האגדה מספרת שבריאן אפשטיין שמע על הביטלס מלקוח בשם ריימונד ג'ונס, שנכנס לחנות התקליטים שלו וביקש את האלבום My Bonnie, שהביטלס הקליטו לאחרונה בהמבורג כלהקת הליווי של טוני שרידן. בריאן דאג לכך שיהיה לו לפחות עותק אחד מכל אלבום בחנות ולכן התעניין להשיג את האלבום.
העוזר של בריאן, אליסטר טיילור, הודה לאחר כמה שנים שהאגדה הומצאה, אך השם של הלקוח הוא אכן שם של לקוח אמיתי שנלקח מרשימת הזמנות לשם הסיפור.
בריאן נתקל בשם של הביטלס מספר פעמים במגזין המרזי ביט, בו כתב טור קבוע. הביטלס התחילו להיות פופולריים בליברפול והסביבה והיו כרזות בעיר להופעות שלהם, ולבטח גם ביקרו מספר פעמים בחנות של בריאן.
עורך המרזי ביט, ביל הארי, סידר לבריאן ולאליסטר לראות את הביטלס מופיעים במועדון הקאברן שהיה סמוך לחנות של בריאן, בלי לחכות בתור.
בריאן כתב בספר האוטוביוגרפי שלו: מיד נדהמתי מהמוזיקה שלהם, מהקצב שלהם וחוש ההומור שלהם על הבמה - וגם לאחר מכן, כשפגשתי אותם, שוב הלם בי הקסם האישי שלהם. ושם, באמת, הכל התחיל.
בריאן ואליסטר נכנסו לחדר ההלבשה של הביטלס, בגודל ארון מטאטאים, לאחר ההופעה. הביטלס זיהו את בריאן כשג'ורג' הריסון פתח את השיחה בשאלה: ומה מביא את מר אפשטיין לכאן?
בריאן צפה בביטלס במועדון הקאברן מספר פעמים במהלך השבועות הבאים. ב-10 בדצמבר הוא הציע להיות מנהל הלהקה. הם חתמו על חוזה ניהול לחמש שנים ב-24 בינואר 1962.