Beatles Have No Sex-Appeal

כשמנסים להסביר למה הביטלס כ"כ הצליחו ואיך הפכו לחלק מהקונצנזוס עולות הרבה תשובות – המוזיקה שלהם הייתה חדשנית, הכישרון שלהם יוצא דופן, גיוון מוזיקלי, ניהול ויחסי ציבור נהדרים של בריאן. יש גם תשובות חברתיות והיסטוריות יותר כמו פריחה כלכלית ודור הבייבי בום שנולדו מיד לאחר מלחמת העולם השנייה והגיעו לגיל ההתבגרות בסוף שנות ה-50.


בפוסט הזה אני אנסה לתת הסבר נוסף שקשור למציאות החברתית בה הביטלס פעלו, בסוף שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60, והוא ההסבר המגדרי – לפיו תדמיתם של הביטלס לא הייתה גברית, מה ששינה אליהם את היחס ותרם, ככל הנראה, לפרסומם ולהכנסתם לקונצנזוס החברתי עוד בתקופת פעילותם.


בריטניה של הביטלס היא בריטניה שיש האומרים שנמצאת בתקופה ה"מעניינת ביותר מזה 100 שנים". מאה שנים קודם לכן הייתה בריטניה שרויה במהפכה התעשייתית והייתה האימפריה הגדולה והחזקה ביותר בעולם, אך מאז הספיק מעמדה להתדרדר ושתי מלחמות עולם הפכו אותה מעשירה מאוד לאימפריה מתפרקת ששרויה במדיניות צנע. השנים המעניינות הגיעו עם סיום שנות הצנע ועם הגעת תינוקות הבייבי-בום לבגרות. השילוב של חבר'ה צעירים, רווחה כלכלית והשפעות אמריקאיות יצרו תרבות קפיטליסטית מעניינת מאוד. כמו כן, נוצרו תרבויות נוער – מודס, רוקרס וטדס, שהבדילו את עצמן מהרוב על ידי תרבות פנאי מסויימת, מנהגים ספציפים ולבוש מסויים. תרבויות נוער אלה הצטרפו לבני דור הביט האמריקאים שהקדימו אותם, וכמוהם נהגו לערער על כל מה שייצגה החברה המבוגרת. בין היתר, הם ערערו את הדיכוטומיה המגדרית המסורתית. הייתה זאת הפעם הראשונה שדבר כזה קרה בכזה סדר גודל – נשים עבדו, הרוויחו יותר כסף מאי פעם ולקחו גלולות נגד היריון (החל מ-1955, אז התחילו להיות משווקות) וגברים החלו להתעסק בדברים שנתפשו עד אז כנשיים, למשל באופנה, גידלו שיער ארוך והתעסקו בעיסוקים לא "פרודוקטיבים", דבר נשי לפי התפישה המסורתית, כמו הצטרפות ללהקות או כתיבת שירה.

הביטלס אמנם לא לחלוטין הגדירו את עצמם על פי התרבויות האלה, אבל הם כן הושפעו מהם מאוד, ולא ניתן להתעלם מהעובדה שהם גדלו והתבגרו בצל אותן תרבויות נוער. דוגמה טובה היא הקשר שהיה לחברי הביטלס עם הסופר רויסטון אליס (Royston Ellis), "התשובה האנגלית לדור הביט", לפי ג'ון לנון. אליס התגורר עם ג'ון בדירתו בליברפול בתחילת שנות ה-60, ואף היה מי שנתן לביטלס את שמם – "BEATles" ולא “BEETles” בגלל השתייכות הלהקה לדור הביט, כביכול. השפעה נוספת ובולטת יותר היא שיערם הארוך של הביטלס, תספורת שהפכה לסימן ההיכר של הלהקה בזכות אסטריד קירשהר, חברתם שפגשו בגרמניה והשתייכה לתרבות נוער גרמנית שהייתה מקבילה לדור הביט, ה"האקסיז" (Exis). האקסיז נקראו על שם הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית שהוגיה אחראים לתיאוריות המגדריות החשובות ביותר של המאה ה-20. התספורת נתפשה כנשית וכמוזרה מאוד כשחזרו איתה לליברפול המאצ'ואיסטית, אבל מהר מאוד זה נהיה סימן ההיכר של הלהקה.

שנות ה-50 היו מעניינות גם מבחינה מוזיקלית, והן השנים בהן התחילו לצוץ הכוכבים הגדולים הראשונים ובראשם אלביס פרסלי. אלביס השכיל להכניס את הסקס למוזיקה, הוא נטף סקס אפיל מה שמאוד דיבר לנערים ולנערות של התקופה. לא רק המילים, המנגינה והקול של אלביס היו מאוד מיניים, אלא גם פיזית. על הבמה הוא רקד בצורה חושנית עם האגן, והשירים שלו היו מאוד סקסים – קול עמוק, פניה ישירה אל המעריצות בעיקר במימיקות ובגופניות. המוזיקה שלו ושל דומיו נקראת ע"י חוקרים "Crotch Centered Music" – "מוזיקה ממוקדת מפשעה". זה כמובן גרר ביקורת ממבוגרים שראו בהופעותיו כמעט פורנוגרפיות – כך למשל כתב על אלביס שליח העיתון "דיילי מייל" הבריטי בארצות הברית בסוף שנות ה-50: "הדבר תפס ובני הנוער אהבו את זה. אלביס פרסלי, רוקנ'רולר, הוא לעיתים מרומז, אבל לא פורנוגרפי. הרבה מהחקיינים שלו כן פורנוגרפים". ובמילים אחרות – אלביס רק מרומז, אבל הביא לגל של זמרים (הכוונה ב"חקיינים" היא, ככל הנראה, לזמרים שהושפעו ממנו, ולא לחקייני אלביס של ממש כמו שאנחנו מכירים היום) שמבחינת הכתב ממש עשו פורנו על הבמה. סרטון של אלביס ה"מרומז" לדוגמה:

דבר נוסף חשוב שאפיין את אלביס ואת דומיו – באנגליה מדובר בקליף ריצ'ארד או בזמרים שמוכרים לנו מהסיפור של הביטלס לדוגמת בילי פיורי, זה שהם היו גברים שהופיעו לבד. הלהקה שהופיעה איתם הייתה להקת ליווי לא כל כך חשובה, וזכר האלפא – אלביס, קליף או אחרים, עמדו בראשן. להקות של ממש, כמו, היו להקות של נשים. השירלז, הרונטס, השנגרי להז, הסופרימס ורבות אחרות. להקות של גברים היו מעטות – אברלי בראדרז (שבכלל היו צמד) , הדל ויקינגס, אבל אף אחד מאותן להקות גבריות או זמריהם לא הפכו להיות סמלי סקס כמו אלביס.

חשוב לי להדגיש ש"החיקויים" הבריטים לדוגמת קליף ריצ'ארד ובילי פיורי לא הגיעו לרמה של אלביס. הם היו חנונים יחסית אליו, לבשו חליפות מכובדות ושרו במתיקות. עם זאת, הם כן ניסו לשדר גבריות וסקסיות. תסתכלו על שמות הבמה שלהם שהיו מאוד גבריים. קליף (סלע/צוק), פיורי (זעם).

ואז הביטלס נכנסו לתמונה. הם כמובן היו מאוד שונים מאלביס – למרות ההשפעה הרבה שלו עליהם. בניגוד לאלביס הפורנוגרפי, הביטלס היו חייכנים, נקיים ומקסימים.

הביטלס לא היו גבריים כמו אלביס – אפשר להגיד שהם אפילו היו נשיים. מבחינה חיצונית, התדמית הרכה שלהם הונחתה עליהם ברובה מבריאן אפשטיין, אמרגנם, שביקש לשוות להם תדמית "לכל המשפחה". עם זאת, חלק מזה היו גם העדפות "טבעיות" ובחירות של חברי הביטלס עצמם. את השיער הארוך כבר הזכרנו, שלא היה בחירה של בריאן אפשטיין. לכך ניתן להוסיף את עזיבת שירי הרוקנ'רול והבלוז הבועטים אותם הביטלס ביצעו המון בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60 ומעברם לשירי r&b שבוצעו במקור על ידי להקות של נשים וכמובן הטקסטים המתוקים אותם הם התחילו לכתוב. אותם טקסטים נכתבו בשביל שידברו באופן אישי אל המעריצות – דבר שלדעת הביטלס צריך היה לעזור למכירות, מה שהיה נכון. קחו לדוגמה את השיר Thank You Girl, בו מופיעות המילים "את"/"אני"/"אנחנו" לא פחות מ-32 פעמים ב-4 בתים קצרים בלבד. פול סיפר על שמעריצות רבות כתבו להם מכתבים בו הן הודו להם על כתיבת השיר, כאילו השיר נכתב אליהן באופן אישי. גם אצל אחרים הפנייה אל המעריצות הייתה קיימת, למשל לאלביס היה את השיר Can’t Help Falling In Love With You, אבל זה היה בצורה הרבה פחות קיצוני.

אך לא רק המראה החיצוני והסגנון המוזיקלי של הביטלס היו "לא גבריים" ואף נשיים. כאמור, להקות עד לאותה תקופה היו בדרך כלל להקות של נשים. להקות אלה השפיעו רבות על הביטלס שמאוד אהבו אותם. מהם הם למדו הרמוניות קוליות ולשירים שלהם הם ביצעו לא מעט קאברים, לעיתים בלי לשנות כלל את המגדר של מושא השיר – ראו ערך השיר Boys. חוקרים רבים הצביעו על הדינמיקה בלהקה בה כל החברים שווים כלפי חוץ כדינמיקה נשית. השירים שנכתבים ביחד, המבטים בהופעות בין חברי הלהקה, הישיבה המשותפת לראיונות והבדיחות הפנימיות אפיינו והתאימו יותר ללהקות של נשים והבדילו את הביטלס מלהקות של גברים מתקופתם.

מעניין לראות שכבר מתחילת דרכם הביטלס נחשבו לנשיים (או "ללא גבריים") בעיני בני תקופתם. כאן אנחנו מגיעים ללב העניין וההסבר המגדרי להצלחתם –

הכתבה שבתמונה מס' 1 (“This Beatlemania”) היא הכתבה שפורסמה ב1963 לאחר הופעתם בפלדיום בלונדון וקבעה את המונח "ביטלמניה". כבר בכתבה הזאת, שפרסמה את הביטלס ברחבי בריטניה כולה והועתקה (לחלקי כתבות כאלה ואחרות) לעיתונים אחרים ברחבי הממלכה נכתב על הביטלס כאילו היו התגלמות הנשיות והנחמדות - "הם שרים בפלסט, נראים רכים, עדינים ומתחננים".

דוגמה נוספת היא תגובתו של בינג קרוסבי לביטלס, שהיה סמל של גבריות מסורתית ומהזמרים המפורסמים ביותר של שנות ה-20 עד ה-40. קרוסבי אמר על הביטלס – "הם לא מסוכנים. הם חמודים. הם לא נראים יותר מדי גבריים – הם נראים כמו בובות קטנות".

התרגלנו לחשוב על הביטלס כמסכנים את הנוער, כלא רצויים. אבל למרות זאת, באנגליה כל עוד המעריצות היו בנות – זה היה בסדר ומתקבל על הדעת. הביטלמניה עוצבה כדבר נשי – ההמולה סביבם תוארה כ"היסטריה" – מילה בעלת עבר נשי שכן ההיסטריה נחשבה למחלה נשית, ובתקשורת דווח על Screaming Girls לרוב, לא על Screaming Girls and Boys, למרות שאנחנו יודעים שמעריצים גברים וצורחים היו קיימים גם אז וגם היום. אמנם אי אפשר להתכחש לזה שבאמת מרבית המעריצים היו בעצם מעריצות, אבל תפישתם של הביטלס כנשיים לא אפשרה דבר אחר. מעריצים גברים היה דבר שלא ניתן להעלות על הדעת, והם היו סמל לכל מה שמושחת בחברה - הם התעסקו בדבר לא פרודוקטיבי (האזנה למוזיקה, הקמת להקות והליכה להופעות..), הם גידלו שיער ארוך שהיה באותה תקופה דבר נשי. הם התבקשו להסתפר, והחלו למשל קריאות של "גברים אמיתיים לא מגדלים שיער!", והיו מקומות בהם אף נאסר שיער ארוך בכל מיני טענות מעניינות – זה לא בטיחותי לעבודה במפעל וכו'.

עם נשים הסיפור, כאמור, היה אחר. החברה הבריטית השמרנית והגברית ממש אימצה את הביטלס בתור שומרי תומתן של המעריצות הנשים. כתבה מס' 2 (“The Beatles Have No Sex Appeal”) היא משעשעת אבל רצינית לחלוטין – ד"ר לפסיכולוגיה בעל שם, ד"ר פרדריק קאסון, ערך מחקר והרגיע את ההורים – הביטלס טובים לבנות שלכם, הבנות רואות את הביטלס כחמודים וכ"חביקים" (cuddlesome) ולא כמושאים לרגשות רומנטיים ומיניים. הן מתייחסות אליהם כמו אל חיות מחמד, ולכן זה דווקא חיובי – ככה הבנות מפתחות את הרגשות האימהיים שלהם. סוף טוב הכל טוב. מחקרו של קאסון מאוד התפרסם, ואמנם הוא היה קיצוני בדעה שלו, אבל ניתן לראות שהדעה שהביטלס הם "הרע במיעוטו" חוזרת על עצמה בלא מעט דעות של מבוגרים מהתקופה.

התשובה הגברית לביטלס הגיעה אולי בדמות הסטונז, שהיו מאצ'ואיסטים, מיניים ופרועים. גם זאת כמובן תדמית שפותחה בשבילם על ידי האמרגן שלהם. מעניין לבדוק האם לבנים באותה תקופה היה יותר "קל" לאהוב את הסטונז, ואם הייתה איזושהי חלוקה בין המעריצים – האם הבנים שלא "הורשו" להעריץ את הביטלס פנו בסופו של דבר ללהקות לדוגמת הסטונז? האם, לפחות למראית עין, הייתה חלוקה בין המעריצים – בנות לביטלס, בנים לסטונז?

לסיכום, הביטלס נתפשו כלהקה לנשים בתחילת דרכם – הם תפשו את עצמם ככאלה וכך ראתה אותם החברה. "חוסר המסוכנות" שלהם לקהל הנשי הוא מה שהפך אותם ל"רע במיעוטו", ביחס ללהקות וזמרים אחרים שהקדימו אותם ושבאו אחריהם. הם היו ראויים לבנות המתבגרות, ולא ראויים למעריצים הבנים. תפישתם כלא מאיימים וכלא מיניים עזרה להם להתברג ולהפוך לקונצנזוס – לכולם היה יותר קל לקבל אותם, יותר מאת אלביס מצד אחד ויותר מאת הסטונז מצד שני.

אנקדוטה משעשעת לסיום היא שאפילו הביטלס עצמם עם כל הערעור המגדרי שהם ייצגו, כגברים שנתפשו בשיא הצלחתם כ"נשיים", הפנימו תפישות מגדריות וחשבו שמעריצים גברים זה דבר מוזר – באנתולוגיה של הביטלס שצולמה בתחילת שנות ה-90, ג'ורג' מספר על המעריצים הגברים בפריז ואומר עליהם – "זה היה מוזר, חיכו לנו שם מעריצים גברים שנראו גייז".

1) הכתבה This Beatlemania, שהכניסה ללקסיקון את המושג "ביטלמניה", ובה נכתב - "הם [הביטלס] שרים בפלסט, נראים רכים, עדינים ומתחננים".

2) הכתבה על מחקרו של ד"ר קאסון, שקבע שההיסטריה של מעריצות הביטלס לא מסוכנת ולא מינית.

3) תת תרבויות הנוער, מימין לשמאל - רוקרס, טדס ומודס. הביטלס כרוקרס למרות שלא השתייכו לאף אחת מתרבויות אלו.

4) קלאוס פורמן, אסטריד קירשהר וסטיוארט סאטקליף. דוגמה לתרבות האקסיז בהמבורג. שימו לב לשיער הארוך ולבגדים האופנתיים.

5) אלביס פרסלי

6) הביטלס והשירלז. מצאו את ההבדלים.

7-10) מעריצים גברים של הביטלס.


כל הזכויות על המאמרים באתר שמורות לכותבי המאמרים. כל הזכויות על תכני הביטלס באתר (תמונות וקטעי וידאו) שמורות לבעליהם החוקיים. (לצערנו) אין לאתר thebeatles.co.il, למפעיליו ולכותבים בו כל קשר עסקי עם להקת הביטלס, עם חברת Apple Corps Ltd, עם מי מחברי להקת הביטלס או נציגיהם.

Proudly created by Wixart

יצירת קשר ורישום לתפוצה