אחרי צפייה וקריאה במאות ראיונות עם פול מקרטני לאורך השנים, מתקופת הביטלס ולאורך כל קריירת הסולו - אני מרגיש שאני כמעט מכיר את הבחור. סלחו לי, אולי זה נשמע מוזר, אבל אני באמת מרגיש ככה.
אז מתוך המון אהבה לאיש שאיני יכול לראות את חיי בלעדיו, הגיע הניתוח הבא:
מקרטני הוא אחד ממשתפי הפעולה הגדולים בכל הקשור לתעשיית הביטלס ולתופעת התרחבותה בעולם. הוא הפנים של הלהקה ב-40 השנים האחרונות, הוא המרואיין הקל והנעים, המאמי הלאומי של התקשורת בבריטניה, הסלב הנערץ של הנערות, הנערים, וההורים שלהם. תמיד יגיע, תמיד יהיה מוכן, תמיד מודע למצלמה, תמיד יסכים לנגן משהו או יזרוק בדיחה. ייעתר לבקשות, יספר בפעם האלף על הילדות בליברפול עם חבריו לביה"ס, יימנע מלהשיב לשאלות קשות, וגם לא ממש יישאל כאלה, כי הוא הביטל החשוב האחרון ואנשים מאבדים נשימה רק מהעובדה שהאגדה החיה הזו יושבת לידן.
מקרטני הוא ה-Nice Guy של הביטלס מיום הקמתה. תחשבו רגע מה זה אומר: מגיל 20 בערך להיות מוערץ ונרדף ע"י מעריצים בכל מקום בעולם, נון סטופ עד ימי 2020 - ועדיין לחייך. ושכולם יחשבו שאתה מאמי. הוא רגיל לזה כמו שאתם רגילים לצחצח שיניים בבוקר. לא רק שהוא רגיל לזה - הוא מיומן בזה, משופשף בזה, עובד בזה.
כשמקרטני הובל בידי ג'יימס קארדן ו-6 מצלמות למחוזות ילדותו בליברפול בתכנית "קארפול קריוקי", לא ראית דמעה בעיניו או איזו התרגשות אמיתית, כיוון שמקרטני כל חייו משחק את המשחק הזה. לעולם אינו מסגיר את רגשותיו האמיתיים. מודע לכל רגע בראיון. מתחזק יום יום את תדמית הנייס גאי, זה שמוציא מפוחית ו"מפתיע" את כולם עם מלודיה עליזה של פעם.
הוא רגיל לרגש, לגרום לאנשים לצרוח, לבכות מנוסטלגיה. אבל הוא חייב להישאר Stable. כל חייו הוא רואה מולו אנשים שנשברים, בוכים ומאבדים שליטה. אבל לא הוא. האם אין לפול זיכרונות מרגשים או כואבים מהעבר? וודאי שיש. אבל הם כמוסים איתו עמוק-עמוק (בחלק מהשירים זה יוצא ברמזים).
הוא יכול לספר אלף סיפורים למראיינים השונים, לשנות את ההיסטוריה של הביטלס עפ"י ראות עיניו, אך לעולם אינו יגיד משהו באמת מטלטל. משהו שערום מכל מאניירה או "הגנבה", או חלילה יפגום בתדמית הנקייה והמתוקה שבנה לאורך השנים.
אני למשל חושב שמול ג'ון נותרו לו לא מעט משקעים, אבל הוא יודע היטב להיזהר בכבודו. הוא יודע כמה ג'ון נערץ בקרב חובבי הביטלס, במיוחד לאחר מותו, לכן לא רק שלא יפתח תיבת פנדורה, אלא יחמיא לו בחום בכל הזדמנות.
כי זה מה שפול עושה בחיים. מספק רגעים מרגשים לאנשים. הוא יודע היטב שכל דבר שיספר על הביטלס, כל מילה על "פני ליין", או התייחסות ל-Let It Be , גם האמירות הקלישאתיות ביותר - "תהרוס" אותנו רגשית וסנטמינטלית. הוא רק מתחיל את האקורד הראשון של Hey Jude, שיר שכתב לפני מעל ל-50 שנה שנה וניגן אלפי פעמים - ואנשים נמסים בשניות. העולם לרגליו. תחשבו כמה כוח בבן אדם אחד.
אז כן, נשמע שוב את הסיפור על איך הוא שר Scramble Egg לפני שהחליף ל- Yesterday, ופול ימשיך לשחק את המשחק עד יום מותו במיומנות נטולת רגשות, עם המון חן, שלא לומר חיינדלך - ואנחנו? נמשיך להתרגש, ברור!
