלאה עם להקת כנפיים ועם קריירת סולו לגמרי לא רעה. רק אלוהים יודע כמה רגעים בלתי נגמרים של אושר הוא העניק ומעניק למיליוני אוהביו בכל העולם שבשבילם כל יום הולדת שלו הוא לגמרי יום של חג בטח ובטח כשהילד בן 80. לי אישית אין לי מספיק מילים להודות לו על כ-45 שנה עם המוסיקה העגולה והמלודית שלו, וכמובן על ההופעה המרגשת עד דמעות בפארק הירקון ב-2008 ש״נפלה״ בתוך ה-30 למות אימי. הייתי שם בשורה הראשונה מצד ימין וזו היתה עבורי חוייה לגמרי מיסטית. אני, mother מינה - אמא שלי למעלה בשמיים - ומקרטני האגדי. נכון, לא פשוט בשבילי לשמוע אותו שר בחצי העשור האחרון. הגרון שלו די גמור, והוא עושה די במודע שפטים בשירים שהוא עצמו יצר, אבל היי…בשביל זה יש ארכיון בלתי נגמר. אפשר גם להסתפק בזה. אז מזל טוב לאיש שכתב את יסטרדיי, היי ג׳וד, פני ליין, לט איט בי, שי לאבז יו, מייבי איים אמייזד, ועוד 9000 מדהימים אחרים. חפשו בספוטיפיי את הפלייסט האולטימטיבי. עד 120!

פול מקרטני בן 80 היום. פול מקרטני הוא הסיבה שאני אוהב מוזיקה. פשוטו כמשמעו. כלומר, זה בעצם הביטלס – אבל מה שמשך אותי בביטלס בגיל 9 ולנצח הפך אותי למעריץ היו קודם כל המלודיות וההרמוניות ולא לקח זמן רב לגלות ולהעמיק מי הנציג המובהק בלהקה להיבט המרכזי הזה בשירים הנצחיים. לכל אדם יש תחומי אומנות אהובים עליו (כשהוא אוהב אומנות) ובכל תחום אהוב יש מישהו, האב הרוחני, שהכניס אותו לעולם הזה. אז בשבילי מוזיקה הייתה האומנות הראשונה שהתאהבתי בה, הרבה לפני האהבה לקולנוע וכתיבה וצילום ומה לא – והנציג בשער שפתח לי את הדלת היה פול מקרטני. כל תפיסת המוזיקה שלי מאז הוכתבה על ידי מקרטניזם טהור. שזה פשוט אומר שאני מחפש קודם כל את הנתיב שהמלודיה בשיר עושה, ההרמוניה שמלווה אותה ומהלכי האקורדים שמתחלפים תוך כדי. זאת המהות של פול מקרטני מבחינתי. זאת הסיבה שמעולם לא ייחסתי חשיבות למילים בשירים שלו (גם אם יש לו הבלחות מבריקות גם בזה). כי למילים יש לי ספרים, יש לי משוררים ויש לי תסריטאים. שם הן מקבלות את מלוא הכבוד המגיע להן. במוזיקה אני רוצה להתעלות עם כל הגוף והנפש עם המלודיה ואין כמעט שיר של מקרטני שהאני הפנימי שלי לא נע מצד לצד בעקבות המלודיה. זאת הסיבה שPenny Lane הוא השיר המושלם עלי אדמות. הדבר הכי קרוב לתחושת אורגזמה שנוצר אי פעם במוזיקה. התרגיל המחשבתי הכי מרתק בשיר הזה – הוא לנסות לזמזם תוך כדי עם המלודיה של השיר. כמות הפיתולים למעלה ולמטה שהזמזום הזה עושה הוא בלתי נתפס פשוט. שלמות מזוקקת ב3 דקות. אין דבר יותר קשה למלחין מלהלחין מלודיה שתישמר למאות שנים קדימה. זאת הסיבה שאנחנו זוכרים את סונטת אור הירח והסימפוניה התשיעית של בטהובן, את המארש הטורקי של מוצארט או את מפצח האגוזים של צ’אייקובסקי. לייצר מהלך מלודי שגם יהיה קליט וגם יעורר פליאה של ״איך ייתכן״ - זאת גאונות. ואצל מקרטני המלודיות לאורך הקריירה יצאו כמו שאדים יוצאים מקומקום כשהוא רותח. מקרטני הלחין במהלך חייו בסלון של אביו, בשירותים, בתרגול על פסנתר, בבתי מלון, בבית של ג'ון לנון, באמבטיה בחופשה בשוויץ, אחרי ריב, אחרי מוות, בחלום, על יאכטה, בקריאה מהעיתון מול עיניו המשתאות של דסטין הופמן, בנסיון לבדר את נכדיו וזה רק על קצה המזלג. והעניין הוא, שנגינת הבאס המשפיעה, הווקאליות בטווח הכי מרשים במוזיקה הפופולרית, ההישגים במצעדים, ההתנסות בעשרות ז'אנרים, נגינה על עשרות כלים – כל אלה הם רק בונוס להלחנה, למרות שלבדם היו יכולים להחזיק 500 קריירות שונות של מוזיקאים אחרים. כל מוזיקה שגיליתי מאז הביטלס ומקרטני חייבת לו קרדיט עצום על עצם הגילוי. זה קבע את האבטיפוס במוח, לב וקרביים שלי עבור קריטריון של מה הוא שיר מופלא עבורי ומתי ארצה לחזור אליו שוב ושוב. ולמקרטני יש כאלה מרוחים על פני למעלה מ60 שנות קריירה. ללא תחרות – המלחין הגדול והמבריק ביותר במאה ה20 ואילך שיהיה הבטהובן של שנת 3800 (אם העולם ישרוד עד אז). מתוך המאמר הכי מתמצת על פול מקרטני שאי פעם קראתי והתפרסם לפני שנתיים (ממליץ בחום לקריאה - מובא בתגובה): ״פול מקרטני הלחין וביצע מוזיקה פחות או יותר ברציפות מאז 1956. זה 66 שנים. במשך למעלה ממחצית מאה הוא יצר שירים שאנשים שרים במקלחת ומזמזמים במכונית, שירים שלצלילם אנשים רוקדים, רצים, מבשלים, מתנשקים ומתחתנים, שירים שהם שרים בתור קהל גדול, שירים שאיתם הם מתמסטלים, שירים שהם שרים עם ילדיהם, שירים שעוטפים אותם כשהם בדאון ושירים שממלאים אותם בשמחה מתפרצת. ללא ספק עבודתו האיכותית ביותר נוצרה במסגרת הנס ששמו ביטלס, אך יש שירי מופת שמתפרשים לאורך כל הקריירה שלו עד עצם היום הזה. בכל הכנות והאובייקטיביות, אני לא יכול לחשוב על אף כותב שירים, אולי למעט בוב דילן, שבכלל קרוב להישג שכזה. יש מעט מאוד אומנים במהלך ההיסטוריה, בכל תחום שהוא, שיצרו כל כך הרבה יצירות ברמה הגבוהה ביותר לאורך תקופה ארוכה כל כך.״ הציטוט לקוח מהמאמר של איאן לזלי שנמצא כאן.

פורסם לראשונה בוואלה! לרגל יום הולדתו ה-80 של פול מקרטני, חזרנו אל הימים הראשונים של מי שהפך להיות אחד מהמוזיקאים המשפיעים והמפורסמים בהיסטוריה. מהבליץ הנאצי על ליברפול, דרך האמא שמתה בגיל צעיר ועד ברית הדמים שכרת עם ג'ון לנון, הרבה לפני שהתפרסמו. הצד הפחות מוכר של החיפושית בין 1940 ל-1942 הופצצה ליברפול מהאוויר 78 פעמים על ידי כוחות האוויר הגרמניים. בשבוע הראשון של חודש מאי 1941, הייתה ההפצצה המאסיבית ביותר של הלופטוואפה במלחמה עד כה. בסביבות 1,900 תושבים נהרגו, 1,450 נפצעו קשה ועוד 70 אלף איש נותרו חסרי בית ב"בליץ של מאי". מאות מפציצים השתתפו בבליץ, שהשאיר את העיר מרוסקת ומשותקת. ההפצצות על ליברפול המשיכו ללא הרף, אך עד 1942 היטלר יעביר את רוב כוחותיו לכיוון ברה"מ. עד החורף קיפחו את חייהם בחמש הערים שמרכיבות את מחוז מרסיסייד 3,899 אזרחים. באותה תקופה, מרי פטרישיה נכנסה להיריון. מרי, בתו של כורה פחם אירי, לא חשבה כבר שהיא תתחתן. היא הייתה בת 31, מה שהפך אותה בבריטניה של אז ל"רווקה זקנה", אבל היא התעקשה להשקיע את כל מרצה בקריירה שלה. בזמן המלחמה היא הגיעה לעבוד בבית החולים המקומי בליברפול. בעקבות ההפצצות, לא נמצאו לה סידורי לינה, והיא שוכנה על ידי סבתא נחמדה שזכתה לכינוי "גראני מק" על ידי ילדי הרחוב, קיצור לשם משפחתה: מקרטני. מרי זכתה להכיר את בנה של גראני מק, ג'ים בן ה-38, גם הוא נחשב ל"רווק ממוסד". שניהם החליטו לוותר על המוניטין שלהם כרווקים נצחיים, והתחתנו בכנסייה הקתולית של ליברפול. ב-18 ביוני 1942, בדיוק השבוע לפני 80 שנה, המלחמה כבר הפכה לעניין עולמי. חצי שנה אחרי פרל הרבור, היפנים השתוללו במזרח, הגרמנים כבשו חלקים מאפריקה, ומכונת המוות הנאצית כבר הגיעה לתיעוש מלא של "הפיתרון הסופי". באותו היום צ'רצ'יל יצא לטיסה היחידה שלו הלוך ושוב לארה"ב במהלך המלחמה. זה היה מסע מסוכן. טרם צאתו, צ'רצ'יל שלח מכתב למלך ג'ורג' וביקש ממנו למנות את אנתוני אידן לראשות הממשלה במידה שלא ישרוד את המסע. השיחות בבית הלבן עם הנשיא רוזוולט היו קשות. במהלכן נודע לצ'רצ'יל כי הגרמנים והאיטלקים, תחת הנהגתו של הגנרל רומל, כבשו את עיר הנמל טוברוק, וכוחות הציר הסתערו על מצרים. צ'רצ'יל התנצל בפני הנשיא, והלך להקיא בשירותים הנשיאותיים. באותו יום, במקרה או לא, אישר רוזוולט את המיזם הסודי "פרויקט מנהטן", שהביא לייצור פצצות האטום. בצד השני של האוקיינוס האטלנטי נולד באותו יום פול מקרטני. האבא ג'ים פספס את הלידה. לאור המצב הקשה בליברפול, הוא התנדב בלילות ככבאי. לבסוף, כשהגיע לפגוש את בנו הבכור, הוא הזדעזע. "הוא נראה נורא. מזוויע", סיפר לימים האב הנרגש, "הייתה לו עין אחת פקוחה, והוא צווח כל הזמן. הם החזיקו אותו כמו חתיכה של בשר אדום. כשהגעתי הביתה בכיתי לראשונה מזה שנים. יום לאחר מכן הוא כבר נראה קצת יותר אנושי. לבסוף הוא יהפוך להיות תינוק חביב מאוד". עד סוף המלחמה הם עברו עוד שש דירות ואמו חזרה לעבוד במשרה מלאה. אביו החליף מספר עבודות, אך מעולם לא השתכר יותר מ-6 פאונד לשבוע. בין לבין נולד לפול אח קטן בשם מייק בינואר 1944. הם היו ילדים טיפוסיים של "הדור השקט", בתוך משפחה של בני המעמד העובד. חבר של פול יכנה בעתיד אנשים כמוהם בכינוי "גיבורי מעמד הפועלים", אבל לשם שינוי הוא לא במרכז הסיפור הזה. בערבים נהג ג'ים מקרטני לנגן ג'אז עם חבריו במועדונים ברחבי ליברפול. בבית הוא ניגן לעתים בחצוצרה ובקורנית. זו הייתה המוזיקה הראשונה שפול מקרטני נחשף אליה. כשהיה בן חמש אביו לקח אותו איתו למסיבה לרגל השנה החדשה. פול ראה את אביו מנגן על פסנתר במשך לילה שלם, בזמן שכל שאר האורחים שרו. אלה היו שירי חג, שירי עם ולהיטים ממחזות זמר - אבל ג'ים מקרטני ניצח על המקהלה הגדולה בעזרת האצבעות שלו. פול הקטן היה מוקסם. הוא החל להצטרף אל אביו יותר ויותר. ב-31 באוקטובר 1956, פול מקרטני בן ה-14 התעורר ונודע לו שאמו מתה בפתאומיות. זה היה השבר הגדול של חייו. בתגובה לחדשות הקשות, הוא חזר למיטה, והחל להתפלל. "אם תחזיר אותה בחזרה, אני אהיה טוב תמיד", התפלל הילד שספג מעט קתוליות ממשפחתו, "רק אחר כך הבנתי כמה טיפשיות היו התפילות שלי. זה מראה כמה דת זה דבר טיפשי - עובדה, התפילות לא עבדו דווקא כשהייתי צריך אותן". אביו הפך לשבר כלי. "זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אבא שלי בוכה", סיפר פול לימים, "עד אותו יום חשבתי שרק נשים וילדים בוכים". עם שני ילדים צעירים, ג'ים החליט להיות גם אבא וגם אמא. ליום הולדתו של פול הוא הביא לו גיטרה. הוא סירב ללמד אותו לנגן, ואמר לו שהוא רוצה למצוא את הדרך שלו בעצמו. "זו הייתה אובססיה שהתחילה מיד עם המוות של אמא שלנו", סיפר האח הצעיר מייק לימים, "הגיטרה פשוט השתלטה לו על כל החיים. הוא איבד אמא - אבל מצא משהו אחר". עברו כמה חודשים מאז שאיבד את אמו, והחיים של פול מקרטני עומדים להשתנות. לא יהיה מוגזם לטעון שהחיים של העולם כולו השתנו. ב-6 ביולי 1957. להקת הקווארימן המקומית הוזמנה לנגן שתי הופעות בגינה של כנסיית פיטר הקדוש בוולטון, פרבר של ליברפול. סולן הלהקה והדמות הדומיננטית בה היה ילד בן 16 בשם ג'ון לנון. בהפסקה שבין הופעת הצהריים להופעת הערב חברי הלהקה נחו בתוך אולם הכנסייה. נגן הבס של הלהקה, בחור בשם איוון ווהן, הזמין חבר שלו לכנסייה והציג אותו לשאר חברי הלהקה - לילד השמנמן בן ה-15 שהוא הציג קראו פול מקרטני. לנון ומקרטני התחבבו אחד על השני במהירות, ופול לימד את ג'ון איך לכוון גיטרה וניגן לו כמה שירים. אחרי ההופעה השנייה הלהקה הזמינה את מקרטני לנסות להתפלח איתם לפאב מקומי - הם שיקרו לגבי הגיל שלהם וג'ון השתכר. בזמן שהיה שיכור, הצליחו לשכנע אותו להציע לילד בן ה-15 להצטרף אליהם ללהקה. השאר היסטוריה. עד היום אנשים מגיעים מכל העולם למבנה האדמדם שניצב בשכונה האפרורית. בניין הכנסייה אינו מרשים, אך הוא בולט ברחוב, בעיקר מכיוון שכמעט תמיד עומדים בחוץ אנשים ומצטלמים. בכל זאת, זה המקום שבו נפגשו לראשונה לנון ומקרטני. לזה כנראה מתכוונים כשאומרים "לעלות לרגל למקומות הקדושים". את ג'ורג' הריסון פגש פול מקרטני בבית הספר כבר בשנת 1954. הם הפכו לחברים טובים למרות שפול היה בן 12 וג'ורג' היה צעיר בשנה. מה שחיבר ביניהם היה מוזיקה. ליתר דיוק, מוזיקת סקיפל. סגנון מוזיקלי שנוצר בארצות הברית בשנות ה-20 כשילוב של ג'אז, בלוז ומוזיקת פולק - ופרח בפיפטיז ברחבי בריטניה. אחרי שהצטרף ללהקת הקווארימן, שניגנה מוזיקת סקיפל בהשראתו של לוני דונגן, פול הזמין את ג'ורג' לבוא לראות אותו. הוא לא בא. הוא הזמין אותו שוב. הוא אמר שהוא יגיע, אבל הוא הבריז. לא ברור מה גרם לג'ורג' להירתע מהלהקה של חברו הטוב, אולי זו קנאה, אולי חוסר ביטחון, ואולי זה היה הגיטריסט הזה, ג'ון לנון, שנהג לשלוח עקיצות לכולם. לבסוף, בתחילת 1958, ג'ורג' נכנע. "לבסוף, כשהגעתי לראות את הלהקה בפעם הראשונה, מאוד התרשמתי מג'ון", סיפר ג'ורג' לימים, "היו לו פאות מסוגננות וחליפה ארוכה עם שרשראות. זה הרגיש לי כאילו כל המוחצנות שלו הייתה הדרך שלו להפריד את הגברים מהילדים". אחרי ההופעה ג'ורג' פגש את חברי הלהקה. פול סיפר להם שהוא הגיטריסט הכי טוב שהוא מכיר. הוא עוד לא היה בן 15. ב-8 במרץ 1958, הארי איאן האריס, בן דודו של פול מקרטני, התחתן עם בחירת לבו, סיסיליה. הוא היה בן 19, היא הייתה בת 16. ככה זה היה פעם. הארי ביקש מפול שינגן עם הלהקה שלו בחתונה. פול פנה לחברי הקווארימן, אך כיאה ללהקה שהורכבה מפועלים - לא כולם היו זמינים. לבסוף, הציע פול לג'ורג' להצטרף אליו ואל ג'ון. זו הייתה הפעם הראשונה שג'ון, ג'ורג' ופול הופיעו יחד. ב-12 ביולי יגיעו השלישייה יחד עם הקלידן ג'ון לואו והמתופף קולין האנטון, לאולפני פיליפס בליברפול, ויקליטו יחד לראשונה. את השיר In Spite of All the Danger כתב פול מקרטני, בעוד ג'ורג' סיפק את סולו הגיטרה. על התקליטון נכתב הקרדיט הנדיר מקרטני-הריסון. ההקלטה המקורית נשארה בידיו של לואו, שסירב בשנות השמונים למכור אותה בסכום של 5,000 פאונד. לבסוף, היא נמכרה לפול מקרטני, במחיר שהוא תיאר כ"מנופח מאוד". חמישה ימים אחרי שהקליטו לראשונה, אמו של ג'ון לנון מתה. ג'וליה לא גידלה אותו, אבל היא הייתה חלק מרכזי בחייו ובהווייתו של ג'ון. היא גם הייתה זו שקנתה לו את הגיטרה הראשונה שלו ועודדה אותו לעסוק באמנות. יש שיאמרו שיותר מכל יום אחר, זה היום שחיבר לנצח בין ג'ון לנון לפול מקרטני. העובדה ששניהם היו יתומים, והטראומה שהשאירה בהם הפרידה מהאם, כרתה ביניהם ברית דמים. הלהקה המשיכה להופיע ברחבי ליברפול, כמו גם באירועים משפחתיים, כשליבת הלהקה נשארה סביב השלישייה ג'ון, פול וג'ורג'. כשטרנד הסקיפל החל לאבד מהפופולריות שלו, הלהקה החלה ללכת יותר לכיוון של רוקנ'רול, אז הם גם חשבו לשנות את השם. הם קראו לעצמם "ג'וני וכלבי הירח", "Beatals", "החיפושיות הכסופות", "הקצב הכסוף" עד שביולי 1960 הם סגרו על השם "הביטלס". יש כל מיני תיאוריות למי נתן את השם, אבל זה בכלל לא משנה. פול מקרטני הפך לבסיסט של הלהקה, שתהפוך להיות הלהקה הגדולה בעולם. את שאר הסיפור אתם כבר מכירים.

אלוהים נתן לאדם שתי מתנות גדולות: אהבה ואומנות. לאחר יום קשה של עבודה, עם קשיי החיים והאתגרים, עם אנשים שלפעמים מאכזבים, ציפיות שלא מומשו ומשימות שלא התנהלו כפי שחלמנו: אמר אלוהים קחו אהבה היא תכפר על כל הכישלונות ותיתן לכם כוח ומוטיבציה להמשיך. בתור בונוס בכדי ממש ליהנות מהחיים נתן אלוהים את מתנת האומנות לאדם. בשירה, בריקוד, במשחק, בפיסול, בכתיבה בכל מה שיצירתי באדם. זהו רוחו של האדם, הצורה בה אנחנו יכולים להביע את עצמנו ואת מה שעובר עלינו. זו דרך להעביר מסרים חשובים, חברתיים, פוליטיים ואחרים. באומנותנו אנחנו יכולים להביע כל מה שעובר עלינו כמפלט לצרכים שלנו. בשנת 1963 ואני בן 12 דפקו לי הביטלס בדלת וקיבלתי את תקליטם הראשון מתנה מחבר של אחי שהגיע מאנגליה שידע שאני מאוד אוהב מוזיקה. לפני הביטלס אהבתי את כל סוגי המוזיקה והיוצרים השונים: אלביס, קליף, ריי צ'ארלס, צ'ק ברי, ריצ'רד הקטן, ג'רי לי לואיס פול אנקה ורבים אחרים. עם בואם של הביטלס, כשאני צולל לאלבום הראשון שלהם, נסחפתי מיידית. מיד כל הגוף שלי אמר לי שאני מקשיב למשהו אחר לגמרי, משהו אחר מכל האומנים שקדמו לביטלס. הבנתי שזו המוזיקה "שלי". זו המוזיקה שתהיה של בני הנוער מגילי ואילך. תוך מספר שעות ידעתי את כל השירים והמילים בתקליט שנוגן אצלי בפטיפון שוב ושוב. למחרת, קראתי לחברים שלי ו"הצגתי בפניהם" את הלהקה החדשה שטענתי שתסחף כל מה שהם מכירים. רבתי מעט עם מעריצי קליף, אלביס ריי צ'ארלס ואחרים והרגשתי שאני זונח אותם מאחור. גם אני אהבתי את האומנים שהיו לפני, אך הרגשתי שתם זמנם כאלילי נוער. אל התיכון הבאתי את חבריי החדשים (הביטלס) והאלבומים שבאו בעקבותיי. העברתי שיעורי ביטלס לכל מי מחבריי שהיה מעוניין להקשיב. הקמתי עם חבר בתיכון שהבין את מה שאני הבנתי להקת רוק והתפריט העיקרי היה שירי הביטלס. הביטלס ניגנו ושרו בכל המסיבות שלנו, הם דיברו עבורנו, הם אמרו את מה שרצינו לומר לחברות שלנו ולא ידענו איך. גם החברות שלנו היו בעניין הביטלס. את המילים באנגלית הן כתבו לנו על קרטוני סיגריות שנציץ בזמן ההופעה. הביטלס ליוו אותי בשמחה ובעצב, במסיבות ובאכזבות, והפכו הכל לקל יותר. עם הביטלס הייתה שמחת חיים. היינו יושבים עם חברים, מדברים מעט, ושעות מקשיבים לאלבומי הביטלס מהשיר הראשון עד האחרון. בלהקה שלנו ניסינו לחכות כל צלילי חדש וכל הרמוניה. תחילה, לא הבדלנו כל-כך בין לנון למקרטני. הם היו צמד מבחינתנו ולא ידענו אפילו מי תרם מה להצלחת השירים שלהם. ואז הבנות בחרו להן כל אחת את מי הן מעריצות ורובן מתו על פול היפה כמובן. בהדרגה הבחנו בין שירים של פול לאלו של לנון וגם הבנו שבעוד שבתחילת דרכם באמת כתבו לנון ומקרטני את השירים ביחד, אך בהמשך כתבו כל אחד את שיריהם שלהם או את רובם ואז היו נפגשים להשלמת המשימה. אין לי דרך אפילו להסביר מדוע, וכמובן שאהבתי גם את שיריו של לנון, אך השירים של מקרטני התחברו ישר לנשמה שלי, דיברו אלי עד כדי התרגשות וסימור שיער. כל אלבום שיצא היה מבחינתי חוויה אותה אני זוכר עד היום. הייתי מיד מביא את האלבום הביתה וחורש אותו עד שידעתי כל מילה בכל שיר. שוב ושוב, בכל אלבום, שיריו של מקרטני דיברו אליי יותר מכל השירים האחרים. ב-1970 שאני כבר בצבא, יצא הסרט LET IT BE באופן לא רשמי ואז הבנתי את מה שידעתי לאורך כל השנים: מקרטני הוא HARD WORKER כל הזמן עובד, כותב ,יוצר ומלמד את כולם, לוקח אחריות ומביא לשלמות. לאחר פירוק החבילה ממשיך מקרטני ליצור, למרות המשבר שעבר, הוא יוצר יצירות ענוגות, מקסימות ולאו דווקא רועשות. הוא מקדיש יותר זמן ללינדה ולילדות ויוצר יצירות אישיות יותר. מקרטני מקים את להקת WINGSויוצא לסיבוב הופעות ששתיים מהן אני רואה בוושינגטון כסטודנט צעיר. ההתרגשות של הקהל, הצעקות והצווחות של הצעירות בשני המופעים הללו המחישו לי איך נשמעו הדברים בימי הביטלס. זה היה "ביטלמניה" או "מקרטנימניה" בטורבו. שירים ומנגינות של מקרטני ליוו אותי בכל דרך בה הלכתי עד היום וכל אלבום של מקרטני היה ועדיין סיבה לחגיגה. עד היום אני נפגש עם מי שנותר מהלהקה שהקמנו בשנות השישים ושרים את השירים שהגדירו את חיינו. כמובן שהירושה הזאת עברה לילדים שלנו. בתוך תוכי תמיד מזמזמת הנשמה שלי את אחד משיריו של מקרטני ושאר חברי הביטלס. אז, תודה לך מקרטני הענק. שרת את שירת חיינו והוספת לנו המון אושר ורגעים יפים.

נצמדתי לטרנזיסטור הקטן בזמן שהכנתי שיעורי בית. אמא שאלה אותי: " איך את יכולה ללמוד ככה", ועשתה תנועה עם שתי הידיים, כשסימנתי לה שקט באצבעי המורה. באביב 1968 כמדומני, הגיעה אחותה לביקור בישראל. עם הבן דוד האנגלי שלי, שלבש חולצה עם צווארון. הם הביאו לי מתנה: תקליט קטן שלושים ושלוש ושליש סל"ד, שלא הכרתי. בצד אחד היה השיר " הי ג'וד" והצד השני היה " מהפכה". זאת הייתה בהחלט מהפכה בחיים שלי. ילדה טובה בת שלוש עשרה אולי, ששרה ומאזינה לשירי הלהקות הצבאיות, התרנגולים, הגבעתרון, קצת אלביס וקליף, קצת מוצרט, בטהובן ובאך, ואולי נגיעה של פסטיבל סן רמו ופרנק סינטרה. פתאום הדבר הזה הגיע ישר עם הבן דוד מלונדון, והסתובב על הפטיפון הישן בלי הפסקה. נה.. נה.. נה.. הבאתי את התקליט לשיעור מוזיקה, וביקשתי יפה מהמורה שישמיע לכל הכיתה. הוא היה פתוח לעניין באופן מפתיע, והתוודה שמעולם לא שמע על הביטלס. ברדיו הזכירו להקה בשם " חיפושיות הקצב". מהר מאד הצלחנו לאתר שירים נוספים. רכשתי חוברת תווים ואקורדים של הביטלס, וביקשתי יפה מהמורה לפסנתר שנעבוד גם קצת על זה, ולא רק מוזיקה קלאסית. זה לא התקבל בהבנה, אז המשכתי לנגן לבד, והחבר'ה באו לשבת לידי, על יד הפסנתר בחדר המוזיקה. יותר מאוחר עם הגיטרה, אבל זה כבר פרק אחר. בהתחלה הייתי מוקסמת ושבוייה לגמרי. אמא של אורן לימדה אותנו שירים של הביטלס בשיעור אנגלית. הם באו מאמריקה, וזו הייתה ממש הצלה בשבילינו. נפתח בפנינו אופק חדש. ענק. מלא קסם. צבעים, צלילים, תמונות, ומסע גדול בעקבות שירי הביטלס ורביעיית המופלאים. נסענו בקיץ לקייטנה בכפר גלים, שם הקרינו את הסרט " HELP", ומיד לאחר מכן ראינו את סרטי ההמשך באולם הקולנוע של הקיבוץ, ובבית ההארחה של הקיבוץ על הקיר הלבן. בכל מקום והזדמנות האזנו, קראנו, וצפינו בביטלס. חלק מהתמונות היו תלויות על הקיר שלי, ורובן סודרו בחוברת עם כריכה קשה, ובה גזרי עיתונים עם מידע ותמונות. ידענו כל מה שקורה כמעט בזמן אמת. היה קונצנזוס אחיד לגבי המוזיקה שלהם, שהתקבלה בהבנה גם על ידי הצוות החינוכי, שלא סבל את הווליום והצעקות, השיער הארוך, וכל מה שהקרינו הביטלס, אך נתן לנו להתבגר בקצב שלנו, כל עוד אנחנו מסתפקים בטרנזיסטור, או פטיפון ישן. בסוף כיתה י"ב נסעתי לדודתי בלונדון, והייתי בטוחה שאני נפגשת עם פול מקרטני. הוא לא היה בעיר, ולסקוטלנד לא הגעתי. כולם גילו אמפתיה לאובססיביות שלי, והסכימו לרכוש עבורי, או לתת לי מתנות שונות שעיקרן תקליטי וחוברות התווים של הביטלס. פול נשאר אדיש, אבל בשנים האחרונות, הוא שולח כל הזמן אימיילים והודעות. אני יודעת שיש לו צוות שלם שעובד בשבילו, אבל אני רואה את החתימה שלו על המכתבים. במשך השנים כל המשפחה שלי נדבקה בשירי הביטלס ( כאילו שהייתה להם ברירה ), והילדים שלי העבירו את המורשת לילדים שלהם, כך שיהיה ברור שזה חלק מהמאגר השפוי ששומעים אצלנו בבית, במכונית, בצעידה, בטיול, מסביב למדורה או למזגן. ב 25.09.2008 נסעתי ממש מוקדם לתפוס מקום על הדשא בפארק הירקון. הבת שלי באה איתי, והיה לנו כייף עולמי. היא כבר סיימה בית ספר, אבל פול מקרטני זה לא דבר שמדלגים עליו, והסכימה להצטרף אלי. הופעה בלתי נשכחת! הבנתי שפול היה טרוד מדי, ולא יכול היה לשוחח איתי בפרטיות. אילה, ביתי, הציעה שנשים קסטה או דיסק ברכב בדרכנו הבייתה. הבטחתי לה שפול יחזור, ראיתי את זה במבט שלו. הוא מאד נהנה בהופעה בתל אביב. הביטלס גרים בכל מקום שאני נמצאת. פול ממשיך לנהל איתי שיחות עומק, ולי אין הרבה מה לענות לו. דיברתי עליו עם הרופא שלי, עם החברה שעושה לי טיפול בדיקור, דיברתי עליו עם החברות שלי, שחלקן כמוני אוהבות ביטלס, ויש גם כמה שמנגנים ביטלס הרבה יותר טוב ממני. דני עבר לארה"ב מזמן. הפוסטרים שהיו על הקירות בחדר שלי מזמן הורדו. עכשיו נשארו כמה מגנטים על המקרר, וכמובן הרבה מוזיקה וחוברות תווים. היום פול בן שמונים. חתיך, מוכשר, חרוץ, ומלא השראה. מזל שהכרתי אותו בגיל צעיר יחסית, כך יש לנו קילומטראז' ארוך. בשבילי פול נשאר צעיר לנצח. אולי אני צריכה להסתכל במראה, ולהבין שגם אני כבר לא בת עשרים. מזל טוב סר פול מקרטני היקר, לעוד הרבה שנים בריאות, טובות ומאושרות. המשך יצירה שופעת, והרבה שמחה ונחת עם משפחתך המקסימה. המשך להיות הפרוז'קטור שמאיר דרכנו ונותן לנו השראה בכל כך הרבה רגעים.