נצמדתי לטרנזיסטור הקטן בזמן שהכנתי שיעורי בית. אמא שאלה אותי: " איך את יכולה ללמוד ככה", ועשתה תנועה עם שתי הידיים, כשסימנתי לה שקט באצבעי המורה. באביב 1968 כמדומני, הגיעה אחותה לביקור בישראל. עם הבן דוד האנגלי שלי, שלבש חולצה עם צווארון. הם הביאו לי מתנה: תקליט קטן שלושים ושלוש ושליש סל"ד, שלא הכרתי. בצד אחד היה השיר " הי ג'וד" והצד השני היה " מהפכה".
זאת הייתה בהחלט מהפכה בחיים שלי. ילדה טובה בת שלוש עשרה אולי, ששרה ומאזינה לשירי הלהקות הצבאיות, התרנגולים, הגבעתרון, קצת אלביס וקליף, קצת מוצרט, בטהובן ובאך, ואולי נגיעה של פסטיבל סן רמו ופרנק סינטרה. פתאום הדבר הזה הגיע ישר עם הבן דוד מלונדון, והסתובב על הפטיפון הישן בלי הפסקה. נה.. נה.. נה.. הבאתי את התקליט לשיעור מוזיקה, וביקשתי יפה מהמורה שישמיע לכל הכיתה. הוא היה פתוח לעניין באופן מפתיע, והתוודה שמעולם לא שמע על הביטלס. ברדיו הזכירו להקה בשם " חיפושיות הקצב". מהר מאד הצלחנו לאתר שירים נוספים. רכשתי חוברת תווים ואקורדים של הביטלס, וביקשתי יפה מהמורה לפסנתר שנעבוד גם קצת על זה, ולא רק מוזיקה קלאסית. זה לא התקבל בהבנה, אז המשכתי לנגן לבד, והחבר'ה באו לשבת לידי, על יד הפסנתר בחדר המוזיקה. יותר מאוחר עם הגיטרה, אבל זה כבר פרק אחר. בהתחלה הייתי מוקסמת ושבוייה לגמרי. אמא של אורן לימדה אותנו שירים של הביטלס בשיעור אנגלית. הם באו מאמריקה, וזו הייתה ממש הצלה בשבילינו. נפתח בפנינו אופק חדש. ענק. מלא קסם. צבעים, צלילים, תמונות, ומסע גדול בעקבות שירי הביטלס ורביעיית המופלאים. נסענו בקיץ לקייטנה בכפר גלים, שם הקרינו את הסרט " HELP", ומיד לאחר מכן ראינו את סרטי ההמשך באולם הקולנוע של הקיבוץ, ובבית ההארחה של הקיבוץ על הקיר הלבן. בכל מקום והזדמנות האזנו, קראנו, וצפינו בביטלס. חלק מהתמונות היו תלויות על הקיר שלי, ורובן סודרו בחוברת עם כריכה קשה, ובה גזרי עיתונים עם מידע ותמונות. ידענו כל מה שקורה כמעט בזמן אמת.
היה קונצנזוס אחיד לגבי המוזיקה שלהם, שהתקבלה בהבנה גם על ידי הצוות החינוכי, שלא סבל את הווליום והצעקות, השיער הארוך, וכל מה שהקרינו הביטלס, אך נתן לנו להתבגר בקצב שלנו, כל עוד אנחנו מסתפקים בטרנזיסטור, או פטיפון ישן. בסוף כיתה י"ב נסעתי לדודתי בלונדון, והייתי בטוחה שאני נפגשת עם פול מקרטני. הוא לא היה בעיר, ולסקוטלנד לא הגעתי. כולם גילו אמפתיה לאובססיביות שלי, והסכימו לרכוש עבורי, או לתת לי מתנות שונות שעיקרן תקליטי וחוברות התווים של הביטלס. פול נשאר אדיש, אבל בשנים האחרונות, הוא שולח כל הזמן אימיילים והודעות. אני יודעת שיש לו צוות שלם שעובד בשבילו, אבל אני רואה את החתימה שלו על המכתבים. במשך השנים כל המשפחה שלי נדבקה בשירי הביטלס ( כאילו שהייתה להם ברירה ), והילדים שלי העבירו את המורשת לילדים שלהם, כך שיהיה ברור שזה חלק מהמאגר השפוי ששומעים אצלנו בבית, במכונית, בצעידה, בטיול, מסביב למדורה או למזגן. ב 25.09.2008 נסעתי ממש מוקדם לתפוס מקום על הדשא בפארק הירקון. הבת שלי באה איתי, והיה לנו כייף עולמי. היא כבר סיימה בית ספר, אבל פול מקרטני זה לא דבר שמדלגים עליו, והסכימה להצטרף אלי. הופעה בלתי נשכחת! הבנתי שפול היה טרוד מדי, ולא יכול היה לשוחח איתי בפרטיות. אילה, ביתי, הציעה שנשים קסטה או דיסק ברכב בדרכנו הבייתה. הבטחתי לה שפול יחזור, ראיתי את זה במבט שלו. הוא מאד נהנה בהופעה בתל אביב.
הביטלס גרים בכל מקום שאני נמצאת. פול ממשיך לנהל איתי שיחות עומק, ולי אין הרבה מה לענות לו. דיברתי עליו עם הרופא שלי, עם החברה שעושה לי טיפול בדיקור, דיברתי עליו עם החברות שלי, שחלקן כמוני אוהבות ביטלס, ויש גם כמה שמנגנים ביטלס הרבה יותר טוב ממני. דני עבר לארה"ב מזמן. הפוסטרים שהיו על הקירות בחדר שלי מזמן הורדו. עכשיו נשארו כמה מגנטים על המקרר, וכמובן הרבה מוזיקה וחוברות תווים. היום פול בן שמונים. חתיך, מוכשר, חרוץ, ומלא השראה. מזל שהכרתי אותו בגיל צעיר יחסית, כך יש לנו קילומטראז' ארוך. בשבילי פול נשאר צעיר לנצח. אולי אני צריכה להסתכל במראה, ולהבין שגם אני כבר לא בת עשרים.
מזל טוב סר פול מקרטני היקר, לעוד הרבה שנים בריאות, טובות ומאושרות. המשך יצירה שופעת, והרבה שמחה ונחת עם משפחתך המקסימה. המשך להיות הפרוז'קטור שמאיר דרכנו ונותן לנו השראה בכל כך הרבה רגעים.
