Search Results

חלק שלישי של ראיון חברי קבוצת "הביטלס - הקבוצה הישראלית" בפייסבוק עם ביל הארי, חבר ילדות של הביטלס שתרם רבות לפרסומם. __________________ Q: What Did You Think of Pete Best’s Skills as a Drummer? A: Like I said, they all had their ‘baptism of fire’ in Hamburg and all of them became part of a dynamic unit. On their return to Liverpool in December 1960 they proved a sensation at Litherland Town Hall, particularly with Pete’s ‘atom beat’, his new style which gave the band a tremendous sound. It was copied by other drummers and Pete became the most popular Beatle in Liverpool. Cavern disc jockey Bob Wooler decided to do what no other person had ever done before, he put drummer Pete in the front of an audience with the three guitarists behind him - and the girls pulled him off the stage, so it wasn’t repeated. This didn’t happen with any of the other members. No one who heard him playing during the two years he was active with the Beatles, including the Beatles themselves, actually criticized his drumming. That was to come after they sacked him. - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - ש. מה אתה חושב על כישוריו של פיט בסט כמתופף? ת. כמו שאמרתי, כולם עברו "טבילת אש" בהמבורג וכולם נהפכו חלק מיחידה דינאמית. כשחזרו לליברפול בדצמבר 1960 הם הוכיחו יכולת באולם Litherland Town Hall (הכוונה להופעתם ב-27 בדצמבר 1960. ג.פ.), במיוחד סגנון התיפוך של פיט שכונה "קצב אטומי" (atom beat באנגלית. ג.פ.), הסגנון החדש שלו שנתן ללהקה צליל עוצמתי. מתופפים אחרים העתיקו את הסגנון שלו ופיט נהפך לביטל הפופולרי ביותר בליברפול. ה-D.J. של מועדון The Cavern, Bob Wooler, החליט לעשות מה שאף אחד לא עשה מעולם, הוא שם את המתופף פיט בחזית הבמה כששלושת הגיטריסטים מאחוריו ואז הבנות משכו אותו מהבמה ולכן לא עשו את זה יותר. זה לא קרה עם אף אחד מחברי הביטלס האחרים. אף אחד מכל אלה ששמעו אותו מתופף במשך השנתיים שבהם היה פעיל עם הביטלס, כולל הביטלס עצמם, לא ביקר את התיפוף שלו. זה התחיל אחרי שהעיפו אותו. ____________________________________________ Q: What is Your Explanation for the Beatles Sacking Pete Best? A: Any explanation apart from those by specifically involved people is speculation. There was the rumour that when Brian took Pete into his office to tell him he was sacked, the phone rang and it was Paul saying ‘Have you told him yet?’ Here again, it’s difficult to bring up something you cannot really confirm. Pete was so popular in Liverpool that girls used to sleep in his garden overnight just to be near him. The explanation you would like can’t really be answered because it is only supposition. Some people said that it was due to Pete being so popular. That he was the best-looking Beatle. Others that the members felt that Pete’s mother Mona interfered too much. The stories about his drumming not being up to scratch is wrong and arose because of misrepresentation of what George Martin said when they had their first Parlophone audition. Session drummers were common in London studios because A&R men preferred their knowledge of working in a studio. Hits by the Dave Clarke Five, Kinks, Herman’s Hermits and many other leading 60s groups had session drummers on the records. George Martin mentioned that he’d prefer a session drummer, which Parlophone generally used in the studios. He was surprised when they returned to record and Ringo was with them and Martin told Brian that he considered Pete to be an asset to them. Co-producers Ron Richard and Martin both were unhappy with Ringo’s recording and arranged another recording in which they placed Andy White as session drummer. So Parlophone hired a session drummer, not because of Pete, but because of Ringo. Martin also criticized Ringo’s drumming and I don’t think Ringo ever forgave him. - - - - - - - - - - ש. מה ההסבר שלך לכך שהביטלס העיפו את פיט בסט? ת. כל הסבר שלא בא מאלה שהיו מעורבים בפרשה הזו הוא ספקולציה. הייתה שמועה שכאשר בריאן לקח את פיט למשרד שלו להגיד לו שהוא בחוץ, צילצל הטלפון וזה היה פול ששאל אותו "העפת אותו כבר?". ושוב, קשה להעלות משהו שאתה לא באמ יכול לאשר. פיט היה כל כך פופולר בליברפול שבנות נהגו לישון בגינת ביתו בלילות רק כדי להיות קרובות אליו. ההסבר שאתה מחפש לא יכול להינתן כי זו רק הנחה. יש אנשים שאומרים שזה קרה כי פיט היה כל כך פופולרי. שהיה הביטל שנראה הכי טוב. אחרים אומרים שזה היה בגלל שחברי הלהקה האחרים הרגישו שאמו של פיט, Mona, התערבה יותר מדי. הסיפורים על כך שהתיפוף שלא לא היה טוב לא נכונים וצצו בגלל חוסר הבנה של מה שאמר ג'ורג' מרטין כשהם עשו את האודישן הראשון ב-Parlophone (הכוונה לחברת ההקלטות שבה עבד ג'ורג' מרטין, חברה בת של EMI. ג.פ.). מתופפים לצורך הקלטות היה פופולרי באולפנים בלונדון בגלל שאנשי A&R (הכוונה למונח Artists and Repertoire, כלומר אנשיםש היו מופקדים על ליהוק אמנים. ג.פ.) העדיפו אותם בגלל שידעו איך לעבוד באולפן. להיטים של להקות Dave Clarke Five, Kinks, Herman’s Hermits ולהקות מובילות אחרות של שנות ה-60 העדיפו מתופפים כאלה בהקלטות, ו- Parlophone בדרך כלל נעזרה בהם באולפנים. הוא (הכוונה לג'ורג' מרטין. ג.ם.) הופתע כשהם (הכוונה לביטלס. ג.פ.) חזרו להקליט ורינגו היה איתם ומרטין אמר לבריאן שהוא מחשיב את פיט כנכס עבורם. המפיקים Ron Richard ומרטין לא היו מרוצים עם ההקלטות עם רינגו וארגנו הקלטה נוספת שבה שמו את Andy White כמתופף. כך Parlophone שכרה מתופף אולפן, לא בגלל פיט, לא בגלל רינגו. למרטין גם הייתה ביקורת על התיפוף של רינגו ואני לא חושב שרינגו אי פעם סלח לו על זה.

חלק שני של ראיון חברי קבוצת "הביטלס - הקבוצה הישראלית" בפייסבוק עם ביל הארי, חבר ילדות של הביטלס שתרם רבות לפרסומם. Q: How Did the Beatles Really Sound in Those Days? A: They were finding their feet, learning and experimenting and they’d already been around for two years when they became what I regarded as the college band, playing on the college dances on a bill with the Merseysippi jazz Band. It wasn’t until they went to Germany that they experienced, what I call, ‘a baptism of fire,’ which really forged them. - - - - - - - - - -- - - - - - - - - ש: איך הביטלס באמת נשמעו באותם הימים? ת: הם חיפשו את דרכם, למדו והתנסו וכבר הופיעו בסביבות שנתיים כשהם נהיו, כפי שאמרתי, להקת בית הספר וניגנו במסיבות הריקודים יחד עם להקת ה- Merseysippi Jazz Band. זה לא קרה עד שלא נסעו לגרמניה (הכוונה להופעותיהם בהמבורג. ג.פ.) שבו הם התנסו במה שאני מכנה "טבילת אש" שממש שיפרה אותם. ______________________________________________ Q: Could Stuart play the Bass Guitar? A: Of course he could. He was musically aware. He’d had many piano lessons, years previously his father had bought him a Spanish guitar. The rumours saying he couldn’t play all came from Allan Williams’ book, which was really written by Daily Mirror journalist Bill Marshall. They used one of a series of images of Stuart while tuning up for a rehearsal at the Wyvern Club and claimed he played with his back to the audience. The other photos from the same audition, unpublished at the time, show him playing full face. Musicians I knew from Hamburg said Stuart could play and faced the audience. When Stuart stayed behind in Hamburg, George Harrison wrote to him asking him to come back and join the group. In a 1964 interview in Beat Instrumental, in which he was discussing guitars, Paul commented, "I believe that playing an ordinary guitar first and then transferring to bass has made me a better bass player because it loosened up my fingers. NOT that I'm suggesting that EVERY bass player should learn on ordinary guitar. Stuart Sutcliffe certainly didn't, and he was a great bass man." Klaus Voormann said, "He (Stu) was a really good bass player, a very basic bass player, completely different. So basic that you could say he was, at the time, my favourite bass player, but primitive. But of all the people or groups, and when we saw groups later, he was my favourite bass player." These are the people who were actually there at the time, listening to Stuart, not people who had never even heard him, but made out in their books and articles that he couldn’t play mainly because they’d read Allan’s book. - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - ש: סטיוארט ידע לנגן בגיטרת הבס? ת: בוודאי שידע. היה לו ידע במוזיקה. הוא לקח כמה שיעורי פסנתר ושנים קודם אביו קנה לו גיטרה ספרדית. השמועות שהוא לא ידע לנגן בכלל באו מהספר של Allan Williams (הכוונה למנהל הראשון של הביטלס שכתב ספר בשםThe Man Who Gave The Beatles Away. ג.פ.) שלמעשה נכתב ע"י עיתונאי העיתון Daily Mirror בשם Bill Marshall. הם השתמשו בתמונה אחת מסדרת תמונות שבה נראה סטיוארט מפנה את הגב בזמן שעשה חזרות במועדון Wyvern Club וטענו שהוא ניגן עם הגב לקהל. התמונות האחרות מהאודישן הזה (הכוונה לאודישן שבו השתתפו הסילבר ביטלס ב-10 במאי 1960. ג.פ.) שעדיין לא פורסמו אז, מראות אותו עם הפנים לקהל. מוזיקאים שהכרתי מהמבורג סיפרו שידע לנגן והופיע עם הפנים לקהל. כשסטיוארט נשאר בהמבורג, ג'ורג' הריסון כתב לו וביקש שיחזור ויצטרף ללהקה. בראיון משנת 1964 לעיתון Beat Instrumental, שעסק בגיטרות, אמר פול "אני מאמין שנגינה בגיטרה רגילה קודם ואחר כך נגינה בגיטרת בס הפכה אותי לבסיסט טוב יותר כי זה הפך את האצבעות שלי למשוררות. לא שאני אומר שכל בסיסט חייב ללמוד על גיטרה רגילה קודם. סטיוארט סאטקליף בהחלט לא עשה את זה והוא היה בסיסט גדול". Klaus Voormann (הכוונה לחבר של הביטלס מימי המבורג והבסיסט. ג.פ.) אמר "הוא (סטו) היה בסיסט ממש טוב, בסיסט מאד בסיסי, לגמרי שונה. הוא היה כל כך בסיסי שאפשר היה להגיד, באותו זמן, שהיה הבסיסט המועדף עלי, אבל היה ראשוני. אבל מכל האנשים והלקהות, או כשראינו להקות, הוא היה הבסיסט המועדף עלי". אלה האנשים שבאמת היו שם באותו זמן, שמעו את סטיוארט ולא אנשים שמעולם לא שמעו אותו, והמציאו בספרים ובמאמרים שלהם שהוא לא ידע לנגן רק בגלל שקראו את הספר של Allan Williams. _________________ Q: Mersey Beat Played such an Important role Promoting the Beatles’ Career in those Early Days. Was it Because You Considered Them as a Really Good Band or Because You were Just Good Friends or Both? A: We all became friends in 1958. I first got to know Stuart and was then impressed by John and became his friend and took him to Ye Cracke where I introduced him to Stuart and Rod. We were together so many times in those days and I was a regular visitor to Stuart’s flat in Percy Street, where he painted my portrait. When they were all in Gambier Terrace I visited them all the time, was there when Stuart and John decided on picking a new name, Virginia and I used to talk to John for so long that we missed her last bus home, so John put us both up in the bath. Their friendship was the main thing and I miss the many talks and times we had together. When I began Mersey Beat it was obvious who I was going to promote most and I encouraged John to keep up with his writing and he became a Mersey Beat columnist, while Paul provided me with photos and wrote to me about their adventures abroad. - - - - - - - - -- - -- - - -- - - -- - - ש: Mersey Beat שיחקה תפקיד חשוב בקידום הקריירה של הביטלס בימים הראשונים. זה היה כי החשבת אותם כלהקה טובה באמת או רק כי הייתם חברים טובים, או שניהם? ת: כולנו היינו חברים ב-1958. קודם הכרתי את סטיוארט ואחר כך התרשמתי מג'ון והתיידדנו איתו ולקחנו אותו לפאב Ye Cracke, שם הכרנו לו את סטיוארט ואת Rod (הכוונה ל- Rod Murray, תלמיד בבית הספר לאמנויות. ג.פ.). היינו ביחד כל כך הרבה פעמים בימים ההם ואני הייתי מבקר קבוע בדירה של סטיוארט ברחוב פרסי, שבה צייר את הפורטרט שלי. כשכולם גרו בדירה בגאמבייר טראס ביקרתי שם כל הזמן, הייתי שם כשסטיוארט וג'ון החליו לבחור שם חדש (הכוונה לבחור ללהקה את השם "ביטלס". ג.פ.), וירג'יניה ואני נהגנו לשוחח עם ג'ון שיחות כל כך ארוכות שהיינו מפספסים את האוטובוס האחרון שלה הביתה, אז ג'ון נתן לנו לישון באמבטיה. החברות איתם הייתה הדבר העיקרי ואני מתגעגע לשיחות הרבות ולזמנים שהיינו ביחד. כשהתחלתי את ה- Mersey Beat זה היה ברור את מי אני הולך לקדם יותר ועודדתי את ג'ון להמשיך בכתיבתו והוא הפך לבעל טור ב- Mersey Beat, בעוד שפול סיפק לי תמונות וכתב לי על ההרפתקאות שלהם מעבר לים.

הפוסטים בקטגוריה זאת מכילים את הראיון שחברי "הביטלס - הקבוצה הישראלית" ערכו עם ביל הארי, חבר ילדות של הביטלס ומי שתרם רבות לפרסומם. ביל הארי נולד ב-1938 בליברפול ומגיל צעיר גילה כישרון בכתיבה. בגיל 16 הוא התקבל לLiverpool College Of Art, ותוך כדי החל לכתוב במגזין שהיה שייך לחנות המוזיקה הליברפולית המפורסמת Hessy's. 'הסיז' הייתה חנות מוזיקה במרכז ליברפול, בה צעירים ליברפולים רבים קנו את כלי הנגינה שלהם, כולל הביטלס. אנקדוטה משעשעת בעניין הזה, היא שלאחר שהביטלס חתמו על חוזה על בריאן אפשטיין, הוא מיד הלך לשלם חוב של 200 פאונד שהיה להם לחנות. העבודה במגזין של Hessy's חשפה את ביל, שלא היה מוזיקאי, לסצנת המוזיקה הליברפולית שהחלה לפרוח בשנות ה-50 וכמובן הגיעה לשיאה בשנים הראשונות של שנות ה-60. בקולג' לאומנויות ביל הארי פגש את סטיוארט סאטקליף, צייר מוכשר, ולאחר זמן מה הכיר לו סטודנט נוסף שצייר גם הוא, אך שאהב בעיקר מוזיקה – ג'ון לנון. דרך ג'ון, ביל הכיר גם את פול וג'ורג', שלמדו בביה"ס התיכון שהיה צמוד לקולג' בו למדו. מקום נוסף שהיה צמוד לקולג' שלהם הוא פאב קטן בשם ה-Ye Cracke. במשך שעות רבות ביל, ג'ון, סטיוארט וחברים נוספים היו מבלים בפאב במקום להיות בשיעורים. באחת הפעמים בהן ביל, סטיוארט, ג'ון וחבר נוסף בשם רוד מארי ישבו במקום לאחר ערב הקראה מעורר השראה של משורר ביט אנגלי בשם רויסטון אליס, הם החליטו להקים לעצמם מעין חבורה בשם ה"דיסנטרז" (Dissenters), שמטרתה הייתה להביא את ליברפול "לאור הזרקורים", כל אחד בדרכו. ג'ון בעזרת המוזיקה, ביל הארי בעזרת הכתיבה, וסטיוארט סאטקליף ורוד מארי בעזרת הציור. את המקום בו ישבו ב-Ye Cracke ניתן לראות עד היום, והוא מסומן בעזרת שלט שמסביר על אותם דיסנטרז, שבהחלט הצליחו להפוך את ליברפול למוכרת בכל העולם. סיפורו של ביל הארי ושל הביטלס לא נגמר כאן – עם התפתחותה והצלחתה של סצנת המוזיקה הליברפולית, ביל הקים את העיתון המצליח Mersey Beat שמטרתו הייתה פרסום חדשות, כתבות, סקירות ומידע על יותר מ-3000 להקות שהיו פעילות באיזור ליברפול באותה תקופה. המהדורה הראשונה של המגזין יצאה ביולי 1961 וכללה לא פחות מאשר ביוגרפיה של הביטלס שנכתבה ע"י ג'ון לנון. כאן המקום להזכיר שביולי 1961 הביטלס רק חזרו מהמבורג, וניסו להתפרסם בליברפול, שם בהתחלה חשבו שהם להקה גרמנית. אם כך, אי אפשר להגזים בעזרה של המגזין, שנמכר בכ-5,000 עותקים, בפרסומם של הביטלס בליברפול והסביבה. בביוגרפיה זו שכתב, הסביר ג'ון איך בחר את השם לביטלס – הוא חלם שאיש על פאי בוער (Flaming Pie, כמו אלבומו של פול מקרטני) הגיע אליו ואמר לו "אתם תקראו Beetles עם A". וכך היה. בין הקונים של המהדורה הראשונה היה בריאן אפשטיין, שקנה 144 עותקים לחנות המוזיקה שלו. ממהדורה זו שמע ככל הנראה על הביטלס. ה"מרזי ביט" המשיך להצליח, ובאיזשהו שלב אף נקרא "התנ"ך של הנוער". בעיתון המשיכו להתפרסם כתבות על הביטלס גם לאחר שהצליחו ועזבו את ליברפול, אך גם המשיכו להתפרסם סקירות על הזמרים והזמרות ה"חמים" של האיזור. כך למשל כתב ביל על זמרת בשם סילה בלאק, לאחר ששכח את שמה האמיתי – פריסיליה ווייט, ובכך בעצם נתן לה שם הבמה שלה. לאחר סגירת ה"מרזי ביט" ב-1964 ביל הארי שימש כיחצ"ן של שלל להקות בריטיות – הקינקס, ההוליס, פינק פלויד ואף עבד עם לד זפלין, הביץ' בויז, דיוויד בואי ועוד. ביל ענה בצורה רצינית ומפורטת ביותר על כל השאלות, כך שאי אפשר יהיה לכלול את תשובותיו בפוסט אחד. אני אתחיל לפרסם את התשובות בפוסטים יומיים, כאשר בכל פוסט יהיו שתי תשובות או יותר, תלוי באורכן. את התשובות אפרסם באנגלית ובעברית, כך שגם יהיה קל למי שמעדיף עברית, וגם נשמור על המקור החשוב. שימו לב:את התרגום ניסינו לעשות קרוב ככל הניתן למקור. עם זאת, במקרים בהם יש מושגים ושמות של אנשים, הוספנו את הפירוש בסוגריים, והוספנו את ראשי התיבות של שמנו כדי שתדעו שמדובר בתוספת שלנו. בשביל להקל על ביל, חיברנו שאלות שהיו דומות וקשורות לשאלות גדולות ומפורטות יותר, כך שאל תחפשו דווקא את הניסוח שאתם באופן אישי כתבתם. -- Q. Brian claimed in his biography that he first heard about the Beatles when a young man came into the shop and asked for their single. is it true? And if not, why would he invent such a thing? A: This isn’t true. On 6 June 1961 I entered NEMS, asked to see the manager and Brian came down. I showed him my copies of the very first issue of Mersey Beat and asked if he would take any copies. He did. He then phoned in the afternoon, amazed that they had sold out so quickly. The next batch also sold out, so Brian ordered 144 copies of issue No.2. When Brian invited me into his office to talk, he had been fascinated by Mersey Beat because he never knew such a music scene existed on his own doorstep. Items in the first issue included John’s story of the formation of the Beatles and the entire back page was an advert for the Cavern, which was around the corner from his shop. The full cover of Mersey Beat 2 featured a photo of the Beatles in Hamburg in their black leather and the headline ‘Beatles Sign Recording Contract,’ with the full story of their recording session. This was published on 20 July 1961. Paul McCartney, in his autobiography, states that this is how Brian discovered them. Brian invited me to lunch twice at the Basnett Bar in Basnett Street to ask me for as much information as I could tell him about the amazing scene I was reporting in Mersey Beat. He asked if he could be my record reviewer and I agreed. With issue 3 on August 3, 1961 his first record reviews appeared under his own name. And he also he took advertising. His advert appeared on the full page with Bob Wooler’s famous article about the Beatles, also in August. As the Beatles were the group I promoted most in Mersey Beat, Brian wanted more information from me about them and asked if I could arrange for him to visit the Cavern to see them, which I did. Why didn’t he acknowledge this in his book, claiming he had never heard of them until a boy came into his shop on 28 October 1961 to order their record? This was over three months after I’d been discussing them with him. Perhaps it was because of what Philip Norman was to point out in his Beatles book decades later – that Brian didn’t like to attribute credit to anyone. Saying the boy came into his shop was a good opening to his book, but it is only relevant if he’d never heard of them before, which he already had. The different between Brian’s story and what really happened is actually proven in black and white in the issues of Mersey Beat months prior to Brian’s claim. I recall the quote from ‘The Man Who Shot Liberty Valance’, in which the newspaper editor says, “When the legend becomes fact, print the legend.” - - - - - - - - - - -- - - - -- - - -- - - - ש: בריאן טען באוטוביוגרפיה שלו (הכוונה ל-A Cellarful of Noise. ג.פ.) שהוא שמע לראשונה על הביטלס כשבחור צעיר נכנס לחנות שלו וביקש לקנות את התקליט שלהם (הכוונה ל-My Bonnie שהוקלט יחד עם טוני שרידן בהמבורג. ג.פ.). זה נכון? ואם לא, למה הוא המציא סיפור כזה? ת: זה לא נכון. ב-6 ביוני 1961 נכנסתי ל-NEMS (הכוונה לחנות של בריאן אפשטיין. ג.פ.), ביקשתי לראות את המנהל ובריאן ירד. הראתי לו את העתקים הראשונים של הגיליון הראשון של ה-Mersey Beat (הכוונה לעיתון המוזיקה שביל הארי הוציא לאור. ג.פ.) ושאלתי אותו אם יוכל לקחת כמה עתקים. הוא הסכים. הוא התקשר אלי אחר הצהריים נדהם שהם נמגרו כל כך מהר. הערימה הבאה שלקח גם נמכרה כולה. אז הוא הזמין 144 עותקים מגיליון מספר 2. כשבריאן הזמין אותי למשרד שלו כדי לשוחח הוא היה מוקסם ע"י ה-Mersey Beat כי לא ידע שסצינת מוזיקה מתרחשת על סף דלתו. הכתבות שבגיליון הראשון כללו את הסיפור של ג'ון על היווצרות הביטלס ובעמוד האחורי כולו הייתה מודעת פרסום על מודעון The Cavern שהיה מעבר לפנינה מהחנות שלו. על פני עמוד השער של הגיליון מספר 2 הייתה תמונה של הביטלס בהמבורג עם מעילי העור שלהם והכותרת הייתה "הביטלס חתמו על חוזה הקלטות", עם כל הסיפור על ההקלטה. זה פורסם ב-20 ביולי 1961. פול מקרטני, באוטוביוגרפיה שלו (הכוונה ל-Many Years From Now. ג.פ.) מצהיר שאכן כך בריאן גילה עליהם. בריאן הזמין אותי לצהרים פעמיים ב-Basnett Bar ברחוב באסנט כדי לבקש כמה שיותר מידע שרק אוכל לתת לו על סצינת המוזיקה המדהימה שעליה דיווחתי ב-Mersey Beat. הוא שאל אם יוכל להיות מבקר התקליטים שלו והסכמתי. בגיליון 3, באוגוסט 1961, ביקורת התקליטים הראשונה שלו פורסמה תחת שמו. והוא גם פרסם בעיתון. הפרסומת שלו הופיעה על עמוד שלם עם המאמר המפורסם של Bob Wooler (הכוונה ל-D.J. של מודעון The Cavern. ג.פ.) על הביטלס, באוגוסט. מאחר והביטלס היו הלהקה שהכי הרבה קידמתי ב- Mersey Beat, בריאן רצה ממני יותר מידע עליהם ושאל אם אוכל לארגן לו ביקור במועדון The Cavern כדי שיוכל לראות אותם, וכך עשיתי. למה הוא לא סיפר על כך בספר שלו וטען שמעולם לא שמע עליהם עד שבחור נכנס לחנות שלו ב-28 באוקטובר1961 וביקש את התקליט שלהם? זה קרה מעל שלושה חודשים אחרי ששוחחתי איתו עליהם. זה היה אולי, כפי שמציין Phillip Norman (הכוונה למחבר ביוגרפיות על הביטלס, ג'ון לנון ופול מקרטני. ג.פ.) בספר שלו על הביטלס עשורים אחר כך, כי בריאן לא אהב לתת קרדיט לאף אחד. להגיד שבחור בא לחנות שלו הייתה פתיחה טובה לספר שלו אבל זה רלוונטי רק אם הוא באמת לא שמע עליהם קודם, והוא שמע. ההבדל בין הגירסה של בריאן למה שבאמת קרה כבר הוכח שחור על גבי לבן בגיליונות של ה-Mersey Beat, חודשים לפני הטענה של בריאן. אני אצטט מה- The Man Who Shot Liberty Valance(הכוונה לשם של מערבון אמריקאי משנת 1962. ג.פ.) שבו עורך העיתון אומר "כשהאגדה הופכת למציאות, הדפס את האגדה". _________________________ Q: What Made you Create the Mersey Beat. A: I was a big science fiction fan and illustrated s-f fan magazines in Britain, Europe and America in my early teens. I created my own fanzine Biped and when I went to Junior Art School created a magazine called Premier. At Art College I created a magazine simply called Jazz and I also co-edited Pantosphinx for Liverpool University. I was also asked to create a magazine for Frank Hessy’s music shop called Frank Comments. I became associated with John, Stuart, Paul and George while at art college and helped book them for our college dances. Stuart and I proposed that we use union funds to buy a P.A. system which they could use. Virginia gave up her job to work with me on creating Mersey Beat and we borrowed £50 and I was able to not take any money as salary as I’d received a Senior City Art Scholarship and used the grant to help me to keep on publishing. I used to work around the clock, particularly in the early hours of the morning when I would often go to the Pier Head to buy a cup of tea and a pie. A couple of times I collapsed in the office and had to be taken to hospital. As we neared the planned publication date I had to think of a title for the newspaper. I began to work out the area I’d be covering and visualized the entire Merseyside conurbation. Into the image came the vision of the policeman on his beat. This would be my beat, hence I came up with the name Mersey Beat. I must admit that working the number of hours I did, sometimes I’d get memory blocks. When I was writing about my friend Cilla, who sang occasionally with the Hurricanes, the Dominoes and the Big Three, my mind went blank when I went to write her surname. I knew it was a colour but couldn’t remember which. I picked up the piece about fashion which she’d written for me and it referred to colours of clothing, my eyes homed in on ‘black’ and I wrote ‘Cilla Black is a Liverpool girl who is starting on the road to fame.’ Of course, I should have written Cilla White, which was her real name, but she came into the office and told me she preferred it, even though her Dad didn’t like it. - -- - -- - - - - -- - - - - - - - - - - ש: מה גרם לך להוציא את ה-Mersey Beat? ת: הייתי מעריץ של מדע בדיוני ושל מגזינים מאוירים של מדע בדיוני שיצאו בבריטניה, אירופה ואמריקה בשנים שבהן הייתי נער צעיר. הוצאתי מגזין חובבני בשם Biped וכשהלכתי לבית הספר היסודי לאמנויות הוצאתי מגזין בשם Premier. בבית הספר התיכון לאמנויות הוצאתי מגזין שפשוט קראתי לו Jazz והייתי עורך משותף של מגזין בשם Pantosphinx.עבור אוניברסיטת ליברפול. התבקשתי גם להוציא מגזין עבור חנות המוזיקה של Frank Hessy’s בשם Frank Comments. התיידדתי עם ג'ון, סטיוארט, פול וג'ורג' בזמן בית הספר התיכון לאמנויות ועזרתי לקבוע להם הופעות במסיבות הריקודים שלנו. סטיוארט הציע שנשתמש בכסף שנאסף בבית הספר כדי לקנות מערכת הגברה שיוכלו להשתמש. וירג'יניה (הכוונה לחברתו של ביל באותם הימים, ומי שתהיה אישתו. ג.פ.) התפטרה מעבודתה כדי לסייע לי בהוצאת Mersey Beat ולווינו 50 פאונד ואני לא משכתי משכורת וקיבלתי מלגה שהשתמשתי במענק כדי להמשיך לפרסם. נהגתי לעבוד מסביב לשעון, במיוחד בשעות המוקדמות של הבוקר, כשהלכתי לפעמים לרציף הראשי כדי לקנות קפה ופאי. פעמיים התמוטטתי במשרד ונאלצו לקחת אותי לבית החולים. ככל שהתקרבנו למועד הפרסום המתוכנן הייתי צריך לחשוב על שם לעיתון. התרוצצתי בכל האיזור שכיסיתי, איזור המרזי (הכוונה לליברפול והערים שמשני צדדי נהר המרזי. ג.פ.). במוחי דמיינתי דמות של שוטר עם מקל (באנגלית beat. ג.פ.). אז זה יהיה המקל שלי והמצאתי את השם Mersey Beat. אני מודה שבגלל שעות העבודה הרבות שעבדתי היו לי לפעמים חורים בזכרון. כשכתבתי על חברה שלי, Cilla, שמדי פעם שרה עם להקת ה-Hurricanes (הכוונה ללהקתו של רינגו סטאר, Rory Storm and The Hurricanes. ג.פ.), להקת ה-Dominoes ולהקת ה-Big Three, בזכרוני נהיה חור (באנגלית black. ג.פ.) כשהייתי צריך לכתוב את שם משפחתה, ידעתי שזה שם של צבע אבל לא יכולתי להיזכר איזה. לקחתי כתבה על אופנה שהיא כתבה עבורי וזה היה על צבעים, העיניים שלי הלכו למילה "שחור" ואז כתבתי "Cilla Black היא נערה מליברפול שהתחילה את הדרך לתהילה". כמובן שהייתי צריך לכתוב Cilla White, שהיה שמה הנכון, אבל היא נכנסה למשרד ואמרה שהיא מעדיפה את זה ככה, למרות שאבא שלה לא אהב את זה.

מיד עם פירוק הביטלס ג'ון ופול נכנסו לריב שבמהלכו תיקשרו דרך שירים. על חלק מהשירים הם אמרו בעצמם שכתבו אחד לשני, באחרים מדובר בפרשנויות של מעריצים, ושירים אחרים הם עצמם חשבו שהשני כתב להם. בגלל חוסר הוודאות הזה אני מזמינה אתכם לא רק לקרוא את הפוסטים ולהנות מכתיבתי הקולחת, אלא להביע את דעתכם - האם השיר באמת נכתב מג'ון לפול או להיפך? אני אנסה לשמור על הסדר הכרונולוגי של כתיבת השירים, אז נתחיל בשיר I Found Out של ג'ון. השיר I Found Out הוקלט בין ספטמבר לאוקטובר 1970 ויצא כחלק מהאלבום Plastic Ono Band בדצמבר של אותה השנה, כך שניתן לומר שהשיר נכתב ע"י ג'ון ממש בשיא הפרידה מהביטלס, שעל פירוקה הודיעה באפריל 1970. השיר נחשב לאחד השירים העוקצניים ביותר של ג'ון, ומילותיו מתארות את התפכחותו של ג'ון משלל הבטחות שהובטחו לו במהלך השנים בהם היה בביטלס - דת, סמים, גורואים למיניהם וכדומה. התייחסויות נוספת בשיר היא לפול, וכנראה גם לג'ורג'. ההתייחסות לג'ורג' מגיעה קודם בראשית הבית הרביעי: Old Hare Krishna got nothing on you Just keep you crazy with nothing to do Keep you occupied with pie in the sky There ain't no Guru who can see through your eyes כאן ההתייחסות היא להרא קרישנה - תפילה מדיטטיבית בסנסקריט, מה שפורש כקריצה לג'ורג' האריסון שהצטרף ל"תנועת הרא קרישנה" ונחשב לאחד מתלמידיו של סואמי פרבהופדה, שהפיץ את האמונה בקרישנה בעולם. התייחסות לפול מגיעה בבית החמישי: ג'ון כותב שהוא "ראה דתות מישו ועד פול". משפט זה הוא דוגמה נהדרת למשחקי המילים של ג'ון - הכוונה כאן יכולה להיות לפול התרסי, שליחו של ישו, שהפיץ את הנצרות בעולם. או שהכוונה היא לפול מקרטני שלנו. I've seen through junkies, I been through it all I've seen religion from Jesus to Paul Don't let them fool you with dope and cocaine No one can harm you, feel your own pain לדעתי, מבין שתי התייחסויות אלה, היחס לפול בעייתי בהרבה. על ג'ורג' ג'ון צוחק - הרא קרישנה לא יעזור לך, רק משאיר אותך עסוק. על פול ג'ון אומר משהו נורא בהרבה - ג'ון בעצמו איבד את האמונה בפול ובחברות ביניהם.

השיר You've Really Got A Hold On Me נכתב ע"י סמוקי רובינסון (Smokey Robinson), זמר, כותב ומפיק אמריקאי. סמוקי עמד בראש להקה של סטודנטים אפרו-אמריקאים מדטרויט בשם The Miracles. סמוקי והמירקלס השתייכו לחברת התקליטים המפורסמת Motown, והיו הלהקה הראשונה שחתמה איתם על חוזה. Motown היו חברה פורצת דרך - בראשה עמד אפרו-אמריקאי, האמנים שעבדו איתה היו ברובם אפרו-אמריקאים, והצלחתם הרבה תרמה לאינטגרציה הגזעית שהייתה כמובן בחיתוליה בסוף שנות החמישים-תחילת השישים. (ספרו כמה פעמים צוף השתמשה בצירוף "אפרו-אמריקאים" בפסקה האחרונה ותזכו בפרס) את השיר סמוקי רובינסון כתב בזמן ששהה בניו-יורק ב-1962, הוקלט באוקטובר ויצא כסינגל בנובמבר של אותה שנה. בפברואר 1963 הוא יצא כחלק מהאלבום הרביעי של הלהקה, The Fabulous Miracles. השיר יצא כB side, אבל הצליח מעבר למצופה. באותה השנה הגיע השיר למקום הראשון בדירוג של שירי R&B של Billboard, ולמקום שמיני בדירוג הכללי של ה"Hot 100" של Billborad. ואם זה לא מספיק, ב-1998 קיבל השיר את פרס Grammy Hall of Fame. הביטלס מיודדנו הכירו את שירם של סמוקי והמירקלס דרך תקליטים מועתקים שהגיעו לליברפול עם חיילים אמריקאים שהיו באיזור, עוד לפני שהשיר התפרסם בבריטניה. במאי 1963 הם כבר הספיקו לבצע את השיר באולפנים של ה-BBC, דבר שחזר על עצמו בהופעות נוספות ביולי ובספטמבר. בנוסף, הם ביצעו את השיר בהופעה בשטוקהולם באוקטובר - https://www.youtube.com/watch?v=h_1NdfjsoW0. את גרסת האלבום החלו הביטלס להקליט ב-18/7/1963, בסך הכל 8 חודשים מאז שהשיר המקורי יצא. זה היה השיר הראשון מWith The Beatles אותו הקליטו. באותו יום הוקלטו 11 טייקים - מהם הביטלס בסופו של דבר לא היו מרוצים. באוקטובר הם ניסו שוב, והקליטו טייק אחד נוסף. בסופו של דבר, הגרסה שאנחנו מכירים מהאלבום היא שילוב של טייקים 7, 10 ו-11. האלבום With The Beatles יצא בסופו של דבר בנובמבר 1963, כך שהגרסה הרשמית של הביטלס לשיר התפרסמה כשנה בדיוק לאחר צאת השיר המקורי. לסיום, ציטוט של פול על הבחירה לבצע שירים בסגנון הזה, שלא נחשבו בעיני רבים ל"מגניבים": "A lot of our tracks may not have been 'cool'. I think if we'd just been cool, we wouldn't have made it how we did. But that was a great aspect of us. John would do A Shot Of Rhythm And Blues or You Really Got A Hold On Me – you could call that cool." ביצוע פשוט מעולה בהופעה חיה של סמוקי והמירקלס ב-1964.

השיר Till There Was You הוקלט ב-18 וב-30 ליולי, 1963, ויצא באלבום With The Beatles ב22/11/1963. השיר נכתב ע"י המחזאי והמשורר האמריקאי מרדית' ווילסון, שכתב את השיר למחזה שלו, The Music Man, שיצא ב-1957. המחזה זכה לגרסה קולנועית בעלת אותו שם בשנת 1962. גרסה מוקדמת יותר של השיר הוקלטה ע"י איליין ווילסון ב1950. שימו לב לשינוי שם השיר - https://www.youtube.com/watch?v=p4yF0eyzqJI על אף הצלחתו הרבה של המחזה, שזכה במספר פרסים מיד לאחר שיצא וביניהם פרס המחזה הטוב ביותר, פול לא הכיר את השיר מתוך המחזה. הוא דווקא הכיר את גרסתה של זמרת אמריקאית בשם פגי לי שביצעה את השיר כשנה לאחר שיצא, ב-1958. פול סיפר: "הייתה לי בת דודה גדולה, אליזבת דנהר, עכשיו רובינס. היא השפיעה עלי... בטי (אליזבת) השמיעה לי את Fever של פגי לי. פגי לי ביצעה גם את Till There Was You. לא ידעתי שזה היה מהמחזה The Music Man במשך הרבה מאוד שנים. זה הוביל אותי לשירים אחרים כמו A Taste Of Honey שהיו לצד הרוקנ'רול." ואכן, כאשר שומעים את שתי הגרסאות - המקורית מהסרט ואת הקאבר של פגי לי, ניתן להבין שגרסת הביטלס דומה בהרבה לגרסתה של לי, שכן הגרסה המקורית שקטה ואיטית בהרבה. גרסת הסרט, שמבוצעת ע"י שירלי ג'ונס: https://www.youtube.com/watch?v=tkgEXcbyhC8 גרסתה של פגי לי, אותה פול הכיר: למרות שהביטלס החליטו להקליט את השיר ולכלול אותו רק באלבומם השני, הם הכירו, אהבו וביצעו אותו כבר במספר הופעות כבר ב-1962. המפורסמת שבהן הייתה באודישן לחברת התקליטים Decca, חברה אשר דחתה אותם לאחר שחשבו ש"להקות גיטרה כבר לא באופנה" וש"ללהקה אין עתיד בעסקי המוזיקה". כמובן שהביטלס הוכיחו לDecca שהם טעו ובגדול, ופחות משנה לאחר מכן, ב4/11/1963, הלהקה הופיעה במופע הצדקה המלכותי השנתי מול (חלק מ)משפחת המלוכה. הם ביצעו, בין היתר, את Till There Was You. כשפול הציג את השיר הוא הוכיח שג'ון הוא לא הביטל המצחיק היחיד ואמר - "השיר הבא שנשיר מעט איטי יותר, הוא מתוך המחזה "The Music Man" והוא הוקלט גם על ידי הלהקה האמריקאית האהובה עלינו, סופי טאקר". סופי טאקר (Sophie tucker) הייתה זמרת, אשת רדיו וקומיקאית (לא להקה!) אמריקאית, והיא לא ביצעה את השיר מעולם. כאן תוכלו למצוא את ההסבר לבדיחה, הסבר שלא הוכח מעולם אבל עדיין מעניין: https://www.youtube.com/watch?v=b2VhTRLhhq0

קצת על ציוריו של סטיוארט סאטקליף סטיוארט הכיר את ג'ון לנון בקולג' לאומנות בליברפול, הצטרף ללהקתו וליווה אותו, את פול ואת ג'ורג' אל המבורג. שם החליט לפרוש מלהקה ולעסוק בדבר שאהב באמת - ציור. סטיוארט בלט כסטודנט כישרוני כבר בימיו בקולג' בליברפול, וציור שלו אף הוצג במוזיאון הליברפולי Walker art gallery, ולאחר מכן ב65 פאונד, סכום שאז נחשב למאוד גדול. עם זאת, בקשתו ללמוד הוראת אומנות בליברפול נדחתה, וכנראה שמסיבה זאת לא הייתה לו בעיה לעזוב את הלימודים ואת ליברפול, ולנסוע יחד עם ג'ון, פול וג'ורג' להמבורג. בהמבורג פגש סטיוארט את מי שתהפוך לארוסתו, אסטריד קירשהר, ושם הבין שעתידו לא במוזיקה, אלא באומנות. הוא התקבל לאוניברסיטה לאומנויות בהמבורג (Hochschule für bildende Künste Hamburg), שם למד תחת האמן הסקוטי המפורסם אדוארדו פאולוצי, שמאוד התלהב ממנו וטען שהוא אחד מהסטודנטים המועדפים עליו. סטיוארט נפטר לא הרבה לאחר שהחל ללמוד באוניברסיטה לאומנויות, בגיל 21, אך על אף גילו הצעיר, ציוריו נחשבים לתרומה משמעותית לזרם האקספרסיוניזם המופשט ולאומנות בכלל. בתמונות: ציוריו של סטיוארט וחדר העבודה שלו בהמבורג, אסטריד וסטיוארט, ואדוארדו פאולוצי, שלימד את סטיאורט.

פוסט ראשון בסדרה שמטרתה לסקור את הדור השני והשלישי (לפעמים אפילו רביעי) לארבעת המופלאים. כל פוסט יעסוק בצאצא/ית אחרת. והראשונה במבינהם - הת'ר מקרטני. בתה של לינדה מנישואיה הראשונים שאומצה רשמית ע"י פול. הת'ר מקרטני נולדה ב 31.12.1962, בטוסון, אריזונה, ללינדה איסטמן (מקרטני) וג'וזף מלוויל סי, גיאולוג אמריקאי. לינדה וג'וזף נפרדו אחרי פחות משנה וחצי ביחד, והתגרשו סופית ביוני 1965. לינדה פגשה את פול בכמה הזדמנויות כשהגיעה לצלם הופעות, וכשפול וג'ון הגיעו לניו יורק לקדם את אפל. לאחר הפרידה מג'יין אשר, פול הציע ללינדה לבוא לבלות איתו קצת זמן באנגליה. החיבור של פול להת'ר היה מיידי, ואפילו אחת הסיבות שבגללן התאהב כל כך בלינדה. פול תמיד רצה ילדים, וכשפגש את הת'ר לראשונה (כשהיתה בת כמעט 6),הוא התעקש שהיא ולינדה יעברו לגור איתו. אחרי שהן אכן עשו כך,הוא נהג להקדיש לה זמן: לשחק איתה, להקריא לה סיפורים, לצייר איתה ואפילו לשיר לה לפני השינה. כשפול ולינדה התחתנו במרץ , 1969 הת'ר אומצה ע"י פול באופן רשמי, והגדירה אותו כאביה לכל דבר. כשגדלה, הת'ר התחילה להתעניין יותר באומנות, היא למדה קצת צילום וטכניקות הדפסה שונות, אבל כשהעמיקה את העניין באומנות והחלה ללמוד בקולג', היא התמקדה יותר בקדרות ועיצוב, והחליטה שזה התחום בו היא רוצה לעסוק. אחרי הלימודים, בשנות העשרים לחייה, היא אושפזה לזמן קצר כדי לטפל בהפרעה רגשית שהיתה לה, ואחרי שהתייצבה והחלימה, נסעה למקסיקו לחיות עם שבטים מקומיים. בהמשך, הת'ר נסעה לטוסון, אריזונה כדי לחיות עם אביה הביולוגי איתו חזרה לקשר בשנות ה-80, אבל לבסוף חזרה לאנגליה. בשנת 1999, זמן קצר אחרי שלינדה נפטרה, הקימה חברה פופולרית לכלי בית. הראיון שנתנה אז, היה גם הראיון הפומבי האחרון שהיא קיימה. הת'ר קנאית לפרטיות שלה ומשתדלת להתרחק מהעין הציבורית. תמונות: הת'ר ופול, 1969-1968 הת'ר וג'ורג' האריסון, באולפן אבי רואוד, 1969. עם פול ומרי, 1972 בקירוב לינדה, הת'ר, מרי וסטלה, 1975 עם מוצרי קדרות שיצרה תמונה נדירה מאוד, והעדכנית ביותר של הת'ר מאז 1999 - עם פול, 2014 הסרטון מהשקת קו מוצרי הבית של הת'ר, בו פול כמובן הגיע לתמוך. מקרטני מרבה להופיע לתמוך בילדיו בחייהם המקצועיים (תצוגות אופנה של בתו סטלה, תערוכות של בתו הצלמת מרי, והופעות של בנו הזמר, ג'יימס) , לתערוכות של מרי, להופעות של ג'יימס וכו')

לידיעת אספני הביטלס - ב-2011 שן של ג'ון לנון נמכרה תמורת 31,000 דולר. השן של ג'ון נמצאה אצל אישה בשם דורותי "דוט" גרלט, שהייתה עוזרת הבית של ג'ון בין השנים 1964 ו-1968. ככל הנראה הייתה לשניים מערכת יחסים חמה, וג'ון נתן לה את השן כדי שתביא לאחותה, שהייתה מעריצה. ג'ון נתן לה עוד דברים כמתנות, כמו ארנק ושרשרת פנינים- אבל אפשר לומר שזו אכן המתנה הכי מוזרה שמישהו יכול לתת למישהו אחר... אי פעם. עוד עובדה נחמדה היא שהמעריץ המאושר שקנה את השן הינו מייקל זאק, והוא, תאמינו או לא, רופא שיניים מקנדה. לפני כמה שנים הוא התחיל למכור רפליקות של השן, אם אתם מעוניינים... שיהיה בהצלחה.