ככל שאני חושב יותר על לנון ומקרטני. שני סוליסטים, ביחד באותה להקה, יותר מעשור - אני יותר מתפלא ומעריך.
כשג'ון ופול פגשו אחד את השני הם התלהבו מכך ששניהם כותבים שירים. כל אחד השמיע לשני את השירים שלו ואהב. הם החליטו להיות יחד בלהקה. זה לא דבר מובן מאליו, כיוון שאמן-יוצר בדר"כ רוצה את הפוקוס לעצמו. הוא כותב, הוא שר ומה שהוא צריך זה חבר'ה שינגנו איתו.
כשג'ון צירף את פול לקווארימן, הוא ידע שהוא מכניס עוד כישרון ללהקה, כמוהו. הוא לא שמר רק לעצמו את הילת האמן-יוצר. הוא פינה מקום למקרטני, שגם הוא מבחינתו, ידע שהוא מצטרף למישהו שהוא כבר סוג של כוכב קטן.
אף אחד מהם לא חשב ברוב שנותיהם כשותפים מוזיקליים בביטלס, לפרוש ולהוביל לבד להקה, למרות שהיה להם את הכישורים והתנאים לכך.
תחשבו כמה זה קשה לחיות יום יום עם אדם שנמצא בדיוק במשבצת שלך – כותב, מלחין, מבצע. במקום מריבות אגו שהיו ממוטטות את הכל, הם נתנו מקום אחד לשני, תוך כדי מתח חיובי, שדוחף אחד את השני, להיט אחר להיט, פעם של ג'ון פעם של פול, ואפילו עזרו אחד לשני בכתיבה במעבר לפזמון, פתיח או סיומת.
ג'ורג' מרטין סיפר שכששמע אותם באודישן הראשון הוא אמר לעצמו: "רגע, מי הסולן פה? לא הבנתי. פעם ג'ון שר ופעם פול וזה היה מאד מוזר. ואז חשבתי – מצוין. אקח אותם ככה. כמו שהם. נעשה הרמוניות".
ברוב הרכבי הפופ/רוקנרול של אז, היה תמיד סולן אחד שעומד בפרונט (אלביס, צ'אק ברי, באדי הולי) והנגנים שלצידו היו... הנגנים שלצידו. עושים את עבודתם נאמנה, קולות וזהו. הקהל והמצלמות ידעו במי להתמקד.
בכל הלהקות של הסיקסטיז: האנימלס, הסרצ'רס, ההוליס, הקינקס, הזומביז, הבירדז – לאף אחת לא היו שני כוחות-על כאלה, כמו לנון ומקרטני, שני מנועים רבי עוצמה של כתיבה, השראה, תעוזה, הלחנה וביצוע באותו הרכב, שיכולים להזניק את עצמם שנות אור קדימה ולהשאיר רק אבק קסמים צבעוני מאחוריהם.
גם אצל להקות הרוק הטובות ביותר התפקידים היו מאד ברורים: ג'אגר וקית ריצ'ארדס, שניהם כותבים, אבל מיק הזמר/סולן, קית על הגיטרה. ג'ימי פייג' ורוברט פלאנט, שניהם כותבים, אבל פלאנט הזמר, פייג' הגיטריסט שלצידו.
אצל הביטלס זה היה שונה. גם העמידה שלהם על הבמה הייתה יוצאת דופן. כולם באותו קו-מיקרופונים: לנון משמאל, מקרטני והריסון מימין על אותו מיקרופון, כביכול המלווים שלו, אבל אז מקרטני לוקח את ההובלה, העיניים הולכות אליו, וג'ורג' וג'ון המלווים. מודולציה.
אם מסי ורונאלדו היו משחקים יחד באותה קבוצה, סביר להניח שהיו זוכים ברצף של אליפויות וגביעים לאורך שנים בלי להותיר ליריבים אחרים סיכוי. עכשיו תוסיפו להם את יוהאן קרויף על הקווים כמאמן, הג'ורג' מרטין שלהם, ורק תחשבו על איכות הכדורגל שהייתה שם.
אז אפשר לומר שזה כמעט לא כוחות. הביטלס היו למעשה סופר-גרופ. רכב עם שני מנועים. אדם עם שני לבבות. לנון ומקרטני כל אחד בנפרד היה יכול להוביל להקה מצליחה וחדשנית משלו. לולא נפגשו, מקרטני ו-Wings מאחוריו היו יכולים לפתח קריירה נפלאה, וכך גם לנון וה-אונו פלסטיק בנד, או מה שזה לא יהיה.
אבל ההיסטוריה רצתה אחרת, ואנחנו זכינו ללהקת-על, כה מיוחדת, חד-פעמית ורבת קסם, שהרעיפה עלינו כמויות של יצירות מדהימות פורצות גבולות וחוקים, שהיו יכולות להיווצר רק בזכות המפגש הקוסמי הזה בין לנון ומקרטני, שיתוף הפעולה המדהים בינהם לאורך השנים, והשדרוג הפנטסטי של ג'ורג' מרטין.
Qnce in a life time:)
