Search Results

לפני שנה בדיוק נפטר אורי אבנרי, שבתור חבר כנסת בשנות ה-60 פעל רבות להבאת הביטלס לישראל ובאופן כללי למען מוזיקת הקצב בישראל בתקווה שהמוזיקה תהיה גשר בין ישראל לתרבויות אחרות. בשנת 1969 עמד אבנרי מאחורי "פסטיבל הקצב הישראלי" יחד עם השבועון "העולם הזה". על תקליט שיצא חודש לאחר מכן כתב אבנרי - "ערב זה הוא סימן דרך בחיי תרבות הקצב הישראלית. לפני כמה חודשים ניסיתי לכלול להקת קצב חשובה בערב ראיונות שערכתי בהיכל התרבות בתל אביב. הנהלת ההיכל לא רצתה לאפשר זאת, היא אמרה - הקצב אינו תרבות. אין מקומות בהיכל התרבות. הערב נוכיח לכל – הקצב הוא תרבות. זוהי התרבות של דורנו. אין היא נופלת מתרבותו של כל דור אחר. אחד המעשים הראשונים שלי אחרי שנבחרתי לכנסת היה לפעול להבאת הביטלס לישראל. על אחת השאילתות שלי השיב סגן שר החינוך והתרבות: אי אפשר להרשות את הופעת הביטלס כאן מפני שאין לה ערך תרבותי, ומפני שהיא תביא להתפרעות של הנוער. הערב הזה נוכיח כי הופעת קצב, וגם הסוערת ביותר, תהיה תרבותית עד הסוף ולא תביא להפרעת הסדר. נוכחים כאן חברי כנסת, נוכח כאן יושב ראש המועצה לתרבות ואומנות של משרד החינוך והתרבות. זוהי הכרה באופיו התרבותי של הקצב. זוהי הכרה בסגנונו המוזיקלי של הדור הצעיר. הקצב הוא תרבות בין לאומית ומגשר בין הנוער שלנו לבין הנוער של כל עמי העולם. הוא מגשר על פני גבולות ואוקיינוסים. שפתו היא שפה עולמית. אין צורך לדעת אנגלית כדי להבין את שפת הביטלס. אין צורך לדעת צרפתית כדי להבין את להקות הקצב של פריז. אין צורך לדעת ערבית כדי להבין את שפת הלהקה הערבית ממזרח ירושלים. והלהקה הארמנית שתופיע כאן הערב צד בצד עם הלהקות העבריות. העולם שאינו יודע עברית יבין את שפת להקות הקצב שלנו שכבר החלו בהסתערות ברחבי התבל. להקות אלה תהיינה שליחות של המדינה. להקות אלה תהיינה שליחות של המדינה. שליחות הנוער העברי בכל מקום אליו תגענה. הן תבשרנה לעולם כולו – הנוער הישראלי הוא חלק מן הנוער העולמי ומושיט את ידו לצעירי כל העמים ויתרום את תרומתו לתרבות הדור הצעיר, תרבות הקצב. חברים יקרים, זכות הדיבור לקצב." למרות איזכור הביטלס בדבריו של אבנרי, לא בוצע בהופעה אף שיר של הביטלס. שיר שכן בוצע היה "Those were the days", במקור של מרי הופקין, שהופק על ידי פול מקרטני. בתמונות - התקליט של הפסטיבל מקדימה ומאחורה.

הפוסט נכתב ע"י גל כוחי בקבוצת הביטלס הישראלית בפייסבוק אתמול שמעתי את השיר (הבאמת לא מוערך מספיק בעיניי!) Rock And Roll Music. פתאום שמתי לב שג'ון שר את השיר לגמרי לבדו. בלי שום קול שני של פול, בלי שום קולות רקע, כלום. רק הוא לבדו, צורח את נשמתו למיקרופון. לכן, במסגרת בזבוז הזמן הפנוי שלי (איך אומרים? "זמן שנהנית לבזבז אותו לא בוזבז") החלטתי לבדוק אילו שירים נוספים של הביטלס מבוצעים ע"י זמר אחד ויחיד ללא שום עזרה מחבריו (סטגדיש). התוצאות (ברוב המוחלט של השירים, הקולות של הזמר ששר מוכפלים - Double Tracked): ב-Please Please Me כל השירים היו עם קולות שניים ו/או קולות רקע. ב-With The Beatles: - Don't Bother Me - גורג' בקול כפול. - Till There Was You - פול בקול יחיד. אחחח, איזה שיר... - Roll Over Beethoven - ג'ורג' בקול כפול, שר את השיר של צ'אק ברי. - Not A Second Time - ג'ון בקול כפול. ב-A Hard Day's Night: - I Should Have Known Better - ג'ון בקול כפול. - And I Love Her - פול בקול כפול. - Can't Buy Me Love - פול בקול כפול. ב-Beatles For Sale: - Rock And Roll Music - ג'ון לבד מול העולם. - Honey Don't - סוף סוף רינגו מקבל במה לבד! - Everybody's Trying To Be My Baby - ג'ורג' בקול כפול, שר את קרל פרקינס שהוא כל כך העריץ. ב-!Help: - You've Got to Hide Your Love Away - ג'ון בקול יחיד, אם לא מחשיבים את בוב דילן שוודאי עבר לו בראש. ;-) - It's Only Love - ג'ון בקול יחיד בבית, קול כפול בפזמון. השקיע יחסית למישהו שלא אהב את השיר של עצמו. - I've Just Seen A Face - פול בקול יחיד בבית, קול שני לעצמו בפזמון. - Yesterday - כל מילה נוספת מיותרת. - Dizzy Miss Lizzy - ג'ון בקול יחיד. בנימה אישית שלי, השיר שאני הכי פחות אוהב מכל הרפרטואר של הביטלס. מבחינתי האלבום "מסתיים ב"יסטרדיי... ב-Rubber Soul כל השירים היו עם קולות שניים ו/או קולות רקע. די ברור בתכלס. האלבום הזה "צורח" הרמוניות ווקאליות יפהפיות. ב-Revolver: - For No One - פול בקול אחד ויחיד לשיר אחד ויחיד. שלמות. - Got To Get You Into My Life - פול בקול כפול ומלא אהבה למריחואנה. - Tomorrow Never Knows - ג'ון בקול כפול לשיר שה"כימיקל בראת'רס" בנו קריירה מהקצב שלו. ב-Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band: - With You Without You - ג'ורג' בקול יחיד, למרות שזה נשמע יותר. :-) - A Day In The Life - פה זה קצת טריקי, כי מדובר הרי בשני שירים מחוברים, אבל בכל זאת: ג'ון בקול יחיד, חוץ מהחלק של I'd love to turn you on. פול בקול יחיד. ב-Magical Mystery Tour: - The Fool On The Hill - פול בקול יחיד + קול כפול. - Flying - אמממ... - Strawberry Fields Forever - ג'ון בקול יחיד בבית וקול כפול בפזמון. בפזמון האחרון יש קול שני, מתלבט אם זה ג'ון או פול. ב-White Album: - Glass Onion - ג'ון בקול יחיד + קול כפול + מתנת האל לאנושות השיר הזה. - Wild Honey Pie - פול עושה שטויות לבדו באולפן, עם מיליון קולות. - Martha My Dear - פול בקול כפול. - Blackbird - פול בקול יחיד + קול כפול. - Don't Pass Me By - רינגו בקול כפול, וגם זה שני קולות יותר מדי. - Why Don't We Do It In The Road - פול בקול כפול. - I Will - פול בקול כפול + קול שני. - Julia - ג'ון בקול עצוב. - Yer Blues - ג'ון בקול יחיד. - Mother Nature's Son - פול בקול יחיד. - Long Long Long - ג'ורג' בקול כפול + קול שני. - Honey Pie - פול בקול יחיד. - Savoy Truffle - ג'ורג' בקול כפול + קול שני. - Cry Baby Cry - ג'ון בקול כפול. פול בקול יחיד בסוף. - Revolution 9 - אמממ... - Good Night - רינגו בקול יחיד ויפה! ב-Yellow Submarine: - Only A Northern Song - ג'ורג' בקול כפול. ב-Abbey Road: Golden Slumbers - פול בקול יחיד. Her Majesty - כמעט נגנז, אבל עדיין - פול בקול יחיד. ב-Let It Be: - Across The Universe - ג'ון בקול יחיד. לא מחשיב את המקהלה של פיל ספקטור מאחורה. - Dig It - סתם ג'ימג'ום באולפן, אבל בכל זאת מעולה: ג'ון בקול יחיד. - The Long And Winding Road - פול בקול יחיד ואלוהי. לא מחשיב את המקהלה של פיל ספקטור מאחורה. - For You Blue - ג'ורג' בקול יחיד. ב-Past Masters: - Long Tall Sally - פול בקול יחיד בטייק אחד! - I Call Your Name - ג'ון בקול כפול. - Slow Down - ג'ון בקול כפול. - Matchbox - רינגו בקול יחיד. - She's A Woman - פול בקול יחיד + קול כפול. - Bad Boy - ג'ון בקול יחיד. - The Inner Light- ג'ורג' בקול יחיד, חוץ מקול כפול ב-"Arrive without travelling" וג'ון ופול ב-"Do all without doing". מסקנות: לא מפתיע שהאלבום בו הביטלס שרים לבד הכי הרבה הוא ה-White Album. מאוד לא מפתיע שב-Rubber Soul אין אפילו שיר אחד בלי הרמוניות קוליות של אחד או יותר משאר חברה הלהקה. קצת הופתעתי שב-Please Please Me כל השירים היו עם קולות שניים ו/או קולות רקע, אבל מצד שני, אולי לא כל כך מפתיע, כי בטח ג'ורג' מרטין "פקד" עליהם להראות את כל היכולות הווקאליות שלהם באלבום שאמור להציג אותם לקהל הרחב. זהו, מה דעתכם?:-)

כשמנסים להסביר למה הביטלס כ"כ הצליחו ואיך הפכו לחלק מהקונצנזוס עולות הרבה תשובות – המוזיקה שלהם הייתה חדשנית, הכישרון שלהם יוצא דופן, גיוון מוזיקלי, ניהול ויחסי ציבור נהדרים של בריאן. יש גם תשובות חברתיות והיסטוריות יותר כמו פריחה כלכלית ודור הבייבי בום שנולדו מיד לאחר מלחמת העולם השנייה והגיעו לגיל ההתבגרות בסוף שנות ה-50. בפוסט הזה אני אנסה לתת הסבר נוסף שקשור למציאות החברתית בה הביטלס פעלו, בסוף שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60, והוא ההסבר המגדרי – לפיו תדמיתם של הביטלס לא הייתה גברית, מה ששינה אליהם את היחס ותרם, ככל הנראה, לפרסומם ולהכנסתם לקונצנזוס החברתי עוד בתקופת פעילותם. בריטניה של הביטלס היא בריטניה שיש האומרים שנמצאת בתקופה ה"מעניינת ביותר מזה 100 שנים". מאה שנים קודם לכן הייתה בריטניה שרויה במהפכה התעשייתית והייתה האימפריה הגדולה והחזקה ביותר בעולם, אך מאז הספיק מעמדה להתדרדר ושתי מלחמות עולם הפכו אותה מעשירה מאוד לאימפריה מתפרקת ששרויה במדיניות צנע. השנים המעניינות הגיעו עם סיום שנות הצנע ועם הגעת תינוקות הבייבי-בום לבגרות. השילוב של חבר'ה צעירים, רווחה כלכלית והשפעות אמריקאיות יצרו תרבות קפיטליסטית מעניינת מאוד. כמו כן, נוצרו תרבויות נוער – מודס, רוקרס וטדס, שהבדילו את עצמן מהרוב על ידי תרבות פנאי מסויימת, מנהגים ספציפים ולבוש מסויים. תרבויות נוער אלה הצטרפו לבני דור הביט האמריקאים שהקדימו אותם, וכמוהם נהגו לערער על כל מה שייצגה החברה המבוגרת. בין היתר, הם ערערו את הדיכוטומיה המגדרית המסורתית. הייתה זאת הפעם הראשונה שדבר כזה קרה בכזה סדר גודל – נשים עבדו, הרוויחו יותר כסף מאי פעם ולקחו גלולות נגד היריון (החל מ-1955, אז התחילו להיות משווקות) וגברים החלו להתעסק בדברים שנתפשו עד אז כנשיים, למשל באופנה, גידלו שיער ארוך והתעסקו בעיסוקים לא "פרודוקטיבים", דבר נשי לפי התפישה המסורתית, כמו הצטרפות ללהקות או כתיבת שירה. הביטלס אמנם לא לחלוטין הגדירו את עצמם על פי התרבויות האלה, אבל הם כן הושפעו מהם מאוד, ולא ניתן להתעלם מהעובדה שהם גדלו והתבגרו בצל אותן תרבויות נוער. דוגמה טובה היא הקשר שהיה לחברי הביטלס עם הסופר רויסטון אליס (Royston Ellis), "התשובה האנגלית לדור הביט", לפי ג'ון לנון. אליס התגורר עם ג'ון בדירתו בליברפול בתחילת שנות ה-60, ואף היה מי שנתן לביטלס את שמם – "BEATles" ולא “BEETles” בגלל השתייכות הלהקה לדור הביט, כביכול. השפעה נוספת ובולטת יותר היא שיערם הארוך של הביטלס, תספורת שהפכה לסימן ההיכר של הלהקה בזכות אסטריד קירשהר, חברתם שפגשו בגרמניה והשתייכה לתרבות נוער גרמנית שהייתה מקבילה לדור הביט, ה"האקסיז" (Exis). האקסיז נקראו על שם הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית שהוגיה אחראים לתיאוריות המגדריות החשובות ביותר של המאה ה-20. התספורת נתפשה כנשית וכמוזרה מאוד כשחזרו איתה לליברפול המאצ'ואיסטית, אבל מהר מאוד זה נהיה סימן ההיכר של הלהקה. שנות ה-50 היו מעניינות גם מבחינה מוזיקלית, והן השנים בהן התחילו לצוץ הכוכבים הגדולים הראשונים ובראשם אלביס פרסלי. אלביס השכיל להכניס את הסקס למוזיקה, הוא נטף סקס אפיל מה שמאוד דיבר לנערים ולנערות של התקופה. לא רק המילים, המנגינה והקול של אלביס היו מאוד מיניים, אלא גם פיזית. על הבמה הוא רקד בצורה חושנית עם האגן, והשירים שלו היו מאוד סקסים – קול עמוק, פניה ישירה אל המעריצות בעיקר במימיקות ובגופניות. המוזיקה שלו ושל דומיו נקראת ע"י חוקרים "Crotch Centered Music" – "מוזיקה ממוקדת מפשעה". זה כמובן גרר ביקורת ממבוגרים שראו בהופעותיו כמעט פורנוגרפיות – כך למשל כתב על אלביס שליח העיתון "דיילי מייל" הבריטי בארצות הברית בסוף שנות ה-50: "הדבר תפס ובני הנוער אהבו את זה. אלביס פרסלי, רוקנ'רולר, הוא לעיתים מרומז, אבל לא פורנוגרפי. הרבה מהחקיינים שלו כן פורנוגרפים". ובמילים אחרות – אלביס רק מרומז, אבל הביא לגל של זמרים (הכוונה ב"חקיינים" היא, ככל הנראה, לזמרים שהושפעו ממנו, ולא לחקייני אלביס של ממש כמו שאנחנו מכירים היום) שמבחינת הכתב ממש עשו פורנו על הבמה. סרטון של אלביס ה"מרומז" לדוגמה: דבר נוסף חשוב שאפיין את אלביס ואת דומיו – באנגליה מדובר בקליף ריצ'ארד או בזמרים שמוכרים לנו מהסיפור של הביטלס לדוגמת בילי פיורי, זה שהם היו גברים שהופיעו לבד. הלהקה שהופיעה איתם הייתה להקת ליווי לא כל כך חשובה, וזכר האלפא – אלביס, קליף או אחרים, עמדו בראשן. להקות של ממש, כמו, היו להקות של נשים. השירלז, הרונטס, השנגרי להז, הסופרימס ורבות אחרות. להקות של גברים היו מעטות – אברלי בראדרז (שבכלל היו צמד) , הדל ויקינגס, אבל אף אחד מאותן להקות גבריות או זמריהם לא הפכו להיות סמלי סקס כמו אלביס. חשוב לי להדגיש ש"החיקויים" הבריטים לדוגמת קליף ריצ'ארד ובילי פיורי לא הגיעו לרמה של אלביס. הם היו חנונים יחסית אליו, לבשו חליפות מכובדות ושרו במתיקות. עם זאת, הם כן ניסו לשדר גבריות וסקסיות. תסתכלו על שמות הבמה שלהם שהיו מאוד גבריים. קליף (סלע/צוק), פיורי (זעם). ואז הביטלס נכנסו לתמונה. הם כמובן היו מאוד שונים מאלביס – למרות ההשפעה הרבה שלו עליהם. בניגוד לאלביס הפורנוגרפי, הביטלס היו חייכנים, נקיים ומקסימים. הביטלס לא היו גבריים כמו אלביס – אפשר להגיד שהם אפילו היו נשיים. מבחינה חיצונית, התדמית הרכה שלהם הונחתה עליהם ברובה מבריאן אפשטיין, אמרגנם, שביקש לשוות להם תדמית "לכל המשפחה". עם זאת, חלק מזה היו גם העדפות "טבעיות" ובחירות של חברי הביטלס עצמם. את השיער הארוך כבר הזכרנו, שלא היה בחירה של בריאן אפשטיין. לכך ניתן להוסיף את עזיבת שירי הרוקנ'רול והבלוז הבועטים אותם הביטלס ביצעו המון בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60 ומעברם לשירי r&b שבוצעו במקור על ידי להקות של נשים וכמובן הטקסטים המתוקים אותם הם התחילו לכתוב. אותם טקסטים נכתבו בשביל שידברו באופן אישי אל המעריצות – דבר שלדעת הביטלס צריך היה לעזור למכירות, מה שהיה נכון. קחו לדוגמה את השיר Thank You Girl, בו מופיעות המילים "את"/"אני"/"אנחנו" לא פחות מ-32 פעמים ב-4 בתים קצרים בלבד. פול סיפר על שמעריצות רבות כתבו להם מכתבים בו הן הודו להם על כתיבת השיר, כאילו השיר נכתב אליהן באופן אישי. גם אצל אחרים הפנייה אל המעריצות הייתה קיימת, למשל לאלביס היה את השיר Can’t Help Falling In Love With You, אבל זה היה בצורה הרבה פחות קיצוני. אך לא רק המראה החיצוני והסגנון המוזיקלי של הביטלס היו "לא גבריים" ואף נשיים. כאמור, להקות עד לאותה תקופה היו בדרך כלל להקות של נשים. להקות אלה השפיעו רבות על הביטלס שמאוד אהבו אותם. מהם הם למדו הרמוניות קוליות ולשירים שלהם הם ביצעו לא מעט קאברים, לעיתים בלי לשנות כלל את המגדר של מושא השיר – ראו ערך השיר Boys. חוקרים רבים הצביעו על הדינמיקה בלהקה בה כל החברים שווים כלפי חוץ כדינמיקה נשית. השירים שנכתבים ביחד, המבטים בהופעות בין חברי הלהקה, הישיבה המשותפת לראיונות והבדיחות הפנימיות אפיינו והתאימו יותר ללהקות של נשים והבדילו את הביטלס מלהקות של גברים מתקופתם. מעניין לראות שכבר מתחילת דרכם הביטלס נחשבו לנשיים (או "ללא גבריים") בעיני בני תקופתם. כאן אנחנו מגיעים ללב העניין וההסבר המגדרי להצלחתם – הכתבה שבתמונה מס' 1 (“This Beatlemania”) היא הכתבה שפורסמה ב1963 לאחר הופעתם בפלדיום בלונדון וקבעה את המונח "ביטלמניה". כבר בכתבה הזאת, שפרסמה את הביטלס ברחבי בריטניה כולה והועתקה (לחלקי כתבות כאלה ואחרות) לעיתונים אחרים ברחבי הממלכה נכתב על הביטלס כאילו היו התגלמות הנשיות והנחמדות - "הם שרים בפלסט, נראים רכים, עדינים ומתחננים". דוגמה נוספת היא תגובתו של בינג קרוסבי לביטלס, שהיה סמל של גבריות מסורתית ומהזמרים המפורסמים ביותר של שנות ה-20 עד ה-40. קרוסבי אמר על הביטלס – "הם לא מסוכנים. הם חמודים. הם לא נראים יותר מדי גבריים – הם נראים כמו בובות קטנות". התרגלנו לחשוב על הביטלס כמסכנים את הנוער, כלא רצויים. אבל למרות זאת, באנגליה כל עוד המעריצות היו בנות – זה היה בסדר ומתקבל על הדעת. הביטלמניה עוצבה כדבר נשי – ההמולה סביבם תוארה כ"היסטריה" – מילה בעלת עבר נשי שכן ההיסטריה נחשבה למחלה נשית, ובתקשורת דווח על Screaming Girls לרוב, לא על Screaming Girls and Boys, למרות שאנחנו יודעים שמעריצים גברים וצורחים היו קיימים גם אז וגם היום. אמנם אי אפשר להתכחש לזה שבאמת מרבית המעריצים היו בעצם מעריצות, אבל תפישתם של הביטלס כנשיים לא אפשרה דבר אחר. מעריצים גברים היה דבר שלא ניתן להעלות על הדעת, והם היו סמל לכל מה שמושחת בחברה - הם התעסקו בדבר לא פרודוקטיבי (האזנה למוזיקה, הקמת להקות והליכה להופעות..), הם גידלו שיער ארוך שהיה באותה תקופה דבר נשי. הם התבקשו להסתפר, והחלו למשל קריאות של "גברים אמיתיים לא מגדלים שיער!", והיו מקומות בהם אף נאסר שיער ארוך בכל מיני טענות מעניינות – זה לא בטיחותי לעבודה במפעל וכו'. עם נשים הסיפור, כאמור, היה אחר. החברה הבריטית השמרנית והגברית ממש אימצה את הביטלס בתור שומרי תומתן של המעריצות הנשים. כתבה מס' 2 (“The Beatles Have No Sex Appeal”) היא משעשעת אבל רצינית לחלוטין – ד"ר לפסיכולוגיה בעל שם, ד"ר פרדריק קאסון, ערך מחקר והרגיע את ההורים – הביטלס טובים לבנות שלכם, הבנות רואות את הביטלס כחמודים וכ"חביקים" (cuddlesome) ולא כמושאים לרגשות רומנטיים ומיניים. הן מתייחסות אליהם כמו אל חיות מחמד, ולכן זה דווקא חיובי – ככה הבנות מפתחות את הרגשות האימהיים שלהם. סוף טוב הכל טוב. מחקרו של קאסון מאוד התפרסם, ואמנם הוא היה קיצוני בדעה שלו, אבל ניתן לראות שהדעה שהביטלס הם "הרע במיעוטו" חוזרת על עצמה בלא מעט דעות של מבוגרים מהתקופה. התשובה הגברית לביטלס הגיעה אולי בדמות הסטונז, שהיו מאצ'ואיסטים, מיניים ופרועים. גם זאת כמובן תדמית שפותחה בשבילם על ידי האמרגן שלהם. מעניין לבדוק האם לבנים באותה תקופה היה יותר "קל" לאהוב את הסטונז, ואם הייתה איזושהי חלוקה בין המעריצים – האם הבנים שלא "הורשו" להעריץ את הביטלס פנו בסופו של דבר ללהקות לדוגמת הסטונז? האם, לפחות למראית עין, הייתה חלוקה בין המעריצים – בנות לביטלס, בנים לסטונז? לסיכום, הביטלס נתפשו כלהקה לנשים בתחילת דרכם – הם תפשו את עצמם ככאלה וכך ראתה אותם החברה. "חוסר המסוכנות" שלהם לקהל הנשי הוא מה שהפך אותם ל"רע במיעוטו", ביחס ללהקות וזמרים אחרים שהקדימו אותם ושבאו אחריהם. הם היו ראויים לבנות המתבגרות, ולא ראויים למעריצים הבנים. תפישתם כלא מאיימים וכלא מיניים עזרה להם להתברג ולהפוך לקונצנזוס – לכולם היה יותר קל לקבל אותם, יותר מאת אלביס מצד אחד ויותר מאת הסטונז מצד שני. אנקדוטה משעשעת לסיום היא שאפילו הביטלס עצמם עם כל הערעור המגדרי שהם ייצגו, כגברים שנתפשו בשיא הצלחתם כ"נשיים", הפנימו תפישות מגדריות וחשבו שמעריצים גברים זה דבר מוזר – באנתולוגיה של הביטלס שצולמה בתחילת שנות ה-90, ג'ורג' מספר על המעריצים הגברים בפריז ואומר עליהם – "זה היה מוזר, חיכו לנו שם מעריצים גברים שנראו גייז". 1) הכתבה This Beatlemania, שהכניסה ללקסיקון את המושג "ביטלמניה", ובה נכתב - "הם [הביטלס] שרים בפלסט, נראים רכים, עדינים ומתחננים". 2) הכתבה על מחקרו של ד"ר קאסון, שקבע שההיסטריה של מעריצות הביטלס לא מסוכנת ולא מינית. 3) תת תרבויות הנוער, מימין לשמאל - רוקרס, טדס ומודס. הביטלס כרוקרס למרות שלא השתייכו לאף אחת מתרבויות אלו. 4) קלאוס פורמן, אסטריד קירשהר וסטיוארט סאטקליף. דוגמה לתרבות האקסיז בהמבורג. שימו לב לשיער הארוך ולבגדים האופנתיים. 5) אלביס פרסלי 6) הביטלס והשירלז. מצאו את ההבדלים. 7-10) מעריצים גברים של הביטלס.

פוסט אורח - נכתב ע"י יוני ק. השנה נחגוג 50 שנה לאלבום שנחשב בעיניי רבים לאלבום הרוק ישראלי הראשון - זה שאפשר לחלק את המוזיקה הישראלית ללפני ואחרי הוצאתו - האלבום "פוזי" של אריק איינשטיין. מדובר באלבום שבעיניי הוא הכי ביטלסי בקטלוג של אריק איינשטיין, יותר אפילו מ-"שבלול", ובמוזיקה הישראלית בכלל. האלבום עומד גם בפני עצמו ויש בו כמה יצירות מופת שהם נכסי צאן ברזל במוזיקה הישראלית, כמו "כשאת בוכה את לא יפה", "אחינועם לא יודעת", "פראג" ועוד, אך מכיוון שבביטלס עסקינן, ובמיוחד בהשפעה שלהם על המוזיקה הישראלית - בנושא זה יעסוק הפוסט. ההשפעה של הביטלס מורגשת החל מסגנון הנגינה והאווירה הכללית באלבום, במיוחד בתיפוף של עמי טרייבטש מהצ'רצ'ילים שנשמע כאילו רינגו מתארח באלבום, אבל ההשראה באה לידי ביטוי בעיקר בערכים שהביטלס הנחילו לעולם המוזיקה: חדשנות (פסיכדליה ב-"היה היה"), תעוזה ושילוב מזרח ומערב (קטע נגינה ערבי ב-"חיי האהבה של הכלבה עליזה"), ריבוי סגנונות מוזיקליים (רוק, שיר ארץ ישראל הישנה, מיוזיקל, שיר ילדים ועוד..) ואמן מבצע שכותב בעצמו חלק מהשירים באלבום (אריק איינשטיין כתב שלושה שירים באלבום: "כמה חם", "היה לנו טוב, נהייה לנו רע" ו-"ארץ ישראל"). גולת הכותרת הביטלסית באלבום זה כמובן הגרסה הישראלית ל-"בלדה על ג'ון ויוקו". בעוד ג'ון כתב בשיר על מעלליו עם יוקו, אריק איינשטיין כתב על מעלליו עם חבורת לול. התוצאה הנפלאה היא "היה לנו טוב, נהיה לנו רע". השפעה ניכרת נוספת ניתן לזהות בשיר "אברהם ושרה", סוג של "אובלדי אובלדה" ביידיש (כי המילים המקוריות של השיר נכתבו ביידיש). מישה סגל, המוזיקאי הנהדר שאחראי על חלק מהיצירות באלבום, אמר בכמה הזדמנויות שליין הבס ב-"כמה חם" הוא ליין בס ביטלסי שנלקח מ- A day in the life ומ- Hey jude. אני מוצא השראה ביטלסית גם בשיר "חיי האהבה של הכלבה עליזה". הפתיחה עם הכינורות ומהלך האקורדים בבתים נורא מזכירים לי את I am the walrus (פרשנות שלי, אין לי מושג אם זה במכוון או לא) לאחר הפזמון פתאום השיר נעצר ונכנסת מנגינה ערבית, שילוב של מזרח מערב בשיר - ללא ספק תעוזה והשראה שג'ורג' הריסון הנחיל לעולם. הפריטה שמסיימת את הקטע ומחזירה את השיר לבית הבא היא פריטת הנבל מ- Within you without you (דקה 1:50). אני מוצא השראה ביטלסית אפילו בשיר הילדים "אצו אצו גמדים". מעבר לעובדה שהביטלס בעצמם הכניסו שירי ילדים לאלבומים שלהם (קישור קלוש), הסיום של השיר נורא מזכיר לי את הסיום של With a little help from my friends (דקה 2:45) השיר "היה היה" זה הכי קרוב שנגיע לשלב במשפט את המילים "פסיכדליה" ו-"אריק איינשטיין". שיר קינה סיום ארוך לאלבום, לא טיפוסי לאותה תקופה, יכול להזכיר (ברעיון, לא בלחן) את הסיום של סרג'נט פפר עם A day in the life. אגב, זעקת הכאב בסוף השיר הקדימה בשנה את הזעקה של ג'ון לנון ב- Cold turkey יש כאן עוד השראה ביטלסית ("כשאת בוכה את לא יפה", ההרמוניות ב-"ארץ ישראל") אבל גם אם נתעלם מכל זה, עדיין מדובר באלבום מעולה, אחד הטובים במוזיקה ישראלית אי פעם

כבר הרבה (יותר מדי) זמן שאני כותבת עבודה על הביטלס ועל המעריצים והמעריצות שלהם. אחד הדברים שאני מתעסקת בהם הוא דווקא המעריצים (הבנים) של הלהקה. אין ספק שהרוב המכריע והרועש של מעריצי הביטלס בתחילת הסיקסטיז היו מעריצות - אבל האם זה אומר שלא היו בנים שהעריצו אותם באותה מידה? אני מזמינה אתכם להסתכל על תמונות מאותה תקופה - אותן תמונות שכולנו מכירים טוב מאוד, של המוני מעריצות צורחות, אבל הפעם להסתכל עליהם בצורה אחרת וקצת דקדקנית יותר. האם אין בנים בתמונה, או שאולי הם כן שם, מאחורה? אני אספיילר לכם ואגיד - הרבה פעמים יש מעריצים, אבל הם נמצאים מאחורי המעריצות, כנראה כי הצלמים בחרו להתמקד בבנות ולא בבנים. מעניין לחשוב למה: האם זה כך בגלל שהם היו מיעוט בין כל הבנות, או שאולי הצלמים והתקשורת בחרו להתמקד דווקא בבנות ולהתעלם כמעט לגמרי מהעובדה שיש ללהקה מעריצים בנים? בעבודה שאני כותבת, אגב, אני מנסה להראות שכן הייתה התעלמות כזאת, שכן הביטלס היו מבחינת החברה הבוגרת להקה של בנות, ולבנות בלבד. (באיזשהו מקום גם מבחינת הביטלס עצמם, בשנותיהם הראשונות) המעריצים הבנים של הביטלס נתפשו כדבר מוזר, שעדיף שלא יתקיים. הרי איזה מין גבר הוא גבר ששר שירי אהבה מתוקים ומגדל שיער ארוך?

אתמול "יום ראשון הארור" עלה לכותרות, אחרי למעלה מארבעה עשורים, בעקבות פתיחת משפטם של הצנחנים הבריטים שב-30 לינואר 72 ירו למוות ב-13 גברים ונערים אירים במצעד למען זכויות אדם, במה שהיווה את יריית הפתיחה לתקופה עקובה מדם שנמשכה למעלה משלושה עשורים. בעוד כשבועיים דינם יקבע ויוחלט האם החיילים, שכיום הם כבר בני 60-70, יכנסו לכלא. האירוע הזה היווה השראה לשני שירים מהפוליטיים ביותר שיוצאי הביטלס כתבו אי פעם. השיר שהכי מזוהה עם "יום ראשון הארור" הוא Sundsy bloody sunday של U2, אבל הרבה לפניהם היה זה ג'ון לנון שהוציא שיר מחאה בשם זהה. ג'ון ויוקו היו פעילים מרכזיים במהלך שנות השבעים למען אירלנד מאוחדת והשגת הכוחות הבריטים מצפון אירלנד ובאלבום המעולה והמאוד פוליטי Sometime in New York city משנת 72, יש שני שירי מחאה נגד נוכחות אנגלית בצפון אירלנד. הראשון הוא כאמור Sunday bloody sunday, נכתב כתגובה ישירה ל-"יום ראשון הארור". הטקסט שלו היה מאוד חריף נגד אנגליה, הוא אפילו כינה את האנגלים בזעם "חזירים": "You anglo pigs and scotties, Sent to colonise the North" בעקבות הביקורת עליו, הוא הגיב שהשירים שלו אף פעם לא היו אמורים להיות קלים לעיכול. ושיר פוליטי נוסף של ג'ון למען אירלנד, היה The luck of the irish, נכתב לפני "יום ראשון הארור" בעקבות מצעד למען אירלנד שג'ון לקח בו חלק. גם במקרה הזה הטקסט חריף שמתאר, בין היתר, שחבל הארץ נאנס על ידי הבריטים, "A land full of beauty and wonder, Was raped by the British brigands!" האירוע הזה הצליח להוציא אפילו מפול מקרטני, שבדרך כלל לא היה מערב פוליטיקה בשיריו, את השיר Give Irland back to the irish, אולי השיר הפוליטי ביותר של פול בכל הקריירה שלו. השיר נאסר להשמעה באנגליה על ידי ה-BBC וארגונים נוספים, אך באירלנד הגיע כצפוי למקום ראשון. הטקסט של פול היה אומנם פחות חריף מזה של ג'ון, אך המסר הכללי היה שאנגליה צריכה לצאת מצפון אירלנד והוא ניסה לעורר הזדהות באמצעות טקסט שמדמה למאזין הבריטי את הסיטואציה שהוא היה נעצר על ידי חיילים אירים, כפי שאירים נעצרים על ידי חיילים אנגלים. "Tell me how would you like it If on your way to work, You were stopped by Irish soliders". השיר יצא מחדש במהדורת ה- Archive collection של האלבום Wild life בסוף 2018. הנה גרסה אלטרנטיבית, מאוד אירית, מאותן הקלטות. https://open.spotify.com/track/4rr3P7kMb0aYIpWx7JSL2Y… לא במקרה האירוע הזה הצליח להוציא כאלו אמוציות משני יוצאי ביטלס: לשלושה מתוך ארבעת חברי הביטלס יש שורשים אירים מובהקים. בליברפול של שנות הארבעים האוכלוסיה האירית הייתה כה גדולה וההשפעה האירית הייתה כל כך מוטמעת במרקם החברתי של העיר, עד שאחד מכינויה היה "עיר הבירה האמיתית של אירלנד". לכן זה לא מפתיע שיקירי העיר הם בעלי שורשים אירים: ג'ון נולד לאלפרד לנון שהיה ממוצא אירי. הוא ויוקו תיכנו לגור באירלנד לאחר פרישתו ממוזיקה ואפילו רכשו שטח השוכן לחופי אירלנד. התוכנית הזאת כמובן נגדעה ב-8 לדצמבר 80. פול נולד לג'ים ומארי, לשניהם יש שורשים אירים: סבתו מצד אימו נולדה באירלנד. מצד אביו -ידוע שיש שורשים אירים, הם היגרו מאירלנד לסקוטלנד למקום שנקרא Galloway. זה יכול אולי להסביר את הקשר של פול לסקוטלנד, (עם Mull of kentire). משם הם הגיעו לבסוף לליברפול. לג'ורג' יש את השורשים האירים הכי חזקים מבין חברי הביטלס, הוא מגיע ממשפחה אירית קתולית מצד אמו לואיז וגם מצד אביו הרולד. רינגו נחשב לחבר הביטלס הכי אנגלי, אבל יש הטוענים שגם לו יש שורשים אירים רחוקים. אבל האם אפשר לקרוא להם אירים? אולי קצת, כפי שישראלי שנולד בארץ יכונה פולני/ מרוקאי/ תימני/ רומני וכו' בהתאם למוצא הוריו, אך בפועל הוא תמיד יחשב ישראלי (וכך גם הביטלס תמיד יחשבו לפני הכל לאנגלים).

לא בדיוק היום, אבל לא מזמן - ב19.2.1963 הצטרף אל הביטלס צלם בשם מייקל וורד (ward), שהיה שליח המגזין Honey, ליום צילומים בליברפול. וורד צילם אותם ברחובות העיר ובמועדון הקאברן, שם עשו שתי הופעות באותו יום - בצהריים ובערב. מעבר לזה שהתמונות שוורד צילם מהממות ממש - יש להן ערך היסטורי לא קטן. מדובר בימים האחרונים של הביטלס בליברפול, רגע לפני פריצתם באנגליה והמעבר שלהם ללונדון בקיץ של 1963. כמו כן, ההופעות שצילם וורד בקאברן (הופעת צהריים והופעת ערב) היו בין האחרונות של הביטלס במקום - הם יחזרו למועדון רק עוד פעמיים בהמשך. כאמור, בתמונות - הביטלס ברחובות ליברפול, ובקאברן בהופעת צהריים וערב.

החיפושונית הביולוגית הראשונה לבית מקרטני. מרי אנה מקרטני נולדה ב- 28.08.1969, בלונדון, אנגליה, בתו הביולוגית הראשונה של פול, אחות צעירה להת'ר שאומצה על ידו באופן רשמי באותה השנה. ניתן לה שמה של סבתה, מרי מקרטני (אמו של פול שנפטרה בילדותו.) בבית החולים, אוגוסט 1969 עם פול ולינדה מקרטני כהורים, מרי היתה חשופה לתקשורת מגיל צעיר מאוד, ואת הופעתה הציבורית הראשונה היא עשתה בגיל כמה שבועות (!) בתמונה האלמותית על העטיפה האחורית של האלבום "McCartney". האלבום "מקרטני" וטייקים נוספים לתמונה המוכרת. עם פול בתור תינוקת לאורך השנים בהן פעלה להקת ווינגס, נסעה עם הוריה מסביב לעולם במהלך מסעי הופעות שונים. למרות המקצוע התובעני, פול ולינדה שמו את המשפחה במקום הראשון תמיד, ונהגו לבלות זמן עם הילדים ככל שהתאפשר להם. מרי ירשה מלינדה את האהבה (והכישרון העצום) לצילום, ובשנת 1992 החלה לעסוק בתחום. בשנת 2004 הוצגה תערוכתה הרשמית הראשונה. בנוסף, היא מצלמת מוזיקאים רבים, ומוגדרת כצלמת הרשמית של פול וחברת התקליטים שלו. בשנה האחרונה הוצגה בלונדון תערוכה המשלבת צילומים ישנים של לינדה לצד צילומים חדשים של מרי. בשנת 2001 הוציאה סרט דוקומנטרי שנקרא Wingspan , סרט שסיפר על הקריירה של פול (ולינדה) פוסט –ביטלס, בהתמקדות ב"ווינגס". בסרט ניתן לראות גם ראיון עם פול עצמו. בנוסף לצילום, מרי מקדמת קמפיינים להעלאת המודעות לסרטן השד, כמו שאר משפחתה, היא צמחונית ומעודדת צמחונות, ואף פרסמה שני ספרי בישול עם מתכונים צמחוניים. ב-1995 ג'יימס אחיה הכיר בינה לבין מפיק הטלוויזה אליסטר דונלד,השניים יצאו 3 שנים ותכננו להתחתן במאי 1998, אך עקב פטירתה של לינדה והם התחתנו לבסוף בספטמבר 1998. לזוג נולדו שני ילדים: הבכור (ונכדו הראשון של פול) ארתור, שנולד ב-3 באפריל 1999, והשני אליוט, שנולד ב-1 באוגוסט 2002. מרי ואליסטור דונלד נפרדו בשנת 2005, ולמרות שהצהירו שמדובר בפרידה זמנית, השניים התגרשו סופית בשנת 2007, ומרי חזרה להשתמש בשם מקרטני בלבד. פול, מרי וארתור (משמאל - פול וארת'ור בשנת 1999) אחרי הפרידה מאליסטר דונלד מרי נכנסה לזוגיות עם הבמאי סימון אבוד, ולשניים יש שני ילדים משותפים – סאם (נולד ב-11 באוגוסט 2008) ו-סיד (נולד ב-3 בספטמבר 2011). בשנת 2010 מרי וסימון התחתנו בחתונה פרטית ללא נוכחות בני משפחה, באותו מקום בו נישאו פול ולינדה, ה-Marylebone Registry Office. מרי וסימון אבוד, סימון וג'וני דפ על סט הצילומים של הקליפ לשיר " Queenie’s Eye" שיצא ב2013. סימון אבוד הוא זה שבימה את הקליפ. עובדות בונוס: -פול הקליט קאבר לשיר Mary had a little lamb במיוחד עבור מרי, כחלק מאלבום Wild Life שיצא בדצמבר 1971. - לאורך השנים מרי היתה בקשר חם עם הילדים של רינגו (וגם עם רינגו עצמו), ויש הרבה תמונות שלהם יחד. למעשה, לתקופה מסוימת בשנות התשעים, מרי ניהלה מערכת יחסים עם ג'ייסון סטארקי (כן, הבן של)

היום לפני 76 שנים נולד בליברפול ג'ורג' האריסון הקטן. האמת היא, שג'ורג' נולד קצת לפני חצות ב24/2, אבל נרשם ב25/2, כך שזהו תאריך יום ההולדת הרשמי שלו. ג'ורג' נולד בבית בליברפול להורים המאושרים לואיז והרולד האריסון. 3 דברים מעניינים שג'ורג' עשה ביום ההולדת שלו ואני רוצה לספר לכם עליהם - 1964 - לאחר יום הקלטות (של Can't buy me love, you can't do that, I should have known better ו-And I love her) הביטלס, בריאן אפשטיין, ג'יין אשר, סילה בלאק ואחרים הגיעו למסעדה לונדונית בשם Ivy כדי לחגוג את יום הולדתו ה-21 (!) של ג'ורג'. חוץ מארוחה שכללה מרק צבים, וסלמון מעושן, ג'ורג' קיבל לא פחות מ52 שקים של מכתבי מעריצים. ביום הולדת 21 נהוג לתת מפתחות כמתנה (מנהג כזה..) כך שג'ורג' קיבל מאות מפתחות ממעריצים, ושתי מעריצות אפילו שלחו לו דלת במתנה. בריאן אפשטיין, אגב, נתן לג'ורג' מצת מוזהב. 1968 - ארבע שנים מאוחר יותר ג'ורג' חגג את יום הולדתו ה-25 בדרך אחרת לגמרי, ברישיקש שבהודו, באשרם של המהרישי מהש יוגי. תראו כמה יכול להשתנות בארבע שנים בודדות. החגיגות כללו נגינה של ג'ורג' על סיטאר, תפילה משותפת ומופע זיקוקים. כמתנה, ג'ורג' קיבל מהמהרישי גלובוס. הוא אמר לג'ורג': "ג'ורג', הגלובוס שאני נותן לך מסמל את העולם היום. כולי תקווה שתעזור לנו במשימה של לתקן את העולם." ג'ורג' המתחכם לקח את הגלובוס, הפך אותו ואמר: "הנה, עשיתי את זה!", מה שלווה בצחוק מכל הנוכחים. 1969 - יום הולדת 26, ושוב, בסגנון שונה. הפעם ג'ורג' חגג לבדו בהקלטה של שלושה שירים - All things must pass, Old brown shoe ו-Something. לא ברור למה ג'ורג' הגיע לבדו לאולפן, אבל ניתן להניח שזה היה כדי להקליט גרסאות דמו מהן שאר חברי הביטלס יכלו ללמוד את השירים. את שלושת הגרסאות אתם יכולים לשמוע באנתולוגיה של הביטלס. הדמו של Old brown shoe -

כשפול היה בן 10 (ו10 חודשים!), ב-1953, הוא השתתף בתחרות שנערכה לכבוד הכתרתה של המלכה אליזבת' השנייה. פול כתב חיבור על הכרתה של אליזבת' וזכה בתחרות. כפרס, הוא פגש את ראש עיריית ליברפול. החיבור נמצא ב-2009 בארכיון של ספריית ליברפול, יותר מ-50 שנה לאחר שנכתב. אם תשימו לב מסומנת החיבור האות B, בשל הדמיון הרב ללוגו מוקדם של הביטלס שעוצב ע"י אדם בשם Tex O'hara, שעיצב את הלוגו בעקבות ציורים של פול.

ה"מד דיי אאוט" הוא כינוי ליום צילומים ארוך ומפרך שעבר על הביטלס בלונדון ב28.7.1968. מעבר לזה שמדובר על יום אחד ארוך בו הביטלס צולמו מאות תמונות במקומות שונים, מדובר על התמונות שבסופו של דבר יהפכו לבין המפורסמות ביותר של הביטלס. ובצדק, מדובר על תמונות מאוד יפות ומאוד מייצגות. הסיפור התחיל בכך שהביטלס החליטו שהם זקוקים לתמונות חדשות, בין היתר בשביל תמונת קאבר שתוכננה למגזין Life. פול התקשר לצלם בשם דון מקולין (Don McCullin) בבקשה שיצלם אותם במהלך יום שלם. כך בסוף יולי יצאו הביטלס ומקולין, בליווי חמישה צלמים נוספים (רונלד פיצגיבונס, טום מארי וסטיבן גולדבלאט) ועוד חברים, שגם צילמו - יוקו אונו, פרנסי שוורץ (בת זוגתו של פול דאז), מל אוונס וטוני ברמוול. אותו יום היה מאוד ארוך - הביטלס הצטלמו ב-7 מקומות שונים ברחבי לונדון: 1) המקום הראשון היה Thompson House, בניין בו היו בעבר משרדי עיתון הTimes. עוד בבניין היה סטודיו לצילום בו צולמו הרבה פעמים אמנים שיוצגו ע"י Apple. בסטודיו מקולין הפעיל מאוורר, כך שבתמונות אפשר לראות שהשיער של הביטלס מתנפנף. 2) המקום השני היה Mercury Theatre, בניין שנבנה כנסייה והוסב לסוג של מתנ"ס/תיאטרון. מקולין מספר שהם "מצאו את עצמם" במתנ"ס הזה, שהתאורה הייתה מזעזעת ושהוא נאבק עם המצלמה שלו, ואם זה לא מספיק גרוע, תוכי הופיע משום מקום. 3) המקום השלישי היה ברחוב יפה בצפון לונדון, בקרבת בית הקברות העתיק Highgate. הסיפור הוא כזה- הביטלס ביקשו להצטלם בבית הקברות הייגייט, וליתר דיוק ליד קברו של הפילוסוף הגרמני קארל מרקס. בסופו של דבר, הם הגיעו רק עד לשער הכניסה ולא נכנסו לבית הקברות. הסיבה שהם לא הצליחו להכנס לבית הקברות לא ברורה, אני מנחשת שבית הקברות היה נעול, או שהשומרים בכניסה לא נתנו להם להכנס ולהצטלם בפנים מפאת כבוד למקום. בסופו של דבר מקולין בחר לצלם אותם ברחוב Swain's Lane, רחוב שקט ויפה, שמוביל אל בית הקברות. הם הצטלמו יושבים על ספסל ליד בית מס' 79, וליד השער של בית מס' 59. 4) המקום הרביעי אליו הגיעו סביב השעה 18:00 היה אי תנועה בצפון לונדון. הביטלס פשוט הגיעו למקום וטיפסו על קוביית בטון שעמדה במקום. 5) המקום החמישי הוא חצר הכנסייה St. Pancras, באיזור תחנת הרכבת באותו השם. בחצר הכנסייה מקולין צילם את הביטלס במס' מקומות- על הדשא, על ספסל מציקים לבריטי מבוגר, ליד מזרקה, ליד המוזיליאום של הארכיטקט ג'ון סואן (ומי שלא היה בלונדון בבית שלו - אז מומלץ!!), בין הפרחים ועוד. 6) המקום השישי - וככל הנראה המיוחד שבין הלוקיישנים - הוא בנמל לונדון, קרוב לגשר המצודה. בזמנו, האיזור עוד היה פעיל כנמל מסחרי, כך שמדובר על איזור מלוכלך ובחלקו נטוש. בחלק מהתמונות ג'ון מעמיד פני מת - דבר שפגע בדון מקולין, הצלם, שחזר באותה תקופה מסיקור המלחמה בוייטנאם. הוא על העניין הוא אמר - "ג'ון היה איש של סתירות. הוא היה איש מוכשר שיכול היה לכתוב על שלום ואהבה, אבל עמוק בפנים הוא היה כוחני ואגרסיבי". 7) המקום השביעי והאחרון - ביתו של פול בCavendish Avenue, קרוב לאולפני אבי רואד. כדי לסגור את היום, הביטלס, מקולין והפמלייה הגיעו לביתו של פול, שתו תה ויצאו לצלם את התמונות האחרונות. מרבית התמונות צולמו בכיפה הגיאודטית שהייתה לפול בחצר ביתו ושימשה אותו למדיטציה. בתמונות הצטרפה לביטלס כלבת הרועים האנגלית של פול - מרת'ה. התמונות: 1-4 - במקום הראשון בו הביטלס צולמו, בית תומפסון. 5-7 - במקום השני, תיאטרון מרקיורי. 8-10 - במקום השלישי, רחוב Swain's Lane. תמונה 10 היא קברו של מארקס אליו הביטלס רצו להגיע. 10-15 - המקום הרביעי, אי התנועה. 16-23 - המקום החמישי, כנסיית סנט פנקרס. 24-23 - המקום השישי, נמל לונדון. 31-35 - המקום השביעי והאחרון, ביתו של פול.

והפעם – על החודש הראשון של הביטלס בליברפול לאחר חזרתם מהמבורג, דצמבר 1960-ינואר 1961. הפוסט יעסוק בתקופה של פחות מחודש, שלדעתי היא בין המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של הביטלס – תקופה בה אפשר להגיד שהביטלס "לקחו את עצמם בידיים", ומתוך ההבנה של כמה הם טובים, החליטו להילחם ולהגיע To the toppermost of the poppermost, כפי שג'ון היה אומר ללהקה כשהם הרגישו שהם לא מתקדמים לשום מקום. התקופה המדוברת, של פחות מחודש, היא אמצע דצמבר 1960, אז הביטלס חוזרים לליברפול מהמבורג עם הזנב בין הרגליים, ועד תחילת ינואר 1961, אז הביטלס מבינים שהם ככל הנראה הלהקה הטובה ביותר בליברפול. חשוב לי להדגיש שעד הגעתם להמבורג הביטלס היו צעירים צפון אנגלים "רגילים", עם להקה נחמדה אבל לא יוצאת דופן, שנשלחו על ידי אמרגנם אלן וויליאמס להמבורג לאחר שכל הלהקות ה"טובות באמת" סרבו להגיע לגרמניה. בהמבורג הביטלס עברו סוג של מחנה אימונים שהביא למציאות שאני הולכת לתאר בפניכם עכשיו. הביקור הראשון של הביטלס בהמבורג נגמר מאוד לא טוב. אחרי שלושה חודשים מוצלחים סה"כ ג'ורג' גורש בגלל היותו קטין. בעל המועדון בו הופיעו, ברונו קושמידר (Koschmider) הלשין עליו בגלל שעזבו אותו לטובת מועדון אחר. פול ופיט בסט החליטו לנקום בקושמידר על ידי שריפת קונדום על הקיר של המועדון שלו. הם נשלחים למאסר ובסופו של דבר מגורשים גם הם לליברפול. ג'ון נשאר בהמבורג עוד כ-11 ימים – בלי כסף, בעיר זרה, עם חבר אחד, סטיוארט סאטקליף, שבדיוק בתקופה נפגש עם אסטריד קירשהר, צלמת ובת זוגתו הטרייה, אז היו לו דברים יותר טובים להתעסק בהם מאשר לבלות עם ג'ון המסכן. בזמן הזה ג'ון מתחיל להרהר במשמעות החיים , וכאשר הוא חוזר ב-10/12/1969 לליברפול, הוא מתכנס בתוך עצמו ולא יוצר קשר עם אף אחד. הוא לא יוצר קשר גם עם פול, ג'ורג' ופיט שלא יודעים בכלל שהוא חזר לעיר. לאף אחד, גם לא לחברי הביטלס, לא היה מושג למה ג'ון לא יצר איתם קשר ומה הוא עשה באותם ימים. כל זה גרם לתחושה שהלהקה בעצם מתפרקת, אחרי שלושה חודשים אינטנסיבים בהם היו צמודים זה לזה והעתיד נראה מבטיח. פול, שחזר יחד עם פיט מהמבורג בסוף נובמבר, יושב כבר לפחות שבועיים בבית ומחכה לסימן כלשהו מג'ון. זה מה שהוא אמר על התקופה: "אחרי המבורג המצב לא היה טוב במיוחד. כולם היו זקוקים למנוחה. ציפיתי מכולם שיתקשרו אלי כדי להחליט איך ממשיכים מפה, אבל 'הכל היה שקט בחזית המערבית'." ובכן, האמת שהוא לא סתם חיכה כפי שהוא מתאר – אביו, ג'ים (ג'יימס) מקרטני, ביקש שימצא עבודה. הלהקה של הבן שלו ככל הנראה התפרקה והגיע הזמן למצוא עבודה יציבה. פול לא התווכח עם אבא שלו ומצא עד מהרה עבודה במפעל ליברפולי לייצור סלילים אלקטרומגנטים בשם Massey and Coggins. למזלנו, ג'ון שמע שפול מצא עבודה חדשה והתעשת לאחר 5 ימים של התבודדות. הוא לקח איתו את ג'ורג' וביחד הם הלכו לנסות לשכנע את פול לחזור לדרך הישר ואל הלהקה. פול, כילד טוב של אבא וכנער עם חרדות מסויימות מהעתיד, לא השתכנע בהתחלה. זה היה רגע בו פול היה צריך לבחור בין המסלול הפרופר ההגיוני בחיים לבין השקעת זמנו בלהקה שכרגע נראה כי התפרקה, אך למזלנו (שוב) עד מהרה מחליט לעזוב את המפעל ולחזור ללהקה. כך ג'ון מתאר את הסיטואציה – "אבא שלו אמר לו למצוא עבודה, אז הוא עזב את הלהקה והתחיל לעבוד עם משאיות ולומר שהוא "צריך עבודה מסודרת. לא האמנו לזה. אמרתי לו בטלפון, "או שאתה בא או שאתה בחוץ." אז הוא היה צריך להחליט ביני לבין אבא שלו, ובסוף הוא בחר בי." אז מה עושים לאחר שמחליטים לחזור ללהקה? מחפשים איפה להופיע. באופן טבעי, המקום הראשון בו הביטלס הופיעו היה מועדון הקסבה. הקסבה הייתה מועדון בבעלותה של אמא של פיט בסט, כך שהמקום היה בית מבחינתם. ההופעה נקבעה ל-ב-17/12/1960. ובאיזור המועדון נתלו שלטים עם הכיתוב “The Beatles, Direct from Hamburg” , והקהל ציפה, בטעות, ללהקה גרמנית. את השם שלהם הם לא הכירו, כי בפעם האחרונה שהביטלס הופיעו במקום, יותר משנה קודם לכן, הם נקראו The Quarrymen. לצערם הם גילו את להקת הבית המוכרת והאנגלית – מאוד התעצבנו, החלו למחות, אך ברגע שהביטלס החלו לנגן, הרוחות נרגעו והקהל החל להינות. הביטלס, אגב, גייסו להופעה את צ'ס ניובי, נגן בס מקומי, שיחליף את סטיוארט סאטקליף שנשאר בהמבורג עם אסטריד אהובתו. ההופעה המשמעותית הבאה של הביטלס הייתה בלית'רלנד טאון הול, ב27/12/1960. גם כאן הביטלס הופיעו עם צ'ס ניובי שניגן בבס. גם כאן, שווקה ההופעה כ"ביטלס, הישר מהמבורג". הביטלס לא למדו, וגם כאן הדבר גרם לקהל לחשוב שמדובר בלהקה גרמנית. בניגוד למה שקרה בקסבה – כאן הקהל לא הכיר את חברי הלהקה מהעבר, ובאמת חשב שהלהקה גרמנית. הם היו לבושים אחרת מהלהקות המקומיות – בעור שקנו בהמבורג, ונשמעו אחרת, מקצועיים יותר. כאמור, בהמבורג הם עברו מעין "מחנה אימונים", הופיעו שעות על הבמה והתמקצעו. בהופעה קרה דבר שלא היו רגילים לו קודם – עד אז היה מקובל שהקהל רוקד בזמן שהלהקה מופיעה, קצת כמו מה שאנחנו מכירים מסרטים הוליוודים. פיט בסט מספר שזאת הייתה הפעם הראשונה בה הקהל פשוט עזב הכל, רץ לכיוון הבמה והתחיל לצרוח. "אנשים לא היו מגיעים לנשפים כדי לצרוח. This was news". כאן הייתה בעצם ההתחלה של הביטלמאניה. ג'ון סיפר על זה כך – "פתאום היינו "וואו". לידיעתך, 70% מהקהל חשבו שהיינו "וואו" גרמני, אבל לא היה לנו אכפת. אפילו בליברפול, אנשים לא ידעו שאנחנו מליברפול. הם חשבו שאנחנו מהמבורג. הם אמרו "אלוהים, הם מדברים אנגלית טובה!", מה שהיה נכון, כמובן, כי אנחנו אנגלים. זה היה הערב שנפתחנו והרפינו. זה היה כשהתחלנו להבין שאנחנו טובים. עד המבורג חשבנו שאנחנו בסדר, אבל לא טובים מספיק. רק בליברפול הבנו את ההבדל וראינו מה קרה לנו בזמן שכל השאר נגנו את הזבל של קליף ריצ'ארד." ההצלחה של ההופעה הביאה את מנהל המקום לשכור את הביטלס להופעות נוספות בשכר גבוה יותר. ההופעה הבאה שלהם במקום, ב5/1/1961, הייתה ההופעה הראשונה של פול כבסיסט, לאחר שצ'ס ניובי לא היה מעוניין להמשיך איתם. וכך בעצם נראה החודש הראשון של הביטלס בליברפול אחרי המבורג – אפשר להגיד שזה היה חודש מכונן בהיסטוריה של הביטלס – היה זה זמן של שקט והרהורים אחרי זמן של עבודה מאומצת בהמבורג. תקופה שפקחה את עיניהם של הביטלס וגרמה להם להבין שהם ייחודים וטובים יותר. היה זה זמן בו ג'ון, פול וג'ורג' הבינו מי הם ומה הם רוצים ובין היתר החלו גם בתהליך עיצוב הלהקה מבחינת מי מנגן על מה – ג'ון על גיטרה, פול על הבס, וג'ורג' על גיטרה מובילה. בתמונות: 1) פול יושב "בפינה בחושך" ומחכה לביטלס שיתקשרו אליו. צולם בדצמבר 1960 ע"י מייק מקרטני, אחיו של פול. 2) פוסטר (מזויף) מההופעה הראשונה של הביטלס בלית'רלנד טאון הול. מזויף אבל יפה. #סיפוריביטלס