Search Results

בדיוק שלושה שבועות לפני שג'ון לנון נרצח, האלבום החמישי שלו ושל יוקו Double Fantasy יצא לחניות לאחר חמש שנים בהם הוא נחבא מעיני הציבור. זה היה האלבום האחרון שלו שיצא בעודו בחיים. הקלטות נוספות מאותם סשנים יצאו שלוש שנים לאחר מותו באלבום Milk and Honey בינואר 1984. לאחר הרצח של ג'ון לנון, מכירות האלבום זינקו והאלבום הגיע למקום הראשון בארה"ב ובריטניה וזכה בפרס גראמי לאלבום השנה.

האגדה מספרת שבריאן אפשטיין שמע על הביטלס מלקוח בשם ריימונד ג'ונס, שנכנס לחנות התקליטים שלו וביקש את האלבום My Bonnie, שהביטלס הקליטו לאחרונה בהמבורג כלהקת הליווי של טוני שרידן. בריאן דאג לכך שיהיה לו לפחות עותק אחד מכל אלבום בחנות ולכן התעניין להשיג את האלבום. העוזר של בריאן, אליסטר טיילור, הודה לאחר כמה שנים שהאגדה הומצאה, אך השם של הלקוח הוא אכן שם של לקוח אמיתי שנלקח מרשימת הזמנות לשם הסיפור. בריאן נתקל בשם של הביטלס מספר פעמים במגזין המרזי ביט, בו כתב טור קבוע. הביטלס התחילו להיות פופולריים בליברפול והסביבה והיו כרזות בעיר להופעות שלהם, ולבטח גם ביקרו מספר פעמים בחנות של בריאן. עורך המרזי ביט, ביל הארי, סידר לבריאן ולאליסטר לראות את הביטלס מופיעים במועדון הקאברן שהיה סמוך לחנות של בריאן, בלי לחכות בתור. בריאן כתב בספר האוטוביוגרפי שלו: מיד נדהמתי מהמוזיקה שלהם, מהקצב שלהם וחוש ההומור שלהם על הבמה - וגם לאחר מכן, כשפגשתי אותם, שוב הלם בי הקסם האישי שלהם. ושם, באמת, הכל התחיל. בריאן ואליסטר נכנסו לחדר ההלבשה של הביטלס, בגודל ארון מטאטאים, לאחר ההופעה. הביטלס זיהו את בריאן כשג'ורג' הריסון פתח את השיחה בשאלה: ומה מביא את מר אפשטיין לכאן? בריאן צפה בביטלס במועדון הקאברן מספר פעמים במהלך השבועות הבאים. ב-10 בדצמבר הוא הציע להיות מנהל הלהקה. הם חתמו על חוזה ניהול לחמש שנים ב-24 בינואר 1962.

הביטלס חזרו לעיר הולדתם לאחר כמעט שנה (בפעם האחרונה הם הופיעו בליברפול ב-22.12.1963). הם הופיעו פעמיים באותו ערב, ב-17:40 וב-20:00. הם קיבלו עבור שתי ההופעות 850 פאונד (15 אלף דולר של היום). הם ביצעו סך הכל 10 שירים: Twist And Shout Money (That's What I Want) Can't Buy Me Love Things We Said Today I'm Happy Just To Dance With You I Should Have Known Better If I Fell I Wanna Be Your Man A Hard Day's Night Long Long Sally הופעות החימום היו הרוסטיקס, סאונד אינקורפרייטד, מייקל הסלם, הרמו פור, טומי קוויקלי ומרי וולס. לאחר ההופעות, ג'ון לנון ועורך מרזי ביט, ביל הארי, ביקרו את הוריו של סטיוארט סאטקליף. ג'ון קיבל יצירת אמנות מופשטת כחולה שצייר סטיוארט.

המאמר פורסם בכתב העת "היה היה" של בית הספר להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. המאמר המלא מקושר בסוף פוסט זה. ---- השהות של הביטלס בהמבורג נראית כסיפור מהאגדות. צעירים בעיר זרה ואפופת עשן, בוס רשע שמביא לגירושם מהעיר, חברות שפורחת ביניהם ובינם לבין חבורת צעירים שפגשו, רומן שנגמר במוות טראגי וקריירה שנוסקת בזכות הביקור בעיר. הביטלס הגיעו להמבורג לראשונה בסתיו 1960 וחזרו וביקרו בה עוד שלוש פעמים עד לפרסומם. כל ביקור ארך בין שבועות אחדים לחודשים אחדים, ובמהלכו הופיעו חברי הלהקה שעות ארוכות מול קהל שלא תמיד התעניין בלהקה הזרה והמוזרה שעמדה על הבמה. לדעת מעריצים וחוקרים כאחד, החוויה המיסטית כמעט בעיר נמל מלאה זנות, אלכוהול וסמים היא שעיצבה את הלהקה והביאה להצלחתה. הן המחקר והן הכתיבה הפופולרית על הביטלס מתמקדים בהתמקצעות המוזיקלית של הלהקה בעקבות החשיפה למגוון אומנים, ז'אנרים ושירים, ובזכות השעות הרבות שהופיעו א ואכן, אין ספק שהתמקצעות מוזיקלית היא גורם חשוב ביותר שתרם להצלחתם על הבמה. של הביטלס והבדיל אותם מלהקות בריטיות אחרות באותה התקופה, אולם להמבורג הגיעו להקות נוספות שעבדו בעיר במשך חודשים ארוכים במקביל לביטלס, ונראה כי הן לא זכו להצלחה דומה על אף מחנה האימונים שהמבורג זימנה להן. עם זאת, ברור ששהותם של הביטלס בעיר השפיעה מאוד על הלהקה והייתה גורם מרכזי בהצלחתה, מכיוון שידוע כי מייד לאחר שחזרו חבריה לעיר הולדתם ליברפול הם החלו לצבור קהל מעריצים קבוע וקיבלו הזדמנויות רבות להופעות. עולה אפוא השאלה באילו אופנים השפיעה השהות בהמבורג על הביטלס, וכיצד היא תרמה להצלחתה של הלהקה עם שובה לליברפול? כדי לענות על שאלה זאת אטען שבהמבורג החלו הביטלס לבנות לעצמם את התדמית שהייתה מזוהה איתם בשנים הראשונות לפרסומם: ארבעה חברים קרובים מאוד, בעלי מראה חיצוני כמעט זהה, שמבטאים גבריות רכה או אפילו נשית. כדי לעשות זאת אדון ברכיבים של תדמיתם, החל משיערם וכלה באינטראקציה ביניהם. אראה כיצד כל אלה התפתחו לתדמית מגובשת שבסופו של דבר הבדילה אותם מלהקות אחרות והביאה להצלחתם. לקריאת המאמר המלא לחצו כאן.

המאמר פורסם כחלק מהגליון הראשון של כתב העת "לשם שינוי", כתב העת של בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. המאמר במלואו נמצא באתר הגליון, ומקושר בתחתית הפוסט. ---- ביוני 1963 הכריז מגזין המוזיקה הפופולרי Melody Maker: "אם אתם רוצים להצליח – אמצו מבטא!".[1] לפי כתבה שפורסמה במגזין תחת כותרת זו,[2] לפחות מחצית מהאומנים הפופולריים בבריטניה באותה עת – בתחום המוזיקה, הטלוויזיה, הקולנוע והבמה – היו בעלי "מבטא", כלומר אופן דיבורם העיד על מוצא פועלי אזורי, ולא התאפיין בהגייה הפורמלית המקובלת בתקשורת הבריטית (Received Pronunciation). לטענת הכותב כריס רוברטס (Roberts), כדי להצליח בשוק הבריטי בראשית שנות השישים אמנים היו צריכים דווקא לשמר את מבטאם המקורי, לדוגמה המבטא הקוקני (Cockney) הלונדוני או הסקאוז (Scouse) הליברפולי. חברי להקת הביטלס, שבתקופה זו החלה להתפרסם בבריטניה כולה, זכו להתייחסות באותה כתבה ואף כיכבו בתמונה גדולה שלצידה הסבר – "הביטלס, ללא ספק מהמרזי". המרזי (Mersey), הנהר שעל גדותיו נבנתה העיר ליברפול, הפך ב-1963 לחותמת של איכות בתחום המוזיקה. להקות רבות באותה תקופה הביאו איתן מליברפול את ה-Mersey Beat, רוקנ'רול ליברפולי ייחודי ופרוע יחסית, שהושפע ממוזיקה אמריקאית אבל בוצע במבטא ליברפולי מובחן, והפך לז'אנר המוזיקלי הפופולרי בבריטניה. הביטלס המשיכו מסורת זו ועד מהרה תפסו את מקומם בצמרת הלהקות מהאזור, תוך הדגשת המוצא שלהם באמצעות שימור המבטא המקומי ובדרכים נוספות. ​ פליאתו של רוברטס על הבלטת מבטאם ומוצאם הפועלי של האמנים הפופולריים בבריטניה באותה עת אינה מפתיעה: הטמעת תרבות שמקורה בפריפריה, ובאופן ספציפי במעמד הפועלים, בתרבות הפופולרית של הזרם המרכזי הבריטי, הייתה חידוש שעד אותה תקופה לא אפיין את תחום המוזיקה הפופולרית. הדבר השתנה, כך נראה, עם פרסומם של הביטלס. במאמר זה יידון התפקיד המרכזי של הביטלס בהכלת התרבות הפועלית מצפון אנגליה בזרם המרכזי של התרבות הבריטית בתחילת שנות השישים, ובתפיסת התרבות הפועלית כתרבות בריטית "אותנטית" שהפכה לשגרירתה של בריטניה בעולם. תהליך זה יידון כחלק מהקשרים חברתיים רחבים יותר, בהם תפיסות מגדריות, יחסים טרנס-לאומיים ומעמד סוציו-אקונומי בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, שבה חלו שינויים חברתיים ותרבותיים מהותיים בבריטניה. דרך בחינת השינויים בתדמית הביטלס בשנים הראשונות לפרסומם, על הניגודים והמורכבויות שבה, נוכל לבחון כיצד הפכה התרבות הפועלית בבריטניה בשנים הללו לתרבות "כלל-בריטית" המקובלת על כל שכבות האוכלוסייה. ​ דיון זה מצטרף לכתיבה אקדמית ענפה שעוסקת בביטלס ובגורמים להצלחתם. עם זאת, מחקרים קודמים התמקדו לרוב בהצלחתם של הביטלס בארצות הברית ובתופעת הביטלמניה האמריקאית, שהחלה בשנת 1964, ומעטים בלבד בחנו עד כה את התקבלות הלהקה ואת תופעת הביטלמניה בבריטניה עצמה, על אף מוצאם הבריטי של חבריה.[3] הקשרים מעמדיים ומגדריים בהתפתחות הביטלמניה הבריטית ובהיסטוריה של חברי הביטלס עצמם נחקרו אף פחות. המאמר הנוכחי מבקש לחדש בתחומים שבהם הדיון האקדמי על הביטלס עודנו לוקה בחסר: תדמיתם המגדרית והמעמדית של חברי הביטלס בתחילת דרכם, ותפקידה בהצלחתם המסחרית בבריטניה. להמשך קריאה, לחצו כאן

יש מעט דמויות שנויות במחלוקת בתולדות הרוק יותר מיוקו אונו. במשך עשרות שנים, מעריצים ומבקרים העלו תיאוריות לגבי מידת השפעתה על ג'ון לנון ודנו על תפקידה בפירוק של הביטלס. זה לא מפליא, אם כך, שאפילו הפגישה הראשונה של ג'ון ויוקו מלאה בחוסר ודאות. יוקו אונו נולדה ביפן למשפחה אמידה והחלה להתעניין באמנות אוונגרד כשהיגרה לארה"ב כדי ללמוד אמנות בניו יורק בשנות החמישים. כשפגשה את ג'ון לנון בשנות ה-60, היא כבר הייתה נשואה בפעם השניה למוזיקאי הג'אז האמריקאי אנתוני קוקס. ביחד נולדה להם בת, קיוקו צ'אן קוקס, ב-1963. לדברי יוקו, מערכת היחסים בינה לבין אנתוני קוקס התקררה. למרות שהם נשארו נשואים. היא השאירה את הגידול של קיוקו הקטנה לבעלה כדי שתוכל להתמקד ביצירות האוונגרד שלה. מעורבותה של יוקו בקהילת האמנות הביאה אותה ללונדון באמצע שנות ה-60. ג'ון לנון, בינתיים, היה חלק מלהקת הרוק המפורסמת ביותר בעולם. הוא היה נשוי לסינתיה לנון, שילדה בן, ג'וליאן (גם הוא נולד ב-1963). הביטלס היו בשיא היצירתיות שלהם והפסיקו להופיע לטובת ניסויים נוספים באולפן ההקלטות. יוקו טענה שכשנפגשו, היא לא היתה מודעת לחלוטין לכך שג'ון הוא אחד האנשים המפורסמים בעולם, שכן היא היתה ממוקדת בעולם האמנות ולא בכוכבי פופ. הגרסה ה"רשמית", או לפחות הסיפור שג'ון ויוקו סיפרו למראיינים על היום שבו השניים נפגשו בפעם הראשונה היא שבסתיו 1966, יוקו שהתה בלונדון לתערוכת אמנות, Unfinished Paintings and Objects, בחסות גלריית וחנות הספרים אינדיקה במייפייר. הגלריה הייתה בבעלות משותפת של סוחר האמנות ג'ון דנבר (אז בעלה של מריאן פיית'פול), המוזיקאי פיטר אשר (אח של ג'יין אשר, חברתו של פול מקרטני) ומוכר הספרים והסופר בארי מיילס (שיכתוב ספרים על הביטלס וזמרים מפורסמים אחרים). פול מקרטני היה תומך גדול של האינדיקה, שהחלה רק שנה קודם לכן. דנבר הזמין את חברו, ג'ון לנון, לגלריה כדי לראות את העבודות של יוקו אונו יום לפני פתיחת התערוכה. למרות שיש דיווחים על התאריך כ-9 בנובמבר (עקב טעות של ג'ון לנון), היום היה למעשה ה-7 בנובמבר, כי התערוכה של יוקו אונו התחילה ב-8 ונמשכה ב-10 הימים הבאים. לג'ון היה הרושם המוטעה שהתערוכה תהיה בעלת אופי מיני, עם אמנית בתוך שק. כשהוא הופיע, קיבלו את פניו מגוון יצירות קונספטואליות, כולל תפוח ושקית מסמרים עם תגי מחיר מגוחכים. מאוחר יותר ג'ון אמר ל-BBC: התאכזבתי. מה זה לעזאזל? שום דבר לא קורה בשקים. אני מצפה לאורגיה, אתה יודע... והכל שקט. מאוכזב, ג'ון היה סקפטי לגבי היצירות, והאמנית עצמה, שקיבלה את פניו עם כרטיס שעליו נכתב - לנשום. ג'ון נאנח באכזבה. הוא חשד שאולי הוא הוזמן כדי שיוציא חלק מהונו לרכוש את יצירות האוונגרד האלה. גם באותה תקופה וגם בשנים מאוחרות יותר, הוא טען שיוקו לא הכירה אותו או את הביטלס, ורק שמעה את השם רינגו דרך התקשורת. מצב רוחו של ג'ון השתנה כאשר בדק יצירה שתפסה את תשומת ליבו. יוקו הניחה סולם שהוביל אל קנבס על התקרה עם כיתוב זעיר שדרש שימוש בזכוכית מגדלת. באותיות קטנות היה כתוב - כן. ג'ון אמר לרולינג סטון ב-1971: זה היה חיובי. הרגשתי הקלה. זו הקלה גדולה כשאתה עולה על הסולם ואתה מסתכל דרך זכוכית המגדלת ולא כתוב 'לא' או 'תזדיין' או משהו כזה. היה כתוב - כן. סקרנותו של ג'ון גברה, והוא עבר ליצירה הבאה של יוקו - להכות מסמר בציור. ג'ון היה להוט לנסות את כוחו, אבל יוקו חששה שהוא יהרוס את העבודה לפני פתיחת התערוכה למחרת. היא ביקשה ממנו לשלם חמישה שילינג למסמר, אבל במקום זאת השניים הסכימו שג'ון ישלם כסף דמיוני כדי לתקוע מסמר דמיוני. ג'ון אמר לפלייבוי זמן לא רב לפני הרצח שלו ב-1980: ואז באמת נפגשנו. אז נעלנו עיניים והתאהבנו. כמה מהאנשים שהיו בסביבת ג'ון ויוקו באותם ימים סיפרו סיפור קצת שונה על איך שהשניים הכירו. נסיעתו של ג'ון לגלריית האינדיקה מעולם לא הייתה שנויה במחלוקת, ובכל זאת יש שמועות שהזוג כבר הכיר לפני אותו יום בנובמבר. פול מקרטני, אמר שהוא זוכר שיוקו אונו פנתה אליו שנה קודם לכן, ב-1965. היא חיפשה כתבי יד של שירים לפרויקט ספר שעליו עבדה עם ידידה, המלחין הניסיוני ג'ון קייג'. מיילס, שותף בגלריית אינדיקה, תמך בגרסה של מקרטני. מיילס אמר לדיילי טלגרף ב-2002: היא ידעה בדיוק מי היו הביטלס. היא כבר פנתה לפול בשביל כמה כתבי יד של ג'ון קייג' שהיא רצתה. הוא לא נתן לה כלום, אבל הציע לה ללכת לג'ון. אבל היא אמרה לג'ון שהיא מעולם לא שמעה על הביטלס והוא האמין לה. מיילס ומקרטני טוענים שג'ון לנון נתן ליוקו את המילים לשיר של הביטלס The Word לספר של קייג' כמה חודשים לפני התערוכה שלה בלונדון ב-1966. אבל אולי הם לא נפגשו באופן אישי. ויש עוד גרסה לפגישה הראשונה של ג'ון ויוקו כפי שסיפר רג' קינג, סולן הלהקה הלונדונית The Action (כמו הביטלס, להקה בהפקת ג'ורג' מרטין). קינג, שהיה ידוע שהוא דומה קצת לג'ון לנון, נזכר שיוקו אונו פנתה אליו במועדון. קינג סיפר: היא אמרה, רג'י, אתה דומה מאוד לג'ון לנון. זה לא אותי שהיא רצתה, זה היה ג'ון. אז אמרתי, תראי, אם זה עוזר, ג'ון הולך מדי פעם ל-Speakeasy. אני רואה אותו שם לפעמים ביום שלישי בערב. כבר ביום שלישי הבא היא הייתה שם. באותו לילה נכנסו פול וג'ון... יוקו עמדה שם המומה, וואו, אתה באמת מכיר את הביטלס. תוך 15 דקות היא הייתה שם והשאר היסטוריה. ללא קשר לסיפור האמיתי של הפגישה הראשונה של ג'ון ויוקו, מערכת היחסים שלהם לא התחילה מיד. לאחר תערוכת האינדיקה, השניים, שכל אחד מהם עדיין היה נשוי, המשיכו להתכתב במהלך החודשים שלאחר מכן על האמנות של יוקו (מיילס אמר שהיא הציפה את ג'ון בגלויות). יוקו הודתה מאוחר יותר שהיא נמשכה מאוד לג'ון, שהסכים לתת חסות לתערוכה נוספת שלה בלונדון ב-1967. חודשים לאחר מכן, כאשר סינתיה יצאה לחופשה, ג'ון ויוקו שיתפו פעולה ב-Two Virgins והפכו לאוהבים. ג'ון לנון סיפר כמה שנים מאוחר יותר: החבורה הישנה שלי. זה נגמר. כשפגשתי את יוקו זה כשאתה פוגש את האישה הראשונה שלך ואתה משאיר את החבר'ה בבר ואתה לא הולך לשחק כדורגל יותר ולא הולך לשחק סנוקר וביליארד. אתה מכיר את השיר: פעמוני החתונה האלה מפרקים את החבורה הישנה שלי. החבורה הישנה שלי נגמרה ברגע שפגשתי אותה. לא ידעתי את זה במודע בזמנו, אבל זה מה שקורה. ברגע שפגשתי אותה, זה היה הסוף של הבנים, אבל קרה שהבנים היו מפורסמים ולא היו רק החבר'ה המקומיים בבר.

ההופעה של הביטלס במופע ה-Royal Variety Charity בתאטרון Prince Of Wales היתה הופעה היסטורית עבור הביטלס. באותו הזמן הביטלמניה הגיעה לשיאים חדשים ולביטלס כבר היו מספר להיטים שהגיעו למקום הראשון כמו Please Please Me (במצעד של NME), From Me To You ו-She Loves You (במצעד הארצי). ההופעה של הביטלס בפני המלכה האם והנסיכה מרגרט נתן אישור שהביטלס היו פופולריים, לא רק בקרב בני נוער היסטרים, אלא בפני כלל הציבור הבריטי. ההופעה נתנה אישור סופי לקונצנזוס לגבי הביטלס. זה היה צעד חכם מצדו של המפיק בפועל, ברנרד דלפונט, להזמין את הביטלס להופעה ברויאל וראייטי. התזמון היה מושלם. הם עדיין היו השכנים החצופים עם תסרוקות המופ טופס מליברפול, שרק שנה קודם לכן לא היו ידועים ברובם לציבור הבריטי. השנינות והקסם שלהם בחיזור אחר העיתונות בשבועות שקדמו להופעה, עמדו בניגוד להזמנה להופיע על הבמה היוקרתית מכולן עם כל הפאר והטקסיות של לונדון. עיתונאי אחד אפילו שאל אם הם יפחיתו את המבטא הליברפולי שלהם לתוכנית ופול מקרטני ענה לו: לא כולנו מדברים כמו ה-BBC אתה יודע! התזמון היה די טוב גם עבור הביטלס. ITV נבחרה לשדר את התוכנית והקליטה את התוכנית הנצפית ביותר שלהם בכל הזמנים כשהיא שודרה שבוע לאחר מכן, ב-10 בנובמבר 1963 ל-21.2 מיליון איש. הביטלס הוציאו את הסינגל הרביעי בבריטניה שהגיע למקום הראשון - I Wanna Hold Your Hand כשבועיים לאחר השידור. תזמון מושלם. למרות בעיות טכניות בחזרות, זה היה בהחלט לילה נהדר, כאשר כל הקהל, כולל המלכה האם, נהנה מאוד מההופעה שלהם. פרשן חדשות אחד אמר: בכל שנות התבוננותי בקהל של רויאל וראייטי, מעולם לא ראיתי את הקהל, שידוע בהתנהגותו הנאותה, משתחרר כל כך מהר ובאופן מוחלט. באותו ערב היה הרבה יותר מאשר רק הביטלס. רשימת המופעים כללה את מרלן דיטריך וברט בקארץ', ג'ו לוס והתזמורת שלו, צ'רלי דרייק, האחים קלארק, דיקי הנדרסון ווילפרד ברמבל והארי ה.קורבט. הביטלס משכו מעריצים רבים מחוץ למקום ההופעה ובמהלך החזרות של יום ראשון אפשר היה לשמוע את רעש ההמון בחוץ מהבמה. אפילו נבנה מעבר סודי בין התאטרון למלון הסמוך, שבו שהו הביטלס, כדי להכניס אותם ולהוציא אותם מהתאטרון מבלי שיראו אותם. נוכחות ההמונים השפיעה כמובן על האמנים האחרים במופע ומרלן דיטריך הקפידה להיות תמיד נוכחת כשהצלמים בסביבה. בערב עצמו הביטלס כבשו את ההופעה בסערה, וביצעו ארבעה שירים: From Me To You, She Loves You, Till There Was You ו-Twist and Shout עם הצגת Twist and Shout ג'ון לנון אמר את המשפט המפורסם שלו בהומור החצוף האופייני לו: אלה שבמושבים הזולים מחאו כפיים. השאר יכולים פשוט לקשקש בתכשיטים שלהם! המופע של הביטלס ברויאל וראייטי יזכר כאחד מרגיעי הקסם של הטלויזיה, בו כל העולם נעצר לרגע, כמו בהופעה של הביטלס במופע של אד סאליבן, שלושה חודשים מאוחר יותר.

השיר מישל הוא אחד השירים הראשונים שפול כתב בשנת 1959 על הגיטרה הראשונה שלו, האפיפון זנית'. פול כתב בספר Many Years From Now: מישל הייתה מנגינה שכתבתי בסגנון צביטת אצבעות של צ'ט אטקינס. יש שיר שהוא עשה בשם טרמבון עם שורה שחוזרת על עצמה, והוא ניגן ליין בס תוך כדי המנגינה. זה היה חדשני עבורנו. למרות שגיטריסטים קלאסיים ניגנו ככה, לא היו גיטריסטים של רוקנרול שעשו את זה. בהתבסס על טרמבון של אטקינס, רציתי לכתוב משהו עם מנגינה ושורת בס, אז עשיתי. החלק הצרפתי בשיר נוצר בהשראת מסיבות שנערכו על ידי אוסטין מיטשל - אחד המורים של ג'ון לנון במכללת ליברפול לאמנות, וכנראה גם ההשראה מאחורי שם השיר. פול המשיך לספר באותו ספר: הוא נהג לערוך מסיבות די טובות למשך כל הלילה. אתה יכול אולי למשוך לשם בחורות, שזו הייתה המטרה העיקרית. יכלת להשיג משקאות, וזו הייתה מטרה נוספת. אני זוכר שישבתי שם בצורה מסתורית מאוד בפינה, מנגן את המנגינה הצרפתית הזאת. נהגתי להעמיד פנים שאני יודע לדבר צרפתית, כי כולם רצו להיות כמו סשה דיסטל. שנים אחר כך, ג'ון אמר: אתה זוכר את הדבר הצרפתי הזה שהיית עושה אצל מיטשל. אמרתי כן. הוא אמר: טוב, זו מנגינה טובה. אתה צריך לעשות עם זה משהו. תמיד חיפשנו מנגינות, כי עשינו אז המון אלבומים וכל אלבום היה צריך ארבעה עשר שירים, והיו סינגלים בין לבין, אז היינו צריכים הרבה חומרים. אישתו של אייבן ווהן, שהכיר בין פול וג'ון, ג'אן, לימדה צרפתית, וכשהזוג ביקר את פול בבית משפחתה של ג'יין אשר ב-1965, הוא ביקש קצת עזרה במילים של השיר. פול סיפר: אמרתי: אני אוהב את השם מישל. את יכולה לחשוב על משהו שמתחרז עם מישל בצרפתית? והיא אמרה, מה בל. אמרתי: מה זה אומר? יפה שלי. היא ענתה, אז אמרתי: זה טוב, שיר אהבה, נהדר. פשוט התחלנו לדבר, ואמרתי: טוב, המילים האלה הולכות טוב ביחד, מה זה בצרפתית ? והיא תרגמה. אמרתי: בסדר, זה יתאים. והיא סיפרה לי קצת איך מבטאים את זה, אז זהו. הוצאתי את זה מג'אן, וכעבור שנים שלחתי לה צ'ק. חשבתי שעדיף ככה כי היא למעשה שותפה לכתיבה. משם פשוט חיברתי את המשפטים. ג'ון כתב את הפזמון בהשראת שיר של נינה סימון ששמע זמן קצר לפני כן: I Put A Spell On You, שם היא שרה I love you, I love you וכך הוסיף ניחוח בלוזי לשיר. ב-02.06.2010 פול מקרטני קיבל את פרס גרשווין מהנשיא ברק אובמה. פול חשב שזו הזדמנות נהדרת להקדיש את השיר לרעיית הנשיא, מישל אובמה.

מיי פאנג נולדה במנהטן לזוג מהגרים מסין והחלה לעבוד בשנת 1970 כפקידת קבלה בחברת אבקו, חברת הניהול של אלן קליין שניהלה בין היתר גם את אפל רקורדס, ג'ון לנון, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר. היא התבקשה לעבוד כמזכירה האישית של ג'ון ויוקו בפרויקטים של סרטי האוונגארד שלהם והפכה לבסוף למזכירה האישית שלהם כשהם עברו לגור בניו יורק ב-1971. במהלך שנת 1973 ג'ון ויוקו עמדו בפני משבר בחיי הנישואין שלהם ויוקו הציעה את מיי פאנג כבת זוג עבור ג'ון. ג'ון ומיי עזבו באוקטובר 1973 את ניו יורק ועברו ללוס אנג'לס. במהלך התקופה הזו ג'ון שתה הרבה אלכוהול. כמו כן, מיי דאגה לכך שג'וליאן, בנו של ג'ון, יפגוש את אביו לאחר ארבע שנים של נתק ביניהם וג'ון אף נפגש עם פול מקרטני במרץ 1974 לסשן הקלטות, היחידי לאחר פירוק הביטלס. ביוני 1974 ג'ון ומיי חזרו לניו יורק ואימצו שני חתולים בשם מייג'ור ומיינור. במהלך התקופה שג'ון ומיי היו ביחד ג'ון הקליט את שני האלבומים האחרונים שלו לפני שלקח פסק זמן ממוזיקה למשך חמש שנים - Walls and Bridges ו-Rock 'n' Roll. בפברואר 1975 ג'ון ומיי תכננו לבקר את פול מקרטני ביו אורלינס, כשהקליט שם את האלבום Venus and Mars עם להקת ווינגס, אך יום לפני הביקור, ג'ון ויוקו חזרו להיות ביחד והביקור בוטל. ג'ון ניתק בבת אחת את הקשר שלו עם מיי פאנג, כשהיא התקשרה אליו למחרת יוקו ענתה ואמרה שהוא לא זמין. היא פגשה אותו אצל רופא השיניים לאחר יומיים וג'ון הודיע לה שהוא חזר ליוקו והקשר ביניהם הסתיים. תקופת הרומן בין ג'ון לנון למיי פאנג נמשכה 18 חודשים ונקראה "סוף השבוע האבוד". מיי פאנג פרסמה ב-1983 ספר זכרונות בשם Loving John ששונה לאחר מכן ל-John Lennon: The Lost Weekend.

זהו הסינל הראשון שג'ון לנון הוציא לאחר שהודיע על פירוק הביטלס ללא הקרדיט המשותף לנון-מקרטני. הסינגל הוקלט ב-30.09.1969, רק עשרה ימים לאחר שהודיע על עזיבתו. הסינגל הקודם שג'ון לנון הוציא, Give Peace A Chance, יצא ביולי בזמן ההקלטות לאלבום אייבי רואד של הביטלס ועם הקרדיט המשותף לנון-מקרטני. פיטר בראון טען שג'ון הציג את השיר לפול כסינגל אפשרי של הביטלס לאחר הוצאת אייבי רואד, אך פול דחה את הרעיון. בצד ב' של הסינגל נמצא השיר של יוקו Don't Worry Kyoko (Mummy's Only Looking for Her Hand in the Snow). הסינגל הגיע למקום ה-30 בארה"ב ולמקום ה-14 בבריטניה. השיר מתאר בצורה מאוד אישית וגרפית את יסורי הגמילה של ג'ון ויוקו מההתמכרות שלהם להירואין. העוזר האישי של ג'ון בסוף שנות השבעים, פרד סימן, טען שג'ון סיפר לו שהשיר מתאר הרעלת מזון שג'ון ויוקו עברו לאחר שאכלו תרנגול הודו קר משאריות חג המולד, אך ג'ון חשש שהדבר יהפוך לבדיחה ולכן סיפר שהשיר מתאר גמילה מהירואין.

הסינגל, שיצא לאחר חודש גם באלבום Double Fantasy יצא לאחר מעל חמש שנים שג'ון לנון לא הוציא משהו. זה גם היה הסינגל האחרון של ג'ון לנון שיצא בחייו. בצד ב' של הסינגל יצא השיר Kiss Kiss Kiss של יוקו אונו. הסינגל הגיע למקום הראשון בארה"ב ובריטניה לאחר שנרצח. השיר סימל בשביל ג'ון התחלה חדשה אחרי הפסקה ארוכה מהמוזיקה. עצוב מאוד שההתחלה החדשה היתה קצרה מאוד.

ביום בו הביטלס סיימו להקליט את האלבום השני שלהם, With The Beatles, הם טסו לסיבוב הופעות בשבדיה שכלל תשע הופעות בחמישה ימים במקומות שונים בשבדיה. זו היתה הפעם הראשונה שהביטלס הופיעו מחוץ לבריטניה והמבורג, גרמניה. הביטלמניה התחילה בבריטניה והביטלס כבר היו מאוד פופולרים שם. הגיע הזמן לכבוש את העולם! בשדה התעופה של ארלנדה, 40 קילומטרים צפונית משטוקהולם, חיכו כעשר מעריצות. הביטלס חילקו להן חתימות והצטלמו איתן. בתמורה הם קיבלו מהמעריצות פרחים. המשטרה ליוותה את הביטלס לבית המלון שלהם בשטוקהולם, מלון קונטיננטל, שם חיכו להם מעריצים נוספים. לאחר ההגעה שלהם, נערכה מסיבת עיתונאים. בערב הביטלס ביקרו במועדון ריקודים פופלרי בשטוקהולם, בו ביקרו גם מפורסמים שבדים. רינגו תיאר את המועדון כיותר אלגנטי ממועדון הקאברן. למחרת הם הקליטו שבעה שירים עבור תחנת הרדיו המקומית, חמישה מהם נכנסו ב-1995 לאנתולוגיה 1: I Saw Her Standing There, From Me To You, Money, You Really Got A Hold On Me ו-Roll Over Beethoven. באותו היום, יום לאחר שהגיעו לשבדיה הסינגל She Loves You, שיצא כחודשיים קודם לכן בשבדיה, הגיע למקום העשירי במצעד השבדי, אחרי טריני לופז במקום הראשון ובריאן פול והטרמלוז. ההופעה בבורס ב-28.10 היתה הגדולה ביותר וצפו בה 2,500 אנשים. הביטלס קיבלו עבור הביקור שלהם בשבדיה 400 דולר (3,500 בערך של היום) ליום בנוסף ללינה, אוכל והסעות. בביקור הבא שלהם בשבדיה בשיא הביטלמניה ב-1964 הם קיבלו 8,000 דולר (70,000 בכסף של היום) עבור כל הופעה. לאחר סיום ההופעות הביטלס צולמו עבור הטלויזיה השבדית ב-30.10. במהלך שהותם הקצר בשבדיה, הרדיו והעיתונות דיווחו על תופעת ההיסטריה וההערצה לביטלס. הביטלמניה החלה להתפשט מחוץ לבריטניה.