Search Results

האלבום Yellow Submarine יצא בינואר 1969 בתור סאונדטרק של הסרט בעל אותו שם שיצא כמה חודשים קודם לכן. מהסיבה הזאת גם עטיפת האלבום קשורה קשר ישיר לסרט - והיא עוצבה על ידי מי שעיצב את מרבית הדמויות מהסרט, היינץ אדלמן. אדלמן, אנימטור ומעצב צ'כי-גרמני, עיצב את דמויות הביטלס לפי הדרך בה נראו במאי 1967, במסיבת ההשקה של התקליט סרג'נט פפר. העובדה שהביטלס כבר לא נראו כך בסוף 1968-תחילת 1969 לא הפריעה לו. (הבדל אחד ניכר, לדוגמה, היה השיער של ג'ון שארך, ושפמו שגולח בדיוק באותו זמן) בעטיפת האלבום אדלמן השתמש בציור בו השתמש כבר בפוסטר של הסרט, והוסיף דמויות לרקע, ביניהן פרד, הצוללת הצהובה והרשעונים הכחולים. לא הרבה יודעים, אבל העטיפות הקדמיות של הגרסאות הבריטית והאמריקאית היו זהות - פרט להבדל קטן, והוא המשפט Nothing Is Real (מזהים מאיזה שיר?) שנכתב בגרסה הבריטית מתחת למילה Submarine. העטיפות האחוריות לא היו זהות - בגרסה הבריטית בחרו לשים מאיזושהי סיבה ביקורת לאלבום הלבן שנכתבה על ידי מבקר בשם טוני פאלמר, שכתב בשביל העיתון Observer. ואם זה לא מספיק מוזר, הביקורת זכתה להקדמה לא ברורה של דרק טיילור, "יועץ התקשורת" או הדובר של הביטלס, שהחלה בדרך המסובכת הבאה: "My name is Derek but that is what mother called me so it’s no big thing, except that it is my name and I would like to say I was asked to write the notes for Yellow Submarine. Now Derek Taylor used to be the Beatles press agent and then, in America he became the former Beatles press agent (having left them) and now Derek Taylor is the press agent for the Beatles again." העטיפה האחורית האמריקאית הייתה קצת יותר הגיונית ומתאימה לסיטואציה, והכילה ביוגרפיה בדיונית של הלהקה "מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר", אותה להקה בדיונית שהופיעה גם בסרט Yellow Submarine.

אחרי צפייה וקריאה במאות ראיונות עם פול מקרטני לאורך השנים, מתקופת הביטלס ולאורך כל קריירת הסולו - אני מרגיש שאני כמעט מכיר את הבחור. סלחו לי, אולי זה נשמע מוזר, אבל אני באמת מרגיש ככה. אז מתוך המון אהבה לאיש שאיני יכול לראות את חיי בלעדיו, הגיע הניתוח הבא: מקרטני הוא אחד ממשתפי הפעולה הגדולים בכל הקשור לתעשיית הביטלס ולתופעת התרחבותה בעולם. הוא הפנים של הלהקה ב-40 השנים האחרונות, הוא המרואיין הקל והנעים, המאמי הלאומי של התקשורת בבריטניה, הסלב הנערץ של הנערות, הנערים, וההורים שלהם. תמיד יגיע, תמיד יהיה מוכן, תמיד מודע למצלמה, תמיד יסכים לנגן משהו או יזרוק בדיחה. ייעתר לבקשות, יספר בפעם האלף על הילדות בליברפול עם חבריו לביה"ס, יימנע מלהשיב לשאלות קשות, וגם לא ממש יישאל כאלה, כי הוא הביטל החשוב האחרון ואנשים מאבדים נשימה רק מהעובדה שהאגדה החיה הזו יושבת לידן. מקרטני הוא ה-Nice Guy של הביטלס מיום הקמתה. תחשבו רגע מה זה אומר: מגיל 20 בערך להיות מוערץ ונרדף ע"י מעריצים בכל מקום בעולם, נון סטופ עד ימי 2020 - ועדיין לחייך. ושכולם יחשבו שאתה מאמי. הוא רגיל לזה כמו שאתם רגילים לצחצח שיניים בבוקר. לא רק שהוא רגיל לזה - הוא מיומן בזה, משופשף בזה, עובד בזה. כשמקרטני הובל בידי ג'יימס קארדן ו-6 מצלמות למחוזות ילדותו בליברפול בתכנית "קארפול קריוקי", לא ראית דמעה בעיניו או איזו התרגשות אמיתית, כיוון שמקרטני כל חייו משחק את המשחק הזה. לעולם אינו מסגיר את רגשותיו האמיתיים. מודע לכל רגע בראיון. מתחזק יום יום את תדמית הנייס גאי, זה שמוציא מפוחית ו"מפתיע" את כולם עם מלודיה עליזה של פעם. הוא רגיל לרגש, לגרום לאנשים לצרוח, לבכות מנוסטלגיה. אבל הוא חייב להישאר Stable. כל חייו הוא רואה מולו אנשים שנשברים, בוכים ומאבדים שליטה. אבל לא הוא. האם אין לפול זיכרונות מרגשים או כואבים מהעבר? וודאי שיש. אבל הם כמוסים איתו עמוק-עמוק (בחלק מהשירים זה יוצא ברמזים). הוא יכול לספר אלף סיפורים למראיינים השונים, לשנות את ההיסטוריה של הביטלס עפ"י ראות עיניו, אך לעולם אינו יגיד משהו באמת מטלטל. משהו שערום מכל מאניירה או "הגנבה", או חלילה יפגום בתדמית הנקייה והמתוקה שבנה לאורך השנים. אני למשל חושב שמול ג'ון נותרו לו לא מעט משקעים, אבל הוא יודע היטב להיזהר בכבודו. הוא יודע כמה ג'ון נערץ בקרב חובבי הביטלס, במיוחד לאחר מותו, לכן לא רק שלא יפתח תיבת פנדורה, אלא יחמיא לו בחום בכל הזדמנות. כי זה מה שפול עושה בחיים. מספק רגעים מרגשים לאנשים. הוא יודע היטב שכל דבר שיספר על הביטלס, כל מילה על "פני ליין", או התייחסות ל-Let It Be , גם האמירות הקלישאתיות ביותר - "תהרוס" אותנו רגשית וסנטמינטלית. הוא רק מתחיל את האקורד הראשון של Hey Jude, שיר שכתב לפני מעל ל-50 שנה שנה וניגן אלפי פעמים - ואנשים נמסים בשניות. העולם לרגליו. תחשבו כמה כוח בבן אדם אחד. אז כן, נשמע שוב את הסיפור על איך הוא שר Scramble Egg לפני שהחליף ל- Yesterday, ופול ימשיך לשחק את המשחק עד יום מותו במיומנות נטולת רגשות, עם המון חן, שלא לומר חיינדלך - ואנחנו? נמשיך להתרגש, ברור!

ב-10/4/1970, התפרקו הביטלס. רבים מתייחסים ליום זה כיום בו "התפרקו הביטלס באופן רשמי", כי זה אכן נכון, אך המהלך היה מהלך פרטי של מקרטני שהכריז, בלי להודיע קודם לחבריו ללהקה, שהוא לא מתכוון להמשיך לעבוד עם הביטלס - כך שבעצם, הייתה זו הודעה על פירוקה של הלהקה. הודעתו של פול, הייתה, כאמור, מפתיעה. מקרטני "שכח" לעדכן את ג'ון, ג'ורג' ורינגו, והיא באה כהודעה אגבית כאשר התראיין לכבוד הוצאת אלבום הסולו הראשון שלו, McCartney, שהתעתד לצאת ב17/4/1970. אבל האמת היא שפול אמר שהביטלס לא יעבדו יותר יחד עוד קודם, בכתבה למגזין Life, אליו התראיין בנובמבר 1969. הוא אמר כך: "אני מעדיף לעשות את מה שעשיתי מהתחלה, וזה מוזיקה. עשינו מוזיקה טובה ורצינו להמשיך לעשות מוזיקה טובה. אבל הביטלס נגמרו." "I would rather do what I began by doing, which is making music. We make good music and we want to go on making good music. But the Beatle thing is over. It has been exploded, partly by what we have done, and partly by other people. We are individuals-- all different. John married Yoko, I married Linda. We didn't marry the same girl." וזאת אכן הייתה האמת, הביטלס נגמרו עוד לפני ה10.4.1970. הם כבר לא פעלו כלהקה, וכמעט ולא התקיים ביניהם קשר מקצועי או חברי-אישי. מאז מותו של בריאן אפשטיין ב-1967, היחסים ביניהם הלכו והתדרדרו. קנאה ותחרותיות הרסו כל חלקה טובה, ולאט לאט החברות בין הארבעה התפרקה והם הפסיקו להקליט ולכתוב ביחד. ניתן לראות את התהליך כבר בהקלטות האלבום הלבן, בו יש שירים רבים ששייכים לביטל אחד בלבד - לא עוד שיתופי פעולה או הימצאות הארבעה באולפן, וכן העובדה שרינגו, שנחשב ל"דבק" שהחזיק את הלהקה ביחד, פרש לרגע, והוחלף ע"י פול בהקלטה של Back in the USSR. השיא הגיע בהקלטות של לט איט בי בינואר 1969, שאת חלקן ניתן לראות בסרט הדוקומנטרי "לט איט בי" (שם מקורי סה"כ), בהן ריבים ומתיחויות הביאו לפרישתו הזמנית של ג'ורג' מהלהקה. כשלושה חודשים לאחר מכן חזרו הביטלס לאולפן והקליטו את אבי רואד, שהוא עדנה מסויימת מבחינה זאת, מכיוון שהוא כולל שירים שהם הקליטו ביחד כלהקה - דבר שאפשר לשמוע ברוב השירים. מדובר בדבר מאוד מעניין: הביטלס נכנסו לאולפן בינואר, ורבו עד כדי פרישה של ג'ורג' מהלהקה, אך שלושה חודשים מאוחר יותר חזרו לאולפן והיו במיטבם. ניתן לחשוב על זה כהדחקה מצידם, או אולי בתור מתנת פרידה שלהם מהמעריצים, ואחד מהשני, בידיעה שזה הסוף. אני כמובן מעדיפה לחשוב על האופציה השניה. ולמרות שזאת לא הייתה הפתעה, והפירוק היה עניין של זמן, הביטלס עוד לא היו מוכנים להודיע לעולם שהם מתפרקים. פול, שתכנן להוציא את אלבומו הראשון ב17/4, זכה להתנגדות חברי הלהקה. רינגו אף הגיע אליו לנסות לשכנע אותו, אבל הועף מביתו של פול החוצה. בסופו של דבר, פול עשה מה שתכנן מלכתחילה- ושבוע לפני כן, ב10/4, התראיין ואמר את הדברים הבאים: Q: Did you miss the Beatles ? A: No. Q: Are you planning a new album or single with the Beatles? A: No. ובכך, הגיע הפירוק הרשמי של הביטלס. אבל הסיפור לא נגמר כאן. ג'ון כעס מאוד על המהלך של פול. בראיון מאוחר יותר הוא אמר: "I wanted to do it and I should have done it. I was a fool not to do it, not to do what Paul did, which was use it to sell a record.I started the band, I disbanded it. It's as simple as that." ג'ון התייחס (ואולי בצדק) למהלך של פול כמהלך טהור של יחסי ציבור. לטענתו, הוא זה שהיה צריך לפרק את הביטלס. "אני הקמתי את הלהקה, ואני הייתי צריך לפרק אותה. זה עד כדי כך פשוט". ריב זה הוסיף עוד דלק לריב הגדול שהיה ביניהם בתחילת שנות ה-70, שכנראה בגללו לא זכינו לראות מופע איחוד של הלהקה לפני מותו של ג'ון. ראיון עם מעריצים מיד לאחר הפירוק: https://www.youtube.com/watch?v=qYpLFfxy_4c סרטון נדיר בו רואים את חברי הלהקה חותמים על מסמכי הפירוק, החל מ0:30: https://www.youtube.com/watch?v=88caZ1xfH5c בתמונות: 1) כותרת בעיתון The Mirror על פרישת פול מהלהקה. 2) מעריצים קוראים את אותו עיתון

המג'יקל הוא אלבום מיוחד – הוא יצא גם כתקליטון (EP) באנגליה, וגם כתקליט "רגיל" (LP) בארה"ב, מה שאומר שיש לו שתי עטיפות נפרדות. הסיבה ליציאה של האלבום כתקליטון בלבד, הייתה, ככל הנראה, להראות שמדובר בסאונדטרק של סרט ולא באלבום "רגיל". באנגליה האלבום יצא כLP רק ב1976, ובגלל זה פעמים רבות האלבום לא נחשב חלק מהדיסקוגרפיה ה"רשמית" של הביטלס. למרות שמדובר היה "רק" בתקליטון אין ספק שמדובר היה בתקליטון מיוחד. הוא הכיל 2 תקליטונים, ספרון של 24 עמודים צבעוניים, תמונות צבעוניות, קומיקס שמספר את עלילת הסרט וכמובן את מילות השירים. התמונות צולמו על הסט של הסרט ע"י ג'ון קלי והקריקטורות צוירו על ידי הקריקטוריסט ג'ון גיבסון. דבר מיוחד נוסף בעטיפת התקליטון היה העובדה שלראשונה הביטלס לא הופיעו על עטיפת האלבום. זאת אומרת, אלו כן הביטלס על העטיפה – אבל בתחפושת, דבר שהדאיג את אנשי Capitol האמריקאים, שפחדו שמכירות האלבום יפגעו בעקבות כך. קפיטול, שהחליטו להוציא גרסת LP שהכילה את הסינגלים שיצאו במהלך 1967 לצד השירים מהסרט, היו זקוקים לעטיפה חדשה. האומן ג'ון ואן המרסולד נבחר למשימה והוסיף רקע צבעוני ואת שם האלבום ושמות השירים לתמונה המקורית של התקליטון. בחלק האחורי הוסיף מעין קולאז' שבנוי מתמונה שצולמה בסרט, מתוך הקליפ של Your Mother Should Know. העטיפה הייתה עטיפה שנפתח לשניים, ובתוכה היה את אותו ספרון שנמכר גם באנגליה, רק בגודל של LP. גם העטיפה הקדמית וגם האחורית מתכתבות בצורה מצויינת עם האווירה הפסיכדלית של הסרט עצמו, למרות שכאן פחות הייתה מטרה לקדם את האלבום כסאונדטרק. ואן המרסואלד, אגב, אחראי לעוד עטיפות איקוניות מהתקופה, וגם לאלבום מאוחר יותר שהעטיפה שלו באמת מזכירה את עטיפת המג'יקל – Hotter Than Hell של Kiss. העטיפה משחקת תפקיד חשוב בשתי תיאוריות קונספירציה: הניבתן היה פול – כולם יודעים שג'ון הוא בעצם הניבתן. הוא שם את השיר I’m the Walrus, ובסרט גם רואים אותו לבוש בתחפושת של הניבתן. או שאולי בעצם פול היה הניבתן? בעקבות המשפט מהשיר Glass Onion ("The Walrus Was Paul") החלה תיאוריה לפיה פול הוא בעצם הניבתן, דבר שמסתבר כלא כ"כ ברור כשצופים שוב בסרט. על עטיפת התקליט, מתחת לכותרת השיר I’m the Walrus כתוב "No you’re not! Said little Nicole", כרפרנס לדמות של ניקולה הקטנה מהסרט. 2. פול מת – הניבתן על עטיפת האלבום הוא שחור, בעוד ששאר החיות (היפופוטם, ארנב ותרנגול) הן לבנות. אם לוקחים בחשבון שפול הוא הניבתן (ראו ערך קונספירציה #1), אז ניתן להניח כמובן שפול מקרטני מת.

בשביל להתחיל לספר על האלבום הלבן כדאי להתחיל בציטוט של פול מקרטני שמסביר המון על האווירה בה האלבום הוקלט. "האלבום הלבן הוא "אלבום הלחץ". היינו באמצע העניינים הפסיכדלים שלנו, או בדיוק בסופם. בכל מקרה, זה היה מוזר. מעולם לא הקלטנו עם מיטות באולפן ועם אנשים שמבקרים במשך שעות, ישיבות עסקיות וכל זה. היו המון חיכוכים. זאת הייתה חוויה מאוד מוזרה כי כמעט התפרקנו - וזה היה מלחיץ בפני עצמו". כמו שפול אומר, הביטלס היו בדיוק בתוך העולם הפסיכדלי, שבא לידי ביטוי לא רק במוזיקה שהם יצרו - למשל השיר Lucy in the sky with diamonds, מתוך האלבום Sgt Pepper, שיצא שנה וקצת לפני האלבום הלבן, אלא גם בעטיפות האלבומים שלהם (שוב, תחשבו על סרג'נט פפר) ובסרטים שהם הוציאו. הסרט Magical Mystery Tour יצא שנה לפני האלבום הלבן. כמה חודשים לפני צאת האלבום הלבן הביטלס נסעו להודו, שם בילו תקופה עם המהרישי מהש יוגי וחברים אחרים, ושם גם כתבו שירים רבים משירי האלבום. נראה שעם החזרה שלהם ללונדון ולהקלטות הביטלס רצו לשנות כיוון. בהתחלה היו שתי הצעות שונות: הראשונה הייתה עטיפה בה יופיעו חברי הביטלס על מעין צוק, קצת בדומה לMount rushmore. הצעה נוספת הייתה שעל העטיפה יופיע ציור של צייר בשם ג'ון בירן, ציור שבסופו של דבר הופיע על עטיפת האוסף The Beatles Ballads. אבל פול רצה משהו שונה, כמו האופי השונה של האלבום עצמו, וביקש משהו "אומנותי יותר". פול פנה לריצ'ארד המילטון, מי שנחשב ל"אבי הפופ ארט". המילטון סיפר שהוא רצה להתרחק ככל הניתן מהעטיפה העמוסה של סרג'נט פפר. המילטון שפחד מהתגובה של פול והביטלס, ולא רצה שיחשבו שהתקליט החדש של הלהקה הטובה בעולם נעטף בסתם עטיפה פשוטה, הציע מספר דברים: שהעטיפה תהיה כמו מעטפה נפתחת שהתקליטים ימוספרו שיהיה סימן של כוס קפה על העטיפה שיהיה סימן של תפוח "מרוח" על העטיפה חלק מההצעות נדחו (למשל כוס הקפה והסימן של התפוח), אבל חלק התקבלו ואכן ההוצאה המקורית של האלבום מוספרה ונפתחה כמו מעין ספר. דבר נוסף שאנחנו צריכים להודות עליו להמילטון הוא הפוסטר שצורף לכל אלבום: המילטון ביקש מפול שיבקש מכל אחד מחברי הביטלס שישלח אליו תמונות משפחתיות. כך פול אסף תמונות מכל חברי הלהקה, והתמונות הנדירות והלא מוכרות הודפסו על פוסטר שצורף לכל אלבום. בקיצור, על אף הפשטות של עטיפת האלבום, הושקעה בה מחשבה רבה וניסיון, שוב, לחדש. הביטלס (ומי שעבדו איתם) תמיד רצו לחדש ולא רצו לחזור אחורה על דבר שכבר עשו, והחליטו ללכת על עטיפה שקטה ולבנה לחלוטין. ואכן העטיפה הפכה לאיקונית - עד כדי כך שאפילו שם האלבום השתנה מ"The Beatles" (גם דבר פשוט וייחודי) ל"אלבום הלבן".

"ואז Lucy in the sky טלטל אותי לקום ו- a day in the life קפה מהקומקום וקריין שנשבר כשהודיע שלנון איננו ומותו כמו חייו סימן חיי ומותנו" (דני רובס, "רכבות 68-80-88") באוגוסט שנה שעברה שמע מארק צ'פמן שוב את המילה הכל-כך מוכרת עבורו – "לא". "לא" בפעם ה-11. מאז שנת 2000, לאחר ריצוי 20 שנות מאסר, זכאי צ'פמן להגיש בקשת שחרור מן הכלא כל שנתיים והוא אכן הגיש כבר 11 בקשות בזו אחר זו כל שנתיים וכולן נדחו בתואנה שהוא עדיין מהווה סכנה לציבור (וכן בשל לחץ ציבורי ניכר שלא לשחררו). האיש אשר ירה בג'ון לנון חמישה כדורים בליל ה-8 דצמבר 1980 ובכך נטל מאתנו אדם יקר וגזל מהאנושות עשרות שנים של יצירה מוזיקלית מפוספסת שלא תזכה לטעום ממנה לעולם, לא מתייאש: עורכי דינו כבר עובדים בימים אלה על הבקשה ה-12 שתידון באוגוסט 2022. עקבי, כבר אמרנו. "אם הוא מעריץ, למה הוא רצח אותו"? שואלים אותי כל כך הרבה אנשים כשאני מסביר מי רצח את לנון. אבל זו האמת – צ'פמן העריץ את הביטלס ובמיוחד את ג'ון עוד מנעוריו. נקודת המפנה עבור צ'פמן הייתה כבר במרץ 1966 עם אמירתו של לנון כי "הביטלס יותר פופולאריים עתה מישו". צ'פמן, שראה עצמו כאדם דתי מאוד לעומת לנון, נפגע מאמירה זו: "הייתי מקשיב לשירים שלו ופשוט כועס עליו. למשל בשירGod הוא אמר שהוא לא מאמין באלוהים אלא רק בו וביוקו. אפילו בביטלס הוא אמר שהוא לא מאמין וזה היה עוד משהו שהרגיז אותי מאוד. רציתי פשוט לצרוח: 'מי הוא חושב שהוא? מי מרשה לעצמו לדבר ככה על אלוהים ועל הביטלס?' אז קניתי את הספר "התפסן בשדה השיפון" והולדן קולפילד ייצג עבורי את ההתנהגות האמיתית והלא-מזויפת". צ'פמן טען כנגד לנון שהוא "מזויף" במיוחד לאור השירImagine - בו מתאר ג'ון עולם ללא בעלות על רכוש, וזאת בזמן שהוא היה בעל רכוש וממון רבים מאוד. צ'פמן ראה לפיכך את ג'ון לנון בעצם כ"מזויף" ולכן האמין שעליו למות ושעליו-עצמו מוטלת ה"משימה" לעשות זאת. צ'פמן החל לתכנן את הרצח כחודשיים לפני הרצח, אוקטובר 1980, כאשר מטרה נוספת שלו הייתה לרצוח גם את פול מקרטני. אולם לאור אמירותיו של ג'ון בשיריו והזעם שצבר, העדיף "להתמקד" בג'ון והרצח יצא לפועל כאמור בליל ה-8 בדצמבר. בצהריי אותו היום פגש צ'פמן בשון לנון, בנו בן ה-5 של ג'ון יחד עם המטפלת, בזמן שחזרו מטיול בוקר. צ'פמן ניגש לשון, לחץ את ידו ואמר שהוא "ילד יפה" (Beautiful Boy) כהתייחסות לשיר שג'ון כתב על שון בשם זה. בשעות אחר הצהריים פגש בג'ון ויוקו בזמן שהשניים יצאו לאולפן ההקלטות. ג'ון הבחין בצ'פמן והציע לו שיחתום לו על האלבום Double Fantasy שיצא ממש באותם ימים ובדיעבד היה האחרון של ג'ון. כך נוצר מצב אבסורד בו ג'ון לנון חתם לרוצחו על האלבום, 6 שעות בלבד לפני שייטול את חייו בדם קר. צלם בשם פול גורש שהיה בקרבת מקום תיעד את החתימה בתמונה מפורסמת. בשעה 22:50 חזרו ג'ון ויוקו מהאולפן. ג'ון חלף על פניו של צ'פמן ששלף את אקדחו וירה 5 כדורים כאשר 4 מתוכם פגעו בגבו ובכתפו. ג'ון נפל על הרצפה. צ'פמן הניח את האקדח על הרצפה, הלך לפינת הרחוב להמשיך לקרוא את הספר "התפסן בשדה השיפון" וחיכה שהמשטרה תבוא לעצור אותו. פצעיו המדממים של ג'ון לא הותירו לו כל סיכוי והוא נפטר עוד בטרם הגיע לבית החולים. לפי המסופר, בנשימותיו האחרונות אמר ג'ון: I'm John Lennon, of The Beatles. לאחר שנכשל בפעם החמישית להשתחרר מן הכלא, החל צ'פמן להראות סימני חרטה על הרצח ובדיון האחרון באוגוסט 2020 אף ביקש סליחה מיוקו אונו: "רצחתי אותו בגלל שהוא היה מאוד מפורסם, וזאת הסיבה היחידה. אני חיפשתי תהילה עצמית, מאוד אגואיסטי. אני רוצה להדגיש את זה מאוד. אני מצטער על הכאב שגרמתי ליוקו. אני חושב על זה כל הזמן ועכשיו כשאני מבוגר יותר אני רואה שזה היה מעשה בזוי ומצמרר". צ'פמן הוסיף באותו שימוע "לא הרגתי אותו בגלל אופיו או סוג האדם שהוא היה. הוא היה איש משפחה ואייקון. הוא היה אדם שדיבר על דברים שעכשיו אנחנו יכולים לדבר עליהם. לא מגיע לי כלום, אלא רק עונש מוות". לפני מספר חודשים ציינו בעולם נקודת זמן מיוחדת: פרק הזמן שג'ון אינו בין החיים עלה לראשונה על פרק הזמן שבו היה חי. השנים חולפות, אך אותו משפט שג'ון לנון אמר בעודו נושם את נשימותיו האחרונות מבטא את ההתרגשות, הצמרמורת והרעד הקל בעמוד השדרה שיש לכולנו כשאנו עוסקים בביטלס – כל אחד ואחת מאיתנו בדרכו שלו ושלה. בכל פעם מחדש. בין אם שחרורו של צ'פמן הוא עניין של זמן (לפי חלק מההערכות) ובין אם יישאר בכלא לעד במקומו הטבעי – זה ג'ון לנון, זה הביטלס, זו האהבה... הדבר הזה הוא נצחי ועל-זמני, ושום יריות אקדח לא ישנו זאת לעולם.

השבוע ציינו 50 שנה לאלבום "הקונצרט לבנגלדש", המתעד את מופע הצדקה שערך ג'ורג' האריסון למען פליטי המלחמה בבנגלדש. לפני שאני נכנס אל מאחורי הקלעים של האירוע הזה, אקדים ואומר שהמיזם הייחודי והחשוב הזה, העלה את קרנו של ג'ורג' כיותר מסתם מוזיקאי מפורסם, אקס-ביטל טרי - אלא כמי שתורם את עצמו למטרה אנושית נעלה, מצליח לשנות את התפיסה של אמנים ומבהיר להם שאפשר להיות גם אזרחי עולם טובים, אם יהיו מוכנים לשים בצד את האגו והמשכורות שלהם כדי לעזור לאנשים שסובלים. רוברט רודריגז, סופר ביטלס מפורסם כתב: "אם למישהו מארבעת המופלאים היה את הכוח עם קהל המעריצים שלו לייצר מעשים ויצירות טובות, זה היה הביטל הרוחני, למרות שהסיסמאות סטייל ג'ון לנון לא היו טבעיות לו". שני מופעי צדקה שאורגנו על ידי האריסון ונגן הסיטאר ההודי ראווי שנקר (שכזכור לימד את האריסון לנגן על סיטאר). המופעים נערכו באותו יום, ב-1 באוגוסט 1971 במדיסון סקוור גארדן, ניו יורק, בשעה 14:30 ו-20:00 והוקלטו באמצעים הפרימיטיביים יחסית שהיו אז. המטרה להעלות את המודעות הבינלאומית לפליטים ממזרח פקיסטן ולממן להם סיוע בעקבות מלחמת השחרור של בנגלדש, וכן לעזור להשיג תמיכה בינלאומית לעצמאות בנגלדש על ידי ביסוס שמה של האומה הצעירה ברחבי העולם. רקע הסטורי קצר המדינה שנודעה בעבר כמזרח פקיסטן (ולפני כן, מזרח בנגל) ספגה כ-300 אלף הרוגים כאשר סופת ציקלון קטלנית פגעה בחופיה ב-12 בנובמבר 1970. ממשלת פקיסטן טיפלה באדישות באסון זה, מה שגרם לתנועה הלאומית הבנגלית לבקש, או יותר נכון להכריז, על עצמאות. שאיפת עצמאות זו הביאה לדיכוי צבאי מיידי של הבנגלים על ידי חיילי חאן בשליחות ממשלת פקיסטן, ושלושה ימים לאחר מכן החלה מלחמת השחרור של בנגלדש, במהלה התבצע טבח שיטתי באזרחים. מספר הקורבנות ברצח עמד על 3 מיליון נפש ופעילות הצבא בערים גרמה למותם של אלפים נוספים ויצרה גל של כ-30 מיליון פליטים שנהרו מן הערים אל הכפר, ועוד כ-10 מיליון שברחו להודו. רצח ואונס המוני נמשכו לאורך שנת 1971, רק לקראת סוף השנה פלשה הודו למזרח בנגל כדי להפסיק את הטבח ולתמוך במחתרת הבנגלית. איך נולד הרעיון? ההשראה של הריסון למיזם הגיע מחברו ראווי שנקר, חבר ומוזיקאי הודי-בנגלי, שפנה אליו בבקשת עזרה בניסיון להקל על הסבל של בני עמו. שנקר סיפור למגזין "רולינג סטון": "הייתי במצב רוח עצוב מאוד, לאחר שקראתי את כל החדשות האלה. ואמרתי לחברי 'ג'ורג', זה המצב, אני יודע שזה לא נוגע לך ואני יודע שאתה אולי לא יכול להזדהות.' אבל בזמן שדיברתי עם איתו הוא התרגש מאוד... אמר, 'כן, אני חושב שאני אצליח לעשות משהו". תוך זמן קצר החלו שישה שבועות של פעילות מטורפת כשהריסון טס בין ניו יורק, לוס אנג'לס ולונדון, עושה את ההכנות הדרושות למופע בסדר גודל כזה, ומגייס מוזיקאים אחרים שיצטרפו אליו ואל שנקר להופעות. הייתה זו למעשה ההופעה החיה הראשונה של הריסון בפני קהל משלם, מאז שהביטלס הפסיקו את סיבוב הופעות באוגוסט 1966. מי הופיע שם? ביחד עם האריסון על הבמה היו, בהתנדבות מלאה, גם חברו הנאמן לביטלס, רינגו סטאר, בוב דילן, אריק קלפטון (שנגרר לשם במיוחד, למרות היותו בשנים אלה מכור קשה לסמים), בילי פרסטון, ליאון ראסל ולהקת Badfinger (להקה שהיית חתומה ב'אפל', חברת התליקטים של הביטלס). בנוסף, שנקר ועלי אכבר חאן - שלשניהם היו שורשי אבות בבנגלדש - ביצעו סט פתיחה של מוזיקה הודית קלאסית. מה הם שרו? הריסון שר את השלאגרים הגדולים שלו My Sweet Lord, While My Guitar Gently Weeps, Here Comes the Sun ,Wah-Wah, Something, ו-Bangla Desh כהדרן. בוב דילן ביצע את Blowin' in the Wind, Mr. Tambourine Man, Just Like a Woman ו-A Hard Rain's a-Gonna Fall. רינגו סטאר שר את It Don't Come Easy שכתב ביחד עם הריסון. ובילי פרסטון שר את That's the Way God Planned It שיר מ-69' שהפיק לו הריסון. הסינגל לכבוד האירוע הריסון כתב שיר בשם Bangla Desh (עם הפרדה מכוונת בין שתי המילים, שמה המקורי של האומה), וביצע אותו כהדרן בשני המופעים. זה היה סינגל הצדקה הראשון של מוזיקת ​​הפופ, והוצאתו התקיימה שלושה ימים לפני הקונצרט, כך שישמש לפרומו לקראת המופע. השיר הופק בשיתוף פיל ספקטור, השותף המוזיקלי הבולט של הריסון באותן שנים (All Things Must Pass), ונכנס תוך זמן קצר לעשרת הגדולים בבריטניה ובמקומות אחרים באירופה, והגיע לשיא במקום ה-23 ב-Billboard Hot 100 של אמריקה. ניתן למצוא את השיר באלבום האוסף של הריסון The Best of George Harrison מ-76' ומאוחר יותר גם במהדורה המחודשת של האלבום Living in the Material World של Harrison ב-2014. הריסון מעולם לא ניגן את "בנגל דש" בהופעה לאחר 1971. אלבום לייב לאחר צמד המופעים יצא לאור אלבום הופעה חיה של המופע, "קונצרט בנגלדש, ג'ורג' הריסון וחברים", שהפך לרב מכר, ונמכר בערכת שלושה תקליטים בקופסה וסרט תיעודי של Apple Films, שנפתח בבתי הקולנוע באביב 1972. הישגים המופע למען בנגלדש נחשב עד היום ממיזמי הסיוע הומניטרי המוצלחים ורבי ההשפעה ביותר, שהצליח לייצר מודעות עולמית, לגייס כספים למען מטרה אנושית, וגם נתן השראה עצומה לפרויקטים שבאו אחר כך. ראווי שנקר אמר על הפרויקט: "ביום אחד, כל העולם ידע את שמה של בנגלדש". כמו כן, זו הייתה הופעת רוק שהיא גם אירוע הצדקה הראשון בעולם בסדר גודל כזה. בשני המופעים השתתפו בסך הכל 40 אלף איש. עד שנת '85, באמצעות הכנסות שגויסו מהאלבום והסרט של המופע החי, נשלחו לבנגלדש כ-12 מיליון דולר על פי הערכה, ומכירות האלבום של המופע החי וה-DVD של הסרט ממשיכות להועיל לקרן ג'ורג' הריסון עבור UNICEF. מורשת הקונצרט לבנגלדש נתפס תמיד כהשראה ומודל למיזמי צדקה והופעות רוק למטרת גיוס כספים למטרות הומניטריות, החל מה-Live Aid ב-85' למען הרעבים באפריקה, ה-Farm Aid באותה שנה למען החקלאים האמריקאים שעמדו לאבד את אדמותיהם, דרך סיבובי ההופעות של ארגון "אמנסטי" הבינלאומי בסוף שנות ה-80 לקידום המודעות העולמית לזכויות האדם, ועד ל-live 8 מ-2005 קונצרט הרוק הבינלאומי, למחיקת החובות של מדינות אפריקה. נקודה אישית אישית, מדהים אותי לראות את ג'ורג' הריסון הביטל השקט, זה שתמיד היה בצילם של ג'ון ופול, שלא פעם קופח על ידם, ואולי לא הוערך מספיק, בסה"כ שנה אחרי פירוק הביטלס - יוזם אירוע ענק שכזה, שבו הוא עומד במרכזו (פעם ראשונה שהוא עומד במרכז של משהו), וזוכה לכבוד עולמי. זו כנראה היה גם חלק מ'התפוצצות' שלו אחרי הביטלס עם ATMP ומייד אחר כך האירוע הזה. שנה אחר כך, ג'ון לנון שאב השראה מהפרויקט של חברו לביטלס, וערך אף הוא מופע צדקה במדיסון סקוור גארדן, שהתנהל אף הוא בשני מועדים באותו יום, לגיוס כספים עבור בית חולים ניו יורקי שחוליו עברו התעללות. רודריגז מסכם: "אין לי ריב עם הקשקוש האינסופי של ג'ון לנון בתוך הנפש שלו, או החיפוש של פול מקרטני אחר מתיקות ואור, אבל כרגע אני מרגיש רגשות חזקים יותר לגבי המאמצים של ג'ורג' הריסון לעשות משהו בנוגע לאומללות בעולם הסובב אותו. כמה מפתיע שהבחור המופנם ביותר מבין הביטלס, צריך להיות זה שבטווח הארוך, נוקט בפעולות היעילות ביותר".

סטאר אמיתי ב-22 באוגוסט 1968, במהלך ההקלטות של "האלבום הלבן", נמאס לרינגו. "אני עוזב את הלהקה" אמר לג'ון ופול ויצא החוצה. לימים הסביר זאת רינגו בכך שהרגיש שהוא פשוט "לא מנגן טוב והפכתי להיות אאוטסיידר בלהקה". לאחר חיזורים נמרצים מצד השלושה, הסכים רינגו לחזור לנגן יחד איתם. כשחזר לאולפן, חיכה לו סט התופים המוכר שלו אך עם פרחים מפוזרים עליו מכל עבר ופתק "אתה המתופף הכי טוב בעולם" (בניגוד לאותה אמירה לכאורה של ג'ון שלא באמת נאמרה). עד עצם היום הזה, יש שיחלקו על האמירה הזו במיוחד לאור העובדה הפשוטה שמתופף – מעצם תפקידו הטבעי – לא תמיד נמצא בקו החזית של הלהקה. במיוחד נכון הדבר כשבלהקה נמצאים שני אנשים מפוצצי כריזמה כג'ון לנון ופול מקרטני. בראייה לאחור ניתן בהחלט לקבוע חד משמעית שהביטלס לא הייתה אותה הלהקה ללא רינגו סטאר. ריצ'רד סטארקי, הלוא הוא רינגו סטאר (שקיבל את כינויו לאור חיבתו הידועה לטבעות) וזקן חברי הלהקה, חווה ילדות קשה מאוד בליברפול בשנות החמישים של המאה הקודמת. רינגו חווה אשפוזים רבים לאור מחלות חוזרות, כאשר באחד האשפוזים קיבל מערכת תופים קטנה כדי להעביר את הזמן. "ברגע הזה הבנתי שאני רוצה להיות מתופף", אמר רינגו סטאר. רינגו לא היה ממקימי הביטלס וניגן תחילה עם Rory Storm and the Hurricanes שהייתה להקה ליברפולית שהתחרתה באותה העת במקביל לביטלס על אהדת והצלחת ה Mersey Beat. ניתן לשער שהוא היה מסוגל רק לחלום עד כמה אותה נקישה על הדלת של בריאן אפשטיין תהיה משמעותית בחייו. "אני רוצה שתחליף את פיט (בסט)", אמר לו אפשטיין לאחר שבכמה הופעות נתבקש להחליף את פיט באופן זמני בהופעות. בראיין ציין לימים שהייתה תחושה שעם פיט זה פשוט לא עבד כמו שרצה ומנגד רינגו ענה על כל הציפיות ואף מעבר לכך. רינגו מצידו כלל לא התלבט וענה לו "אני בפנים", והיתר כידוע – היסטוריה. עם הזמן ולאורך כל שנות הלהקה, התגלה רינגו לא רק כנגן תופים אלא גם בעל אופי ואישיות מדהימים ובעל חוש הומור מפותח מאוד שידע להקליל ולהצחיק רגעים לא פשוטים בחיי התהילה. אופיו הייחודי של רינגו – הוא זה שנתן בעצם את הבמה לג'ון, פול וג'ורג' ובכך איפשר ונתן לביטלס לשבור כל שיא בדרך לתהילה ולכתיבה בספרי ההיסטוריה. אבל הייחודיות של רינגו לא הייתה רק באישיותו אלא גם בחידושים שהביא לעולם התיפוף. כך למשל, היה זה רינגו שהתעקש להופיע על במה קטנה כך שיוכלו לראותו פחות או יותר יחד עם יתר חברי הלהקה באותו קו גובה, חרף היותו בחלק האחורי של הבמה. רינגו היה המתופף הראשון שהחזיק את שני מקלות התיפוף באותה הצורה ולא בצורה הפוכה (כפי למשל שהיה נהוג במצעדי מארש צבאיים עד אז) – דבר אשר לא היה נהוג עד אז ולמעשה הקנה לו הרבה יותר שליטה על יכולות התיפוף והביצועים שלו. דבר אשר היה בשפע לרינגו ממנו הוא סבלנות – תכונה שאפשרה לו להמשיך ולדחוק ביתר חברי הלהקה בזמן עבודות באולפן להמשיך ולעשות טייק אחר טייק אחר טייק...גם כשכולם כבר כמעט היו מיואשים. כך בהקלטות השיר Not Guilty עשו הביטלס לא פחות מ-102 טייקים (!) כאשר כולם כבר היו כמעט על סף ייאוש אך היה זה רינגו שדחק בהם להמשיך ולנסות ולהקליט – מה שעדיין לא עזר בסוף להכניס את השיר לאלבום הלבן... אולם נראה שייחודו וגאוניותו של רינגו הייתה בעיקר בכך שהייתה לו "טביעת אוזן" וקצב מיוחדים לתיפוף – מה שאפשר לו להציע שינויים משמעותיים בליריקה של השירים וכך הוא בעצם הפך אותם ליפים ביותר כפי שאנו מכירים אותם כיום. התיפוף שביצע רינגו בשירים In My Life וב Something נחשבים לייחודיים של רינגו, וג'ון ופול העידו כי חשבו בהתחלה שהתיפוף יהיה אחר לחלוטין אולם ברגע ששמעו את מה שרינגו הציע, השיר הרגיש להם לפתע אחרת לחלוטין והרבה יותר מועצם ובעל מקום. אופיו הקליל של רינגו, האנרגיה המתפרצת והמחייכת על התופים, צורת התיפוף הייחודית וה Beat המיוחד שהיה רק לו – כל אלה הם ההוכחה החיה והמושלמת שגם מתופף יכול להיות בעל אופי מיוחד ותפקיד מרכזי בחייה של להקה – על הבמה ולא פחות גם מחוצה לה. בשנת 2012 בראיון לקונאן אובראיין, אמר שRain הוא השיר האהוב עליו מבחינת תיפוף מכיוון שזה היה השיר שהרגיש שבו הוא באמת הביא את עצמו כמתופף. גם עם קריירת סולו ענפה שפיתח לאחר פירוק הלהקה והשירים שכתב בזמן הלהקה, מקומו הטבעי הוא מאחורי התופים ולי אישית זה מתבהר בכל פעם שאני שומע את המחרוזת של Abbey Road. בקיץ 2018 הופיע רינגו בישראל ועבורי, שורה שנייה ב VIP בהיכל נוקיה הייתה המקום הכי קרוב שאיפשר לי עד אז להגיע הכי קרוב שאפשר לאלוהים. ולנו לא נותר אלא להודות על אותה נקישה בדלת שלו באוגוסט 1962 וההצעה של אפשטיין להצטרף ללהקה. היה זה מסוג אותם רגעים קטנים שבהם גלגל ההיסטוריה עושה שינוי קטן בנתיב. כמה מזל שאכן כך היה ורינגו בחוכמתו ובאישיותו המיוחדת עלה על אותו גלגל ועזר להפוך את ההיסטוריה האנושית למשמעותית הרבה יותר עבור המין האנושי, וכמובן עבור רינגו סטאר עצמו. סר רינגו סטאר, בשבילכם.

ככל שאני חושב יותר על לנון ומקרטני. שני סוליסטים, ביחד באותה להקה, יותר מעשור - אני יותר מתפלא ומעריך. כשג'ון ופול פגשו אחד את השני הם התלהבו מכך ששניהם כותבים שירים. כל אחד השמיע לשני את השירים שלו ואהב. הם החליטו להיות יחד בלהקה. זה לא דבר מובן מאליו, כיוון שאמן-יוצר בדר"כ רוצה את הפוקוס לעצמו. הוא כותב, הוא שר ומה שהוא צריך זה חבר'ה שינגנו איתו. כשג'ון צירף את פול לקווארימן, הוא ידע שהוא מכניס עוד כישרון ללהקה, כמוהו. הוא לא שמר רק לעצמו את הילת האמן-יוצר. הוא פינה מקום למקרטני, שגם הוא מבחינתו, ידע שהוא מצטרף למישהו שהוא כבר סוג של כוכב קטן. אף אחד מהם לא חשב ברוב שנותיהם כשותפים מוזיקליים בביטלס, לפרוש ולהוביל לבד להקה, למרות שהיה להם את הכישורים והתנאים לכך. תחשבו כמה זה קשה לחיות יום יום עם אדם שנמצא בדיוק במשבצת שלך – כותב, מלחין, מבצע. במקום מריבות אגו שהיו ממוטטות את הכל, הם נתנו מקום אחד לשני, תוך כדי מתח חיובי, שדוחף אחד את השני, להיט אחר להיט, פעם של ג'ון פעם של פול, ואפילו עזרו אחד לשני בכתיבה במעבר לפזמון, פתיח או סיומת. ג'ורג' מרטין סיפר שכששמע אותם באודישן הראשון הוא אמר לעצמו: "רגע, מי הסולן פה? לא הבנתי. פעם ג'ון שר ופעם פול וזה היה מאד מוזר. ואז חשבתי – מצוין. אקח אותם ככה. כמו שהם. נעשה הרמוניות". ברוב הרכבי הפופ/רוקנרול של אז, היה תמיד סולן אחד שעומד בפרונט (אלביס, צ'אק ברי, באדי הולי) והנגנים שלצידו היו... הנגנים שלצידו. עושים את עבודתם נאמנה, קולות וזהו. הקהל והמצלמות ידעו במי להתמקד. בכל הלהקות של הסיקסטיז: האנימלס, הסרצ'רס, ההוליס, הקינקס, הזומביז, הבירדז – לאף אחת לא היו שני כוחות-על כאלה, כמו לנון ומקרטני, שני מנועים רבי עוצמה של כתיבה, השראה, תעוזה, הלחנה וביצוע באותו הרכב, שיכולים להזניק את עצמם שנות אור קדימה ולהשאיר רק אבק קסמים צבעוני מאחוריהם. גם אצל להקות הרוק הטובות ביותר התפקידים היו מאד ברורים: ג'אגר וקית ריצ'ארדס, שניהם כותבים, אבל מיק הזמר/סולן, קית על הגיטרה. ג'ימי פייג' ורוברט פלאנט, שניהם כותבים, אבל פלאנט הזמר, פייג' הגיטריסט שלצידו. אצל הביטלס זה היה שונה. גם העמידה שלהם על הבמה הייתה יוצאת דופן. כולם באותו קו-מיקרופונים: לנון משמאל, מקרטני והריסון מימין על אותו מיקרופון, כביכול המלווים שלו, אבל אז מקרטני לוקח את ההובלה, העיניים הולכות אליו, וג'ורג' וג'ון המלווים. מודולציה. אם מסי ורונאלדו היו משחקים יחד באותה קבוצה, סביר להניח שהיו זוכים ברצף של אליפויות וגביעים לאורך שנים בלי להותיר ליריבים אחרים סיכוי. עכשיו תוסיפו להם את יוהאן קרויף על הקווים כמאמן, הג'ורג' מרטין שלהם, ורק תחשבו על איכות הכדורגל שהייתה שם. אז אפשר לומר שזה כמעט לא כוחות. הביטלס היו למעשה סופר-גרופ. רכב עם שני מנועים. אדם עם שני לבבות. לנון ומקרטני כל אחד בנפרד היה יכול להוביל להקה מצליחה וחדשנית משלו. לולא נפגשו, מקרטני ו-Wings מאחוריו היו יכולים לפתח קריירה נפלאה, וכך גם לנון וה-אונו פלסטיק בנד, או מה שזה לא יהיה. אבל ההיסטוריה רצתה אחרת, ואנחנו זכינו ללהקת-על, כה מיוחדת, חד-פעמית ורבת קסם, שהרעיפה עלינו כמויות של יצירות מדהימות פורצות גבולות וחוקים, שהיו יכולות להיווצר רק בזכות המפגש הקוסמי הזה בין לנון ומקרטני, שיתוף הפעולה המדהים בינהם לאורך השנים, והשדרוג הפנטסטי של ג'ורג' מרטין. Qnce in a life time:)

בערב הפתיחה של הסרט "צוללת צהובה", 17 ביולי 1968 בפביליון של לונדון בכיכר פיקדילי (בדיוק לפני 53 שנה), הגיעו כל ארבעת חברי הביטלס, בניגוד להקרנת העיתונאים המיוחדת שנערכה 9 ימים לפני, ממנה נעדר ג'ון לנון. מול הקולנוע וברחובות הסמוכות לכיכר, התגודדו אלפי מעריצים בתקווה לראות לרגע את אליליהם נכנסים לאולם. הם הפעילו לחץ גדול על כוחות המשטרה הבריטים שנאלצו ממש כמו בימי הביטלמניה ליצור 'רצועות אנושיות' כדי למנוע חדירה של מעריצים פנימה. עפ"י הדיווחים, אחד המעריצים, אמיץ במיוחד, הצליח להערים על השוטרים, טיפס על הגג המבנה, חמק פנימה ואף השיג הזמנות מיוחדות לשבת לצד הביטלס עצמם. למרות שהביטלס התרחקו מעין הציבור בתקופה שלפני "צוללת צהובה" עם נסיעתם להודו והקלטת האלבום הלבן, ההמולה הציבורית שהתרחשה מסביבם באותו לילה והתנועה שנעצרה בעיר, הוכיחו שהפופולאריות שלהם לא פחתה ולו בקצת. ג'ון הגיע עם יוקו, ג'ורג' עם פטי שבאה בלוק הודי משהו, רינגו עם מורין קוקס בלוק-הכל-לבן, ומקרטני היה הביטל היחיד שהגיע לבד, ללא ארוסתו ג'יין אשר. שלושה ימים אחר כך, הודיעה אשר על סיום מערכת היחסים בינהם. בין האורחים בפרמיירה היו קית 'ריצ'רדס מהרולינג סטונס, חברי להקת The Who, סטטוס קוו ו-Grapefruit. לאחר ההקרנה, יצאו הביטלס למסיבה חגיגית במלון רויאל לנקסטר, ששינה את שם דיסקוטק הבית שלו לשם "הצוללת הצהובה".

הביטלס היו מכרה הזהב, אבל בריאן אפשטיין, האמרגן היהודי המחוכם, לא הסתפק רק בהם. במקביל לבניו המועדפים עם החליפות והפוני, הוא החתים להקות וזמרים נוספים, רובם ילידי ליברפול, וגם אותם העביר באותו מסלול הפקה/הקלטה אצל החבר מלונדון, ג'ורג' מרטין, מאולפני EMI. אבל מה עשה הממזר כדי שיהיה להם ספתח מוצלח? העביר להם שירים של לנון ומקרטני, שני ברווזי הזהב שלו. כך למשל פתח הזמר טומי קוויקלי את הקריירה עם שני שירים של הביטלס – No Reply ו-Tip of My Tongue. הגדיל לעשות בילי ג'יי קריימר (הג'יי הייתה תוספת של לנון, שהציע שם אדג'י יותר), שהקליט שישה משירי לנון ומקרטני להשקת הקריירה שלו: Do You Want to Know a Secret, I'll be on my way, From a Window, I Call Your Name, Bad to Me, I'll Keep You Satisfied, שחלקם הצליחו בגדול במצעדים. גם "ג'רי והפייסמייקרס", המקבילה הכי בולטת של הביטלס בתחילת הדרך, הקליטו את Hello Little Girl, כך שבעצם אפשטיין יצר מין "מפלצת ביטלס" בחסותו, מרובת זרועות, שהכפילה ושילשה את כמות ההשמעות של שירי לנון ומקרטני ואת המזומנים לכיסו כמובן.

ב10.7 יצא האלבום השלישי של הביטלס - A Hard Day's Night. האלבום הוקלט החל מינואר ועד יוני של 1964, זמן ארוך מהרגיל לביטלס של אותן שנים, דבר הגיוני לחלוטין כשלוקחים בחשבון את פריצתם לעולם באותה השנה. בתחילת השנה הם הגיעו לפריז, משם טסו בפברואר לסיבוב ההופעות הראשון בארה"ב, ועל כך תוסיפו כמובן אין ספור הופעות ברדיו, טלוויזיה ועוד. בגלל הסיבובים שלהם בעולם האלבום הוקלט בשני מקומות - באולפני EMI בלונדון, ובאולפני Pathe Macroni בפריז. האלבום נחשב למעין סאונדטרק של סרטם הראשון, בעל אותו שם, שיצא ממש כמה ימים קודם לכן ב6.7. בצד א' של האלבום הופיעו השירים מהסרט, ובצד ב' שירים שברובם אמורים היו להכנס לסרט אבל בסוף לא הוכנסו. שם האלבום היה רעיון של רינגו שהופיע עוד קודם לכן בסיפור Sad Michael, מתוך ספרו של ג'ון In His Own Write, שיצא במרץ 1964. באופן די משעשע השיר הנושא את שם האלבום קודם קיבל את השם שלו - ונכתב על ידי ג'ון רק לאחר מכן. ריצ'ארד לסטר, במאי הסרט, הודיע לביטלס שהוא בחר לקרוא לסרט הארד דייז נייט, וג'ון לקח על עצמו לכתוב את השיר שיקרא כך. בניגוד לאלבום שקדם לו, הארד דייז נייט נחשב לחדשני יחסית: ראשית, הוא הכיל אך ורק שירים שנכתבו על ידי חברי הביטלס בעצמם, זאת בניגוד לקאברים שנהגו לבצע בהופעות ונכללו באלבומים הקודמים שלהם. שנית, ניתן היה לשים לב בהתקדמות של הביטלס - גם מבחינת מילים וגם מבחינה מוזיקלית. השירים הפכו למורכבים יותר מבחינה הרמונית לדוגמה, והמילים הפכו גם הן לעמוקות יותר, על אף שהשירים עדיין היו פופים וקליטים. האלבום מאוד הצליח והגיע עד סוף החודש למקום הראשון במצעד הבריטי - שם הוא בילה לא פחות מ21 שבועות.