פול מקרטני בן 80 היום

פול מקרטני בן 80 היום.

פול מקרטני הוא הסיבה שאני אוהב מוזיקה. פשוטו כמשמעו. כלומר, זה בעצם הביטלס – אבל מה שמשך אותי בביטלס בגיל 9 ולנצח הפך אותי למעריץ היו קודם כל המלודיות וההרמוניות ולא לקח זמן רב לגלות ולהעמיק מי הנציג המובהק בלהקה להיבט המרכזי הזה בשירים הנצחיים.

לכל אדם יש תחומי אומנות אהובים עליו (כשהוא אוהב אומנות) ובכל תחום אהוב יש מישהו, האב הרוחני, שהכניס אותו לעולם הזה. אז בשבילי מוזיקה הייתה האומנות הראשונה שהתאהבתי בה, הרבה לפני האהבה לקולנוע וכתיבה וצילום ומה לא – והנציג בשער שפתח לי את הדלת היה פול מקרטני.

כל תפיסת המוזיקה שלי מאז הוכתבה על ידי מקרטניזם טהור. שזה פשוט אומר שאני מחפש קודם כל את הנתיב שהמלודיה בשיר עושה, ההרמוניה שמלווה אותה ומהלכי האקורדים שמתחלפים תוך כדי. זאת המהות של פול מקרטני מבחינתי. זאת הסיבה שמעולם לא ייחסתי חשיבות למילים בשירים שלו (גם אם יש לו הבלחות מבריקות גם בזה). כי למילים יש לי ספרים, יש לי משוררים ויש לי תסריטאים. שם הן מקבלות את מלוא הכבוד המגיע להן. במוזיקה אני רוצה להתעלות עם כל הגוף והנפש עם המלודיה ואין כמעט שיר של מקרטני שהאני הפנימי שלי לא נע מצד לצד בעקבות המלודיה.

זאת הסיבה שPenny Lane הוא השיר המושלם עלי אדמות. הדבר הכי קרוב לתחושת אורגזמה שנוצר אי פעם במוזיקה. התרגיל המחשבתי הכי מרתק בשיר הזה – הוא לנסות לזמזם תוך כדי עם המלודיה של השיר. כמות הפיתולים למעלה ולמטה שהזמזום הזה עושה הוא בלתי נתפס פשוט. שלמות מזוקקת ב3 דקות.

אין דבר יותר קשה למלחין מלהלחין מלודיה שתישמר למאות שנים קדימה. זאת הסיבה שאנחנו זוכרים את סונטת אור הירח והסימפוניה התשיעית של בטהובן, את המארש הטורקי של מוצארט או את מפצח האגוזים של צ’אייקובסקי. לייצר מהלך מלודי שגם יהיה קליט וגם יעורר פליאה של ״איך ייתכן״ - זאת גאונות.

ואצל מקרטני המלודיות לאורך הקריירה יצאו כמו שאדים יוצאים מקומקום כשהוא רותח. מקרטני הלחין במהלך חייו בסלון של אביו, בשירותים, בתרגול על פסנתר, בבתי מלון, בבית של ג'ון לנון, באמבטיה בחופשה בשוויץ, אחרי ריב, אחרי מוות, בחלום, על יאכטה, בקריאה מהעיתון מול עיניו המשתאות של דסטין הופמן, בנסיון לבדר את נכדיו וזה רק על קצה המזלג.

והעניין הוא, שנגינת הבאס המשפיעה, הווקאליות בטווח הכי מרשים במוזיקה הפופולרית, ההישגים במצעדים, ההתנסות בעשרות ז'אנרים, נגינה על עשרות כלים – כל אלה הם רק בונוס להלחנה, למרות שלבדם היו יכולים להחזיק 500 קריירות שונות של מוזיקאים אחרים.

כל מוזיקה שגיליתי מאז הביטלס ומקרטני חייבת לו קרדיט עצום על עצם הגילוי. זה קבע את האבטיפוס במוח, לב וקרביים שלי עבור קריטריון של מה הוא שיר מופלא עבורי ומתי ארצה לחזור אליו שוב ושוב.

ולמקרטני יש כאלה מרוחים על פני למעלה מ60 שנות קריירה.

ללא תחרות – המלחין הגדול והמבריק ביותר במאה ה20 ואילך שיהיה הבטהובן של שנת 3800 (אם העולם ישרוד עד אז).

מתוך המאמר הכי מתמצת על פול מקרטני שאי פעם קראתי והתפרסם לפני שנתיים (ממליץ בחום לקריאה - מובא בתגובה):

״פול מקרטני הלחין וביצע מוזיקה פחות או יותר ברציפות מאז 1956. זה 66 שנים. במשך למעלה ממחצית מאה הוא יצר שירים שאנשים שרים במקלחת ומזמזמים במכונית, שירים שלצלילם אנשים רוקדים, רצים, מבשלים, מתנשקים ומתחתנים, שירים שהם שרים בתור קהל גדול, שירים שאיתם הם מתמסטלים, שירים שהם שרים עם ילדיהם, שירים שעוטפים אותם כשהם בדאון ושירים שממלאים אותם בשמחה מתפרצת. ללא ספק עבודתו האיכותית ביותר נוצרה במסגרת הנס ששמו ביטלס, אך יש שירי מופת שמתפרשים לאורך כל הקריירה שלו עד עצם היום הזה. בכל הכנות והאובייקטיביות, אני לא יכול לחשוב על אף כותב שירים, אולי למעט בוב דילן, שבכלל קרוב להישג שכזה. יש מעט מאוד אומנים במהלך ההיסטוריה, בכל תחום שהוא, שיצרו כל כך הרבה יצירות ברמה הגבוהה ביותר לאורך תקופה ארוכה כל כך.״

הציטוט לקוח מהמאמר של איאן לזלי שנמצא כאן.