Search Results

מי יודע איזה אירוע מיוחד, נדיר וחד פעמי קרה ב-28 בנובמבר 1974? ובכן היה זה הלילה שבו ג'ון לנון התארח בהופעתו של אלטון ג'ון בקונצרט חג ההודייה במדיסון סקוור גארדן, ומבלי לדעת, הייתה זו ההופעה הפומבית האחרונה בחייו. מאחורי האירוע הלא רגיל הזה, מסתתר סיפור לא פחות מרתק. הכל קרה במהלך "סוף השבוע האבוד" של לנון, אותה תקופה של 18 חודשים בהם נפרדו ג'ון ויוקו, וג'ון נסע ללוס אנג'לס עם אהובתו מאיי פנג, שתה הרבה אלכוהול, עשה הרבה סמים וגם נפגש עם חברים שאהבו זאת, כמו אלטון למשל. אלטון, שהיה באותם ימים כוכב ענק וכל מה שנגע בו הפך לזהב, הגיע עם להקתו לארה"ב לסיבוב הופעות, ולנון הצטרף אליו והגיע לאולפן ההקלטות בקולורדו קאריבו ראנץ'. אלטון ביקש מג'ון רשות להקליט את אחד משיריו ושאל אותו איזה שיר הוא בוחר? ג'ון ענה: "אתה יודע מה? אף אחד לא עשה עד היום את Lucy in the Sky With Diamonds. אלטון ענה: "אוקיי, סגור". הקאבר הזה הוא אחד הקאברים היפים ביותר ששמעתי לשירי הביטלס ואלטון הוציא אותו באותה שנה כסינגל. השיר כלל קולות רקע וגיטרה של לנון תחת השם הבדוי ד"ר ווינסטון או'בוגי (וינסטון הוא שמו האמצעי של לנון). ואם כבר נפגשים, אז למה לא ליצור משהו חדש? כמובן. התוצאה הייתה שיר משותף שנוצר בתהליך די מהיר בשם Whatever Gets You Thru the Night, שורה שג'ון שמע מכומר בטלוויזיה ושינן לעצמו. ג'ון וג'ון ערכו התערבות בינהם, לפיה אם יגיע ה'בייבי' שלהם למקום הראשון במצעד המכירות האמריקאי, הישג שג'ון לא זכה בו מעולם, אפילו לא עם Imagine, לנון עולה ומצטרף להופעה של אלטון. לנון לא ראה סיבה שלא להסכים, כי לא האמין שזה מה שיקרה. אבל כמה ימים לאחר שחרור הסינגל, השיר כבש את הפסגה של הבילבורד האמריקאי ולמעשה הגיע למקום הראשון בכל שלושת המצעדים החשובים כולל ה- Cashbox וה- Record World Top 100. לנון המופתע נאלץ לקיים את הבטחתו. השיר אגב, היה הסינגל המוביל באלבומו של לנון Walls and Bridges שיצא באותה שנה. הלילה של ה-28 בנובמבר הגיע, וג'ון היה נרגש ומבולבל. הוא לא הופיע בהופעה חיה בכלל מאז ההופעה שלו בניו יורק שנתיים קודם, והסתובב מבועת מאחורי הקלעים, חיוור, חולה ומפוחד, כמעט וויתר על כל העניין. התכנון היה לשיר שני שירי ביטלס ואת השיר המשותף. לילה קודם התקיימה חזרה מהירה שהתאפיינה בעיקר בשיחות וצחוקים ושתייה. הערב עצמו היה כולו חגיגה מרהיבה של אלטון, שהטריף את הקהל עם האנרגיות שלו והרים לאוויר את ה-MSG עם מיטב להיטיו. הקהל לא ידע על האורח המיוחד שעומד לבוא, ובשלב מסוים אלטון פנה לקהל ואמר שהוא רוצה להעלות מישהו לבמה. "זו זכות גדולה בשבילי ואני בטוח שזו גם זכות גדולה בשבילכם לפגוש היום כאן את מיסטר ג'ון לנון!!" לנון עלה בריצה לבמה, לבוש שחורים, עם גלימה שחורה-אדומה מתנפנפת מאחוריו, וקיבל תשואות מ-ט-ו-ר-פ-ו-ת מהקהל הנרגש. מייד הוא החל לנגן את Whatever Gets You Thru the Night . לפני "לוסי" הכריז אלטון: "השיר הבא נכתב על ידי ג'ון לנון שנמצא איתנו כאן על הבמה ופול מקרטני, והוא אחד מהשירים הגדולים ביותר שנכתבו אי פעם". אלטון הקסים את הקהל בגרסה יפהפייה בעלת מקצב שונה, ולנון ליווה אותו בקולו. תחשבו רגע: ג'ון לנון על הבמה עושה קולות לאלטון ג'ון, לאחד השירים הגדולים שלו מסרג'נט פפר. מדהים. לפני השיר השלישי והאחרון אמר לנון לקהל: "אני רוצה להודות לאלטון ולבחורים שאירחו אותי כאן הלילה... ניסינו לחשוב עם איזה נאמבר לסיים לפני שאסתלק מפה. ובחרתי בקלאסיקה ישנה של הארוסה שלי לשעבר, אולד פול. זה שיר של הביטלס שמעולם לא שרתי, כך שאני לא ממש מכיר אותו", וכך התחיל להתנגן I Saw Her Standing There כשאת רוב עבודת השירה עושה אלטון. למרבה הצער, ההופעה הזו צולמה חלקית וגם לא באיכות גבוהה מסיבה לא ברורה, כך שמה שיש ממנה בעיקר זה אוסף לא גדול של תמונות סטילס וקטעי וידאו חלקיים. בהמשך לנון עזב את פנג שהייתה אהובה זמנית בלבד, חזר לזרועותיה של יוקו שחיכתה לו (אגב, יוקו הייתה בקהל באותה הופעה ואף שלחה לו זר גרדיניות לבנות, אך לנון לא ידע זאת. הם נפגשו אחר כך מאחורי הקלעים), ניסה ליישר את חייו ולהיגמל מסמים, וכעבור פחות משנה שנה נולד בנו מיוקו, שון. אלטון ולנון המשיכו כל אחד בקריירה שלו, אבל את ההופעה הנדירה הזו של שניהם ביחד ב-74' שמעולם לא חזרה שוב, אף אחד לא יישכח.

פוסט שכתבתי לפני שנה על all things. נדמה לי שידענו כבר שעומדת לצאת מהדורת יובל באיחור קל של שנה אבל לא ידענו כמובן מה יהיה בה. משתף מה שכתבתי לפני שנה ונראה לי עדיין רלוונטי גם מבלי להתייחס לאוצרות שמהדורת אוקטובר הכילה. היום לפני 50 שנה (עכשיו כמובן 51) - 27.11.1970 - יצא באנגליה תקליט הסולו הראשון של ג׳ורג׳ האריסון אחרי פירוק הביטלס all things must pass. נכון שהיו לו שני תקליטי סולו בתקופת הביטלס אבל הם לא היו יותר מבלוני ניסוי אלקטרוניים ואינסטרומנטליים ולא ממש נספרים רשמית ברזומה היצירתי שלו. אני לא באמת מתפתה לתרגם את שם התקליט ל״הכל עובר חביבי״ כי השיר הזה, שהאריסון לא הצליח להכניס לא ל-let it be ולא לאבי רואד, הוא שיר פילוסופי עם עומקים ולא איזה גיבוב שאנטי באנטי. מרבית מעריצי הביטלס מצביעים על התקליט הזה כסולו הכי טוב של חבר ביטלס אחרי הפירוק, אבל למען ההגינות אפשר לציין שמדובר בתחרות יפה מול ״אונו פלסטיק בנד״ של ג׳ון לנון שיצא ב-11 בדצמבר 1970 ו״בנד און דה ראן״ של פול מקרטני וכנפיים שיצא שלוש שנים אח״כ ב-1973. Ram בהחלט בחבורה למי שמתעקש. בכל מקרה אני מכבד כמובן את כל הבחירות אבל עבןרי התקליט הזה הוא פצצות לגבות, התפוצצות כשרון שהיתה כמו התפרצות הר געש. האריסון היה צעיר מג׳ון לנון בשלוש שנים וממקרטני בשנה. השניים הובילו את הלהקה, כתבו את מרבית שיריה וההבנה שבעל פה או בכתב היתה שבכל תקליט של הביטלס יהיו לג׳ורג׳ שיר או שניים וגם לרינגו יזרקו איזו עצם סמלית. ככל שהשנים נקפו והביטלס נעו משיא לשיא, קם בלנון ומקרטני החשש שקם המלפפון ורוצה להכות את שני הגננים... האריסון שאחרי 1965 הוא כבר כותב בשל שיוצר יופי של מוסיקה אבל מתקשה למצוא לה את האכסניה הנכונה. ב-1969 השנה האחרונה בחיי הלהקה המתח והיצרים שביעביעו כמו גייזר תת קרקעי כבר היו ברורים לכל. מלהקה מגובשת נותרו שלושה אינדבידואליסטים (ורינגו גם) שכל אחד רצה את חלקו בעוגה. האריסון שמע מלנון ומקרטני בעיקר NO גורף כשבא לבקש יותר נפח ויותר נוכחות בתקליטי הלהקה. רק באןתה שנה לראשונה,1969, שיר שלו - something- אחד משירי האהבה הגדולים של כל הזמנים, שובץ להיות צד א׳ של תקליטון רשמי ושיר אחר here comes the sun לא הפסיק לגרוף השמעות ברדיו ומחמאות מכל מי שאוזניים בראשו. עם השנים בעיקר 1966 וצפונה, אגר האריסון עוד ועןד שירים שנדחו על ידי ״ההנהלה וועד העובדים״ קרי לנון, מקרטני וגם ג׳ורג׳ מרטין במידה מסוימת, כך שביום בהיר אחד גמלה בו ההחלטה שבלי קשר לעתיד של הלהקה המופלאה בעולם, הוא הולך לתת בראש. הוא אפילו קיבל ברכת דרך צלחה מלנון. וג׳ורג׳י בוי נתן בראש תרתי משמע עם תקליט כפול אדיר (ברשותכם נתעלם מהתקליט הג׳מים השלישי הדי מחונטרש) עם 18 שירים שנארזו ברובם הגדול על ידי חומת הסאונד של פיל ספקטור המפיק המטורלל הכי גאון שהתהלך על האדמה. להרבה יש בעייה עם הסאונד של התקליט...לא ברור להם למה היה צריך 30 גיטריסטים, 200 מתופפים, 7000 בסיסטים וכ׳ (סתם צוחק) כדי להדהד את השירים שגם בעירומם הם כה נפלאים (תאזינו לבוטלג beware of abkco) אבל אני מודה לאבינו שבשמיים שספקטור בישל גם את ״לט איט בי״ של הביטלס וגם את הסולו של האריסון. זו מוסיקה גדןלה מהחיים, מופת של שירה וליריקה, טקסטים דתיים (קרישנה, הינדו ושכאלה) לצד התחשבנות נוקבת של האריסון עם חבריו ללהקה שלא הבינו בזמן אמת שהילד שצמח לידם והסתפק עד 1965 בתפקידי הגיטרה הסולידיים שלו, הופך מוזיקאי לא פחות מוכשר מהם. קבלו לינק למסטרפיס אמיתי, אחד מתקליטי כל הזמנים, שיא שהאריסון לא יצליח לשחזר יותר אלא בהבזקים פה ושם לאורך השנים, וכן, כאמור זה יצא היום לפני 50 שנה. נא להגביר את עוצמת המגברים למען שיתוף השכנים... https://www.youtube.com/playlist...

אחד השירים שאני הכי אוהב של הביטלס, ושלא מוגדר כאחד הקאנונים שלהם. מגיל קטן, השיר הזה תפס אותי. הייתי שומע את פול שר, ולא מאמין שזה פול! עם השנים הבנתי כמה ורסטילי הבחור. אחד הדברים המעניינים הוא שהשורשים של השיר הזה היו קיימים הרבה הרבה לפני שהביטלס קמו בכלל, וזה אחד הדברים היפים אצל הביטלס, איך הם לוקחים סגנון מוזיקלי קיים, ומושכים אותו אליהם בצורה כל כך טובה. בגלל מבנה האקורדים המעניין, הריסון תיאר אותו כ"שיר טיפוסי של הפיפיטיז עד הסיקסטיז". והוא צדק. מדובר בשיר רית'ם אנד בלוז שמשלב אלמנטים של דו-וופ וצליל הרית'ם אנד בלוז של ניו אורלינס, שזכה לפופולריות במהלך שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60. במודע או שלא, השיר מזכיר מאד ז'אנר שנקרא 'מוזיקת לואיזיאנה' ואל שירים כמו Rainin' in My Heart של סלים הרפו ו-Please Come Home for Christmas של צ'ארלס בראון. וגם לשירו של אלביס, One Night. אולי אפשר אפילו לומר שמדובר כאן במחווה לתקליטי שנות ה-50 שהביטלס התאהבו בהם כבני נוער. ומה לנון חשב על השיר? אהב כמובן, אבל לא יכל שלא להכניס עקיצה: "זהו אחד הקטעים הגדולים של פול, שהוא לא שר טוב מדי. תמיד חשבתי שיכולתי לעשות את זה טוב יותר, זה היה יותר הסגנון שלי מאשר שלו. אבל הוא כתב את זה, אז לעזאזל, הוא התכוון לשיר את זה. אם היה לו שכל, הוא היה נותן לי לשיר את זה” האמת? צודק לגבי הסגנון, אבל טועה לגבי הביצוע. זהו ביצוע מופתי של מקרטני, ואת לנון לא שמענו ככה צורח עד Mother. זעקת אהבה מהדהדת בעוצמה, תפילת הגברים המאוהבים/שבורים באשר הם, רגע לפני ההתפרקות או אחריה. ומקרטני השקיע את כל כולו בניסיונות אין ספור להגיע לצליל הווקאלי שרצה. “בהתחלה הקול שלי היה צלול מדי. רציתי שהוא ישמע כאילו ביצעתי את השיר כל השבוע על הבמה” - אמר, ובאמת, הביצוע הסופי שאנחנו מכירים הוא ביצוע 'קורע גרון', בו מקרטני, שלא כמנהגו, כמעט דוחק את מיתרי הקול שלו עד הקצה. ואולי בגלל זה, השיר הוא אחד השירים הנדירים שמעולם לא בוצעו על הבמה על ידי מקרטני או כל אחד מהביטלס עד היום. מקרטני הקפיד להגיע מוקדם לאולפן לפני החברים, לבד, ולנסות ולהקליט את הקולות לשיר לשביעות רצונו. הוא הקליט עם הד בסגנון שנות ה-50, וגם ללא אוזניות כי רצה להרגיש כאילו הוא שר בפני קהל חי. הוא השתמש באפקטים שונים וערך חימומי קול, הכל כדי לממש את החזון ולהגיע לביצוע הטוב ביותר. השיר היה אמור להיכלל במופע על הגג המפורסם, אבל עדיין לא היה מוכן לכך. הוא גם היה אמור להיכנס לאלבום LET IT BE אך ההקלטות שלו טרם נסתיימו לכן נכנס בסוף כרצועה ב-ABBY ROAD. בסופו של דבר אחרי 26 טייקים ברוטו, הביצוע הסופי של פול נכנס לאלבום, ועד היום מהמם כל פעם מחדש. פול מתגלה בו כפול שלא הכרנו, לא זה שהנעים בקולו ברוך וברומנטיות מישל ויסטרדיי. זה היה פול שבשבילו הו דרלינג היה רק מתאבן לשיר שיקליט שלוש שנים אחרי, וייכנס לאלבומו RAM: Monkberry Moon Delight

אחד השירים הכי מקסימים של הביטלס ואחד הפייבוריטים שלי אישית. זה השיר שבזכותו אמריקה התאהבה רשמית בביטלס. השיר שבזכותו החלה הפלישה הבריטית לתעשיית המוזיקה האמריקאית. קצת נתונים: זהו הסינגל הנמכר ביותר של הביטלס ברחבי העולם - 12 מיליון עותקים! זהו הסינגל השני הכי נמכר בשנות ה-60, אחרי She Loves You השיר הפך להיות הסינגל הראשון בבריטניה שמכר למעלה ממליון עותקים (בחישוב על פי הזמנות) לפני שיצא! בשנת 2004, דורג במקום ה-16 ברשימת "500 השירים הגדולים בכל הזמנים" של מגזין הרולינג סטון. מה הסיפור? אחרי שהביטלס כבר היו 'ביג שוט' באנגליה, בריאן אפשטיין כבר ידע שיש לו מוצר לוהט ביד. הביקוש ללהקה רק הלך וגבר, ולא הייתה לו כל כוונה להסתפק רק באי הבריטי. אפשטיין רצה "לעשות אמריקה". לכן פנה לג'ון ולפול וביקש: 'תכתבו משהו שיהיה מתאים לשוק האמריקאי' ג'ון נזכר: "זה היה במרתף בית הוריה של ג'יין אשר (זוגתו של מקרטני באותם ימים) כתבנו שם הרבה מחומר שלנו, אחד על אחד, עין מול עין". (לדעתי המרתף הזה צריך להיות אתר מורשת לאומי, לא?) ישבנו שנינו על הפסנתר באותו זמן. אני זוכר שהגענו לאקורד הפתיחה, והיה לנו כבר את ה-Oh ye-I-I, ' ופול מנגן את הדה מינור, ואני אומר לו: זהו זה!, 'תעשה את זה שוב!". לראשונה בהקלטה של ארבעה ערוצים ששיפרה את איכות ההקלטה לעין ערוך, ואחרי 17 טייקים באולפן, יוצא השיר כסינגל בבריטניה ב-29 בנובמבר, ומוריד את She Loves You מפסגת המצעד. כמעט חודש אח"כ, ב-26 בדצמבר, השיר יוצא סוף סוף כתקליטון בארה"ב ע"י חברת קפיטול רקורדס, עם I Saw Her Standing There בתור ה-B-side, ונוסק למקום הראשון ! בעיר ניו יורק לבדה, הסינגל נמכר בכעשרת אלפים עותקים בשעה!!! ארבעת המופלאים פורצים לארה"ב עם נאמבר וואן היסטרי, לתוך שוק עצום מימדים שהביטלס ומנהלם טרם הכירו, שסולל להם את הדרך לביקור ראשון ביבשת. ב-9 בפברואר נחרטת אבן דרך חשובה בתולדות השיר הזה ובתרבות הפופ האמריקאית, כשהביטלס, במהלך ביקורם בארה"ב, מופיעים לראשונה עם השיר, בשידור חי, בתכנית האירוח הפופולארית של אד סאליבן. רק כדי להבין את המשמעות: 50 אלף הגישו מועמדות לשבת באולם עם 728 מקומות. השידור משך כ-73 מיליון צופים, שיא בטלוויזיה האמריקאית באותה תקופה ואת כל זה עשו ארבעה צעירים אנגלים שעד לפני שנתיים אף אחד לא הכיר את שמם. אז מה בעצם כל כך מלהיב בשיר הזה? איך אפשר לתאר שיר במילים? "אלו שלוש הדקות הכי משמחות בהיסטוריה של הרעש האנושי" - כפי שכבר נכתב עליו פעם. למן השנייה הראשונה יש איזו עליצות נפלאה ושילוב מתפוצץ שיוצא מהרמקולים עם התיפוף, המילים, הגיטרות והשירה הנלהבת של ג'ון ופול ביחד! עם האקורדים המינוריים ש'שוברים' את השיר וה-c-part הרומנטי והנוגע ללב. ערבוב מצוין של רית'ם אנד בלוז אפרו-אמריקאי, מוזיקת ​​גלישה מהחוף המערבי ורוקנ'רול לפנים. העיבוד היה יחסית חדשני לתקופה, והסיום היה לא סתם פייד אאוט, אלא חד, תיאטרלי ודרמטי. אנקדוטה מעניינת לגבי כתיבת השיר: רוברט פרימן, שנחשב לצלם של הביטלס, גר בדירה מתחת לביתו של לנון בקנסינגטון. לנון היה מגיע אליו מדי פעם, ופרימן ניסה לחנך אותו לשמוע קצת ג'אז ומוזיקה ניסיונית. ברצועה אחת באלבום שפרימן השמיע, היה "משפט מוזיקלי שחזר על עצמו, כאילו התקליט תקוע", לדברי פרימן. ג'ון השתמש באפקט הזה בסיום השיר: I Cant Hide, I Cant Hide, I Cant Hide גם המילים התמימות, נדמה שנגעו אל כל לב. הרצון העז של בחור לזכות בבחורה בה התאהב: "וכשאני נוגע בך אני מרגיש כה שמח מבפנים. זו כזו הרגשה שאינני יכול להסתיר". איך אפשר להישאר אדיש? התגובות בעולם על השיר פירגנו בענק: איאן מקדונלד: "מחשמל פופ אמריקאי" בוב דילן: "האקורדים שלהם היו שערורייתיים, פשוט שערורייתיים, וההרמוניות שלהם הפכו את הכל לאפשרי". במשך זמן מה דילן חשב שהביטלס שרים I get high במקום I can't hide. הוא הופתע כשפגש אותם וגילה שאף אחד מהם לא באמת עישן מריחואנה. בריאן ווילסון מהביצ' בויז: "התהפכתי כששמעתי את השיר לראשונה. כאילו עבר איזה שוק בכל המערכת שלי. ידעתי שמעכשיו הכל השתנה". סיבה נוספת מדוע השיר כל כך תפס בארה"ב: הנשיא קנדי נרצח ב-22 בנובמבר 1963. עולם שלם נכנס לחרדה עמוקה. חודש אחרי, השיר של הביטלס פורץ למצעדים באמריקה ונתפס כתרופה המנחמת שתרים את ראשו של הדור שטוף הצער. אז מה נשאר אחרי כל זה? רק לשמוע אותו שוב:

באפריל 1966 המגזין Time הכריז על לונדון כ"Swinging City". הכוונה לא הייתה למוזיקת הסווינג, אלא לתרבות הצעירים שהתפתחה במרכז העיר - תרבות ששמה במרכזה אופנה צבעונית, מוזיקה פסיכדלית וכמובן סמים. התרות הזאת החלה להתפתח כבר בתחילת שנות ה-60, ותפסה תאוצה עם להקות כמו הביטלס ודוגמניות כמו טוויגי. ב-1967 הגיעה התרבות הזאת לשיאה עם עשרות יצירות - סרטים, תוכניות טלוויזיה, ספרים וכמובן אלבומים, ששמו במרכז את התרבות הייחודית הזאת. אבל היצירה ה"סווינגינג-לונדונית" החשובה ביותר שיצאה באותה שנה, שמצדיקה לבדה את הפיכת 1967 לשנת השיא בתרבות הלונדונית, הוא כמובן האלבום סרג'נט פפר. שירי האלבום והעטיפה היו ממש מחווה לתרבות של לונדון החוגגת, והגודרו כ"קו מנחה ומדריך לתרבות התקופה", על ידי חוקר הביטלס איאן אינגליס. שירי האלבום היו שילוב של סגנונות מוזיקלית וההפקה הייתה אדירה, נסיונית וצבעונית. והעטיפה לא הייתה פחות צבעונית, ולא פחות מתאימה לתרבות ממנה גדלה ולה עשתה מחווה. הפסיכדליה בולטת במבט ראשון - הצבעים העזים של חליפות הביטלס, הפרחים בתחתית העטיפה, הציור שעל תוף הבס וכמובן הבלאגן המסודר של דמויות הקרטון. את העטיפה עיצבו שני אומני פופ שמזוהים מאוד עם תרבות הפופ של שנות ה-60 ועם סווינגינג לונדון - פיטר בלייק וג'ן האוורת', שגם היו בני זוג. יש מספר גרסאות למקור של הרעיון הראשוני של העטיפה: 1. פיטר בלייק טוען שהרעיון היה שלו. הוא מספר שדמיין תמונה של הביטלס עם קהל מיד לאחר הופעה בפארק. 2. הגרסא הזאת לא מדוייקת כי מסתבר שפול צייר את עטיפת האלבום כפי שדמיין אותה, ואת הציור העביר לבלייק. בדומה לעטיפת האלבום אבי רואד. אבל נשאלת השאלה מאיפה עלה הרעיון לפול. אז נמשיך עם ספירת האפשרויות: 3. בבית של המקרטנים הייתה תלויה תמונה של להקתו של ג'ים מקרטני, אבא של פול. התמונה מאוד דומה לעטיפת סרג'נט פפר, והיא בעצמה לא מאוד מקורית. הסגנון היה מקובל בקרב להקות צבאיות מאז ומתמיד. 4. כשהביטלס הגיעו לשוודיה ב-1964 קיבלו את פניהם Mercblecket שהייתה תזמורת הסטודנטים של Stockholm's School of Economics. באותה שנה הם הוציאו אלבום של גרסאות כיסוי לביטלס, שנקרא Mercblecket Beats The Beatles. כשהביטלס הגיעו לשוודיה התזמורת ניצלה את ההזדמנות והעניקה לביטלס את אלבומם. באופן מאוד חשוד ומפתיע, עטיפת האלבום מאוד מזכירה את עטיפת סרג'נט פפר. אז אולי הרעיון נלקח משם? מקרטני דרך אגב אמר - “I really like this one. They really got the beat. It’s really great!” כאן תוכלו לשמוע מספר שירים מתוך האלבום של Merclecket - https://www.youtube.com/watch?v=ss14dJwC_DA&list=RDss14dJwC_DA&start_radio=1 וכאן תוכלו לראות את הגעת הביטלס לשוודיה, עם הMerclecket מקבלים את פניהם ב-0:32 - https://www.youtube.com/watch?v=6vwI_IrYMrs על עטיפת האלבום ניתן לראות את הביטלס לבושים בחליפות צבאיות בצבעים עזים, כשהם עומדים עם עשרות דמויות קרטון מאחוריהם, במה שנראה כמו גינה. (או כמו הקבר של פול מקרטני, תלוי את מי אתם שואלים :)) בנוסף לדמויות הקרטון, עומדות ליד הביטלס דמויות השעווה של הביטלס הצעירים, דמויות שהוצגו במוזיאון השעווה המפורסם "מדאם טוסו". הדמויות האלה, אגב, נעלמו לאחר שצולמו לעטיפת האלבום. רק ב-1995 ראשיהם של ג'ון, ג'ורג' ורינגו התגלו ונמכרו במכירה פומבית. את דמויות הקרטון, 64 במספר, בחרו חברי הביטלס, האוורת' ובלייק ורוברט פרייזר, שהיה שותף ביצירת העטיפה. היחיד שלא הציע דמויות היה רינגו, שויתר על הזכות שלו בטענה שזה ממש לא משנה לו. כל אחד התבקש להביא רשימת אנשים שירצה שיכללו בקהל, והרוב באמת נכללו בצילום. דמויות שלא נכללו בסופו של דבר היו, לדוגמה, היטלר, ישו וגנדי, בגלל הפחד לפגוע בקהל רוכשי התקליט. דמות נוספת שבולטת בהיעדרה היא אלביס פרסלי, על כך פול אמר שהוא "גדול יותר מכולם, גדול מדי מכדי שנוסיף אותו לעטיפת האלבום". בחירת הדמויות מעניינת מאוד, ומראה את ההבדל בין חברי הביטלס ואת ההתפתחות האישית והמקצועית שלהם. אפשר לדוגמה לראות מספר גורואים הודים, אותם ג'ורג' בחר. בתקופה הזאת הוא היה בתחילת ההתעניינות שלו בהודו ובהינדואיזם וחזר לא מזמן מביקור ראשון בהודו. דוגמה נוספת היא ההתעניינות של ג'ון בתורת הנסתר ובמיסטיקה, שבאה בעטיפה לידי ביטוי, עם הבחירה באוברי בירדסלי, מיסטיקן שנוי במחלוקת שנמצא בשורה השנייה מלמעלה משמאל. כאן תוכלו למצוא מיפוי של כל הדמויות, תוכלו לעבור עם העכבר על עטיפת האלבום ולקרוא את שמות כל הדמויות: https://www.thebeatles.co.il/sgt-peppers ההפקה הגרנדיוזית של העטיפה לא הייתה זולה, ועלתה לא פחות מ-3000 פאונד, יותר מ-55 אלף דולר כיום. החדשנות והצבעוניות לא נגמרו בעטיפת התקליט - בתוך התקליט הופיע קולאז' שעוצב גם הוא על ידי בלייק והאוורת'. הקולז' הציג את סרג'נט פפר - שהוא בעצם סר ג'יימס מלוויל באבינגטון, קצין בריטי מוערך שפיקד על הכוחות הניו זילנדים במלחמת העולם הראשונה. בתמונות - Jim Macs Band עטיפת האלבום של Merclecket ציורים של פול מקרטני ושל פיטר בלייק הקולאז' המקורי שנמכר במכירה פומבית ב2019

על השיר הזה, שיצא ב-65' ביחד עם האלבום הנושא את שמו, היה חתום להיט כבר על ההתחלה. עם פתיח מיוחד (שלא חוזר אח"כ שוב) שמהמם אותך על ההתחלה ומכניס אותך מייד ללחן המקפיץ של השיר. 'הלפ' זכה להצלחה גדולה עם יציאתו כשקפץ למקום הראשון ושהה שם במשך שלושה שבועות בארה"ב ובבריטניה. היה זה הסינגל הרביעי מתוך שישה סינגלים של הביטלס שהגיעו למקום הראשון ברציפות במצעד האמריקאי. שליטה ביטלסית מדהימה. בשנת 65' היה זה הסינגל הנמכר ביותר אחרי We Can Work It Out. השיר דורג במקום ה-29 ב-500 השירים הגדולים בכל הזמנים ברשימה שערך מגזין רולינג סטון ב-2004. אפשר לקרוא את המילים ממש כמכתב תחינה נוגע ללב לעזרה: "הצילו! אני צריך מישהו, לא סתם מישהו. כשהייתי צעיר, מעולם לא נזקקתי לאף עזרה מאף אחד בשום אופן. אבל עכשיו, הימים האלה חלפו ואני כבר לא כ"כ בטוח בעצמי. שיניתי את דעתי, פתחתי את הדלתות ואני צריך שתעזור לי אם אתה יכול. אני מאד מעריך את זה שאתה לידי. עזור לי להחזיר את הרגליים לקרקע בבקשה, בבקשה עזור לי!" כמה בקשת העזרה הזו, הפתיחות הרגשית, מנוגדת לימי התהילה של הביטלס באותם הימים, בשיאה של הביטלמניה. אבל דווקא אז, ממרומי ההצלחה והגאווה, לנון מביט פנימה אל עצמו, אל הפחדים והחרדות ולא מתבייש לשפוך את זה החוצה. זו הייתה דרכו לשלב בין מצבו האישי באותם ימים לבין השיא מטלטל הנפש שהגיעו אליו הביטלס. תחושת המחנק מתבטאת בקוצר הנשימה שעוטף את השיר ומסיים את דרכו אחרי שתי דקות ו-18 שניות בועטות במיוחד. "כל מה שקרה עם הביטלס היה פשוט מעבר להבנתי. בתת מודע זעקתי לעזרה" - אמר לנון והוסיף שהשיר הזה ו-Strawberry Fields Forever היו השירים הכי כנים ואמיתיים שלו בביטלס, ולא רק שירים ש"נכתבו לפי הזמנה". הסופר איאן מקדונלד, שכתב את אחד הספרים המדויקים ביותר על הביטלס, Revolution in the head, מתאר את השיר כסדק הראשון במעטפת המגן שבנה לנון סביב רגשותיו במהלך עלייתם של הביטלס לתהילה, ואבן דרך חשובה בסגנון כתיבת השירים שלו. למרות שלנון היה גאה בשיר ובכנות ששידר, הוא הביע חרטה על כך שהביטלס הקליטו אותו באופן מהיר מדיי לטעמו, מתוך כוונה לקדם אותו מסחרית. בשנת 89', שלישיית הבנות הבריטית 'בננהרמה' הקליטה גירסת כיסוי לשיר. הסינגל הגיע למקום השלישי במצעד הסינגלים הבריטי. מאז הקולטו עשרות גירסאות כיסוי לשיר במהלך השנים' בין השאר של טינה טרנר, דולי פרטון, הקרפנטרס, דיפ פרפל, ואפילו U2.

כולנו מכירים את זה - אנחנו הולכים ברחוב ורואים מישהו.י עם חולצת אבי רואד. אנחנו מתלהבים לפגוש fellow מעריץ ביטלס, אבל אז מסתבר שהבנאדם בכלל לא יודע במי מדובר וזאת סתם חולצה נחמדה שהוא קנה בקסטרו. זה מה שקורה כשתמונה הופכת לאייקונית כל כך, מפורסמת אולי יותר מהביטלס עצמם ולא פחות מציורים כמו המונה ליזה. מדובר בעטיפה שהפכה להיות כל כך מפורסמת עד כדי כך שהאולפנים בהם הוקלט האלבום נקראים כיום על שמו, ועד כדי כך שהיא הפכה להיות עטיפת האלבום עם הכי הרבה מחוות בעולם. ולא נשכח כמובן את זה שהיא עומדת במרכז של תיאוריית הקונספירציה המפורסמת בעולם והחביבה על כולנו - Paul Is Dead. אבל היום אני אתמקד בתמונה המפורסמת עצמה - זאת שמופיעה על העטיפה הקדמית של האלבום. קודם כל, חשוב לפתוח ולומר - הצילום כלל לא מאולתר. הוא אמנם מאוד פשוט, אבל הצילומים תוכננו ונקבעו מראש. הביטלס נכנסו לאולפני EMI להקליט את האלבום Abbey Road בפברואר 1969, רגע אחרי שסיימו לצלם ולהקליט את "גט בק", סרט ואלבום שבזמנו לא בדיוק היה ברור מה יעלה בגורלם. באוגוסט 1969, כחודש לפני צאת האלבום, הגיע לצלם אותם צלם בשם איאן מקמילן, שעבד קודם לכן עם יוקו וג'ון והיה קשור לגלריה בה השניים נפגשו, Indica Gallery. לא ברור לגמרי האם הצילומים יועדו במקור להיות עטיפת אלבום. לפי מקמילן, התשובה היא כן. מקרטני נתן למקמילן שרבוטים של רעיון עליו חשב - הביטלס חוצים את מעבר החצייה שנמצא מחוץ לאולפנים. באותה תקופה, מסיבות ברורות, היה קשה מאוד לתכנן דברים מורכבים עם חברי הביטלס. פול חשב, ובצדק, שהכי פשוט יהיה לצלם את חברי הלהקה בלונדון, במקום קרוב לאולפן, כמה שיותר מהר וכמה שיותר בטבעיות. למקמילן היו 10 דקות בלבד, בזמן ששוטר עצר את התנועה ברחוב. הצילומים התחילו ב11:35, ומקמילן צילם 6 תמונות בלבד בעודו עומד על סולם באמצע הכביש. מקרטני היה מי שבחר בסופו של דבר את התמונה לעטיפת האלבום, יחד עם מקמילן, שאמר שהסיבה שהתמונה המוכרת נבחרה היא הV המושלם ברגליים של ארבעת חברי הלהקה. בתמונה ג'ון, פול ורינגו לובשים כולם חליפות של מעצב האופנה טומי נאטר, עוד הוכחה לכך שהתמונה כלל לא הייתה מאולתרת כפי שחושבים. מי שעיצב את עטיפת האלבום בסופו של דבר היה ג'ון קוש, מנהל הקריאייטיב של אפל. לטענתו הצילומים של מקמילן הוזמנו כצילומי תדמית בלבד, ובכלל לא יועדו להיות על עטיפת אלבום כלשהו. הצילומים לדבריו הוזמנו על ידי פול מקרטני (כמובן) שפשוט החליט שהביטלס לא הצטלמו זמן רב והזמין את מקמילן שיצלם אותם. הסיפור של ג'ון קוש עם הביטלס התחיל, גם הוא, עם ג'ון ויוקו. הם התרשמו מהעבודה שלו במגזין Arts and Artists ופנו אליו. הוא החל לעבוד באפל והיה גם אחראי על הקמפיין שלהם למען השלום ב-1969 (War is Over), ועיצב את העטיפה של Get Back, שתצא בשלב מאוחר יותר כעטיפה של Let It Be. בסופו של דבר הוא התבקש לעצב עטיפה לאלבום הבא - ומכיוון שהיו לו רק ימים ספורים לבוא עם רעיון, הוא החליט להשתמש בתמונות של איאן מקמילן. התרומה הכי גדולה של קוש הייתה העובדה שהוא בחר לא לכלול את שם הלהקה ושם האלבום בעטיפה הקדמית של התקליט. הוא אמר על כך - "חשבתי לעצמי, הנה ארבעת הביטלים חוצים את הרחוב. אם אתה לא יודע מי הם - כנראה חיית במערה איפשהו". ההחלטה שלו לא עברה בשקט, וראשי EMI היו לא מרוצים וחשבו שהדבר יפגע במכירות. למזלנו ולמזלו של קוש, ראשי EMI כבר לא היו יכולים להשפיע בשלב הזה. לדבריו, מי שגרם לו לא להתייאש ולוותר לEMI היה ג'ורג' שאמר לו "תשכח מזה. אנחנו הביטלס". בתמונות - גרסאות נוספות של התמונה המוכרת, פול חוצה את מעבר החצייה לפני כמה שנים, והסקיצה של פול מקרטני עם תוספת מפורטת יותר של איאן מקמילן מימין למעלה.

האלבום ריבולבר הוא אלבום שמציין את "ההתנתקות מהעבר" של הביטלס - אלבום בו "הביטלס החדשים" נראים לראשונה. אמנם מדובר בתהליך שהתחיל כבר עם האלבום השני שלהם, וכמעט הגיע לשיאו בראבר סול, אבל כאן הביטלס כבר ממש עושים מוזיקה פסיכדלית-אוונגרדית, מה שלחלוטין בא לידי ביטוי גם בעטיפת האלבום. לראשונה בהיסטוריה של הביטלס, הביטלס לא מצטלמים בשביל האלבום החדש. הפעם מי שלוקח על עצמו את עיצוב העטיפה הוא קלאוס פורמן, שצייר את הביטלס ויצר קולאז' עם תמונות קיימות של הביטלס. לפני כן העבודה הוצעה לרוברט פרימן, מי שצילם את עטיפות האלבומים הקודמים. הוא עיצב עיגול, מעין תקליט ויניל, שמורכב מראשיהם של הביטלס ככל הנראה הביטלס לא התלהבו וביקשו מקלאוס פורמן שיעצב להם עטיפה. קלאוס הכיר את הביטלס בהמבורג. הוא הגיע ל"רובע הזימה" של העיר אחרי ריב עם מי שהייתה בת הזוג שלו אז, אסטריד קירשהר, שמע את המוזיקה של הביטלס מהרחוב ונשבה מיד בקסמם. הוא מי שהכיר ללהקה את אסטריד ועוד חבר נוסף, יורגן פולמר. במהלך השנים, מאז המבורג, חברי הביטלס שמרו על קשר ידידותי עם קלאוס, שבינתיים ניסה את מזלו כבסיסט ועבר בלונדון. ב-1965 הוא קיבל במפתיע טלפון מג'ון, ששאל אותו אם יהיה מעוניין לעצב בשבילם עטיפה. פול מקרטני סיפר על כך שהם לא ראו מעולם יצירות של קלאוס - אבל ידעו שהוא למד בבית הספר לעיצוב בהמבורג, וזה הספיק להם. קלאוס מספר שהוא כמעט השיב בשלילה, בעיקר כי לא עסק בציור תקופה ארוכה. בסופו של דבר קלאוס קיבל על עצמו את העבודה והחליט לצייר את הביטלס בשחור לבן, תוך שילוב של תמונות קיימות בסיטואציות ותקופות שונות. הביטלס מאוד אהבו את התוצאה, וכך גם בריאן אפשטיין, שהשמועות אומרות שאפילו בכה מרוב שהיה מרוצה מהעטיפה. הבחירה בעטיפה מצויירת לא הייתה מובנת מאליה, שכן עטיפות מצולמות היו הדבר המקובל. אבל הדבר לא הפחיד את הביטלס, שהיו רגילים לפרוץ את הגבולות המקובלים. כמו כן, הבחיה בציור שחור-לבן הייתה גם היא פורצת דרך - והייתה שונה מאוד מעטיפות אחרות שיצאו באותה תקופה. לפני שהוא התחיל לצייר, קלאוס הגיע לאולפנים כדי לשמוע את השירים. הוא חשב שהם מאוד אוונגרדים והתחיל לתכנן עטיפה אוונגרדית מתאימה. הוא בעיקר התרשם מTomorrow Never Knoes ורצה להעביר את אותה התחושה בציור. הוא אמר - "שאלתי את עצמי כמה סוריאליסטית ומוזרה העטיפה יכולה להיות? רציתי לדחוף את העטיפה רחוק יותר ממה שהיה נורמלי". בסופו של דבר מה שיצא לו היה שילוב בין קולאז' לציורים בסגנון אוברי בירדסלי, אומן אנגלי בן סוף המאה ה-19 שבעצמו הושפע מאומנות יפנית. קלאוס היה האומן הראשון שעבד על עטיפה של הביטלס. לפניו צילמו את העטיפות צלמים מקצועיים, אבל קלאוס פתח את הדלת לאומנים של ממש - לדוגמת פיטר בלייק שעיצב את העטיפה של סרג'נט פפר. העבודה של קלאוס על העטיפה של ריבולבר שינתה את חייו. מאותו רגע הוא התחיל לצייר "במשרה מלאה", וצייר לא מעט עטיפות ללהקות שונות. ואי אפשר לשכוח את המשך העבודה שלו עם הביטלס - עטיפת האנתולוגיה, אבל זה לסיפור אחר. ולסיום, החלק האחורי של העטיפה: בחלק האחורי ניתן לראות תמונה של הביטלס באולפן, שצולמה ע"י רוברט ויטקר, שהודפסה גם היא בשחור לבן. התמונה צולמה במאי של אותה שנה כחלק מצילומי תדמית שצולמו לכבוד פתיחת בוטיק הביטלס בצ'לסי. בתמונות - Venus Between Terminal Gods של אוברי בירדסלי עטיפת ריבולבר והגלגולים שלה, כולם צוירו ע"י קלאוס פורמן העטיפה שהציע רוברט פרימן העטיפה האחורית של האלבום

האלבום הוא האלבום השישי של הביטלס, הוא הוקלט באוקטובר-נובמבר 1965 ויצא בדצמבר של אותה השנה. האלבום לחלוטין ממשיך את תהליך ההתפתחות המוזיקלית של הביטלס, עם שירים נסיוניים ומילים עמוקות - Norwegian Wood, Girl ואחרים. אבל לא רק השירים עצמם הם המשך ישיר של ההתפתחות של הביטלס, אלא גם העטיפה עצמה. בעטיפה הביטלס מסמנים את עצמם כלהקה הכי מגניבה ואינית שיש - הם מופיעים על העטיפה הפופית בבגדים כהים, על רקע של יער כהה, כשפרצופיהם מאורכים (טעות שהפכה לבחירה מכוונת) ומעליהם שם האלבום בפונט מסוגנן ומאוד סיקסטיזי. הם לא מסתכלים על המצלמה (פרט לג'ון) ושם הלהקה אינו מופיע על האלבום. זה אגב האלבום הראשון בו שם הלהקה לא מופיע על העטיפה בכלל - גם לא בשם האלבום. ג'ורג' אמר על כך שזה היה האלבום הראשון בו הם לא נתפסו כחבורה של ארבעה בנים תמימים. התמונה צולמה על ידי רוברט פרימן, הצלם שצילם גם את העטיפות של כמה מאלבומיהם הקודמים. התמונה צולמה בWeybridge, ביתם של ג'ון וסינת'יה. הביטלס לבשו בגדים שבדיוק קנו, שאומנם לא היו זהות אבל כן היו מאוד דומות. לאחר הצילומים פרימן הקרין את התמונה על קרטון בגודל של תקליט. הקרטון נפל מעט לאחור, מה שהביא לכך שראשיהם של הביטלס התארכו. הביטלס מאוד התלהבו - ולפי פול הם מיד ידעו שזה מה שהם רוצים שיהיה על עטיפת התקליט. הפונט הייחודי של שם האלבום עוצב על ידי המאייר צ'ארלס פרונט, ששאב השראה מהגומי שנוזל בזמן איסוף הגומי (או יותר נכון - הלטקס) מעץ הגומי. הפונט המיוחד נחשב למאוד חדשני, ויש הטוענים שהעגלגלות שלו היוותה השראה על גרפיקה היפית של דור הפרחים. העטיפה האחורית של התקליט מחזקת גם היא את העובדה שהביטלס לא מוצגים יותר כחבורה של בנים חמודים - על העטיפה אפשר לראות מספר תמונות של הביטלס (שצולמו גם הן על ידי פרימן), ואחת מהן היא של פול עם סיגריה בפה. אמנם כיום זה נראה לנו כדבר של מה בכך, אבל אם תקחו בחשבון שבתחילת דרכם הביטלס הוצגו כלהקה לכל המשפחה, אפשר להבין למה הצגת סיגריה על עטיפת תקליט הייתה צעד משמעותי בדרך לחופש אומנותי מוחלט של הלהקה. פרט לתמונות, על העטיפה האחורית הופיעו שמות השירים ושם הלהקה. זאת הפעם הראשונה שעל העטיפה האחורית לא מופיע טקסט ארוך שמציג את שירי האלבום ואת העשייה האומנותית של הלהקה בתקופה בה האלבום יצא.

האלבום הוא אלבומם השלישי של הביטלס, והסאונדטרק הראשון של הלהקה. האלבום יצא באנגליה ביולי 1964. למרות שהוא נחשב לפחות מוכר (אולי חוץ משיר הנושא), הוא נחשב לאלבום די מיוחד - כי לראשונה כל השירים נכתבו על ידי לנון/מקרטני. לא נכללו בו קאברים ולא שירים של ג'ורג' או רינגו, כמו שהיה מקובל בשאר האלבומים שלהם. ולעניינינו, העטיפה: רוברט פרימן, מי שצילם את עטיפת אלבומם הקודם, נבחר להיות מי שיצלם את הביטלס גם לעטיפת האלבום הזה. הוא רצה ליצור עטיפה שתהיה בה תנועה כלשהי, ובחר לעשות זאת על ידי שימוש במספר רב של תמונות של כל ביטל. את התמונות הוא סידר בארבע שורות, ובכל שורה שם תמונות של ביטל אחר. התמונות צולמו בסטודיו של פרימן בלונדון, הסשן היה די פשוט - הוא רק ביקש מהם לעשות פרצוף שונה בכל תמונה. התמונות הופיעו לראשונה בסוף הסרט הארד דייז נייט, שיצא מספר ימים לפני האלבום. תמונות באותו סגנון הופיעו גם על כרזת הסרט. עטיפת האלבום הבריטית כללה 4 שורות של תמונות, כשבכל שורה 5 תמונות. סה"כ מדובר על 20 תמונות אותן שמו על רקע כחול ומעליהן כתבו את שם האלבום והלהקה. האלבום קיבל עטיפות שונות ברחבי העולם - למשל בגרמניה, ארה"ב וברזיל הרקע היה אדום והיה שימוש בפחות תמונות. בכרזות נוספות של הסרט (למשל מגרמניה וארה"ב) ניתן לראות תמוננות של ווילפריד ברמבל, מי ששיחק את סבו של פול בסרט, וצולם בשביל כרזת הסרט באותו סגנון בו צולמו הביטלס. בעטיפה האחורית של האלבום ניתן לראות 4 תמונות של ארבעת חברי הביטלס שנלקחו מתוך הסרט עצמו. יחד איתן יש טקסט שנכתב על ידי טוני בארו, שם הוא כותב גם על שירי התקליט וגם על עלילת הסרט.

ג'ון ווינסטון לנון נולד ב9.10.1940 לג'וליה ואלפרד לנון, בבית יולדות ברחוב Hope בליברפול. ג'וליה קראה לו ג'ון על שם סבו מצד אביו, ו-ווינסטון על שם גיבור התקופה ווינסטון צ'רצ'יל. אביו של ג'ון, אלפרד, לא היה בליברפול בזמן הלידה - הוא עבד בצי הסוחר הבריטי ונעדר מהבית לתקופות ארוכות. שנים לאחר מכן, כששאלו את דודתו מימי, אצלה ג'ון גדל, על היום בו נולד, היא סיפרה שרצה לבית היולדות בין הפצצות הצבא הגרמני, ושאת ג'ון הקטן החביאו מתחת למיטה כדי שלא יפגע. אבל האמת היא שזה לא נכון ושבזמן שג'ון נולד הייתה הפסקה מההפצצות. מימי ככל הנראה סיפרה את זה כדי להאדיר את המאמץ שלה כדודה שלאחר מכן הפכה לאפוטרופסית על ג'ון. מה שכן היה נכון היא אווירת המלחמה הכללית שאפפה את ליברפול ב1940, ומימי אכן רצה בין ההריסות כדי להגיע לבית היולדות. ב-1944, כשג'ון היה בן 4, הפסיקו להגיע אל ג'וליה צ'קים מאלפרד, שעדיין עבד בצי הסוחר. הוא הוכרז כנעדר והסיבה להעדרותו לא הייתה ברורה, ובשלב מסויים חשדה שהוא מת. אלפרד טען שנכנס למעצר ולכן לא יכול היה לשמור על קשר, אך הדבר לא הוכח. לאחר כמה חודשים אלפרד חזר הביתה אך ג'וליה לא הסכימה לקבל אותו בחזרה. באותו זמן כבר הייתה בהריון אליו נכנסה בעקבות רומן עם גבר אחר. בשלב הזה אחיותיה, ובעיקר אחותה הגדולה מימי, החלו להתערב בחייה ובחייו של ג'ון. הם דרשו ממנה למסור לאימוץ את הילדה שעתידה הייתה להיוולד, ולאחר מכן, כשג'וליה וג'ון עברו לגור עם בן זוגה החדש של ג'וליה (איתו לא יכלה להתחתן כי חוקית הייתה נשואה לאלפרד), מימי פנתה לרווחה והביאה לכך שג'ון הועבר לגדול אצלה ואצל בעלה ג'ורג'. ב-1946 אלפרד הגיע לבקר את ג'ון והציע לקחת אותו איתו לניו זילנד. לאחר שיחה עם ג'וליה הוחלט להשאיר את ג'ון בליברפול. אבל למרות אהבתה הגדולה של ג'וליה, ג'ון גדל במחשבה שאמו נטשה אותו, ויש הטוענים שמימי אף שיקרה לו ואמרה לו שג'וליה מתה. רק מספר שנים לאחר מכן, בעזרת בן דודו, ג'ון יצר קשר מחודש עם אמו. היא מי שחיברה אותו למוזיקה ולימדה אותו לנגן על בנג'ו - כלי הנגינה הראשון עליו למד לנגן. ג'וליה נהרגה בתאונת דרכים ב-1958, כשג'ון היה בן 18. זאת הייתה נקודת התפנית של חייו, שכן הדבר קירב אותו מאוד לפול מקרטני, שאמו מתה גם כן. יחד עם פול ג'ון הגשים את חלומו להיות חבר להקה "במשרה מלאה", יחד איתו הקים את הביטלס, והשאר היסטוריה.

האלבום Beatles For Sale הוא אחד האלבומים הפחות אהובים של הביטלס - ומכיל שירים שלרוב נחשבים כ"פילרים" ונשכחים, קאברים ושירים שהביטלס כתבו מהר מהר רק כי היו צריכים למלא אלבום. עם זאת, העטיפה של האלבום היא בין העטיפות המוכרות, האהובות והחדשניות - והנה היא שרדה עד המקום הזה בתחרות. התמונה שעל העטיפה צולמה על ידי לא אחר מאשר רוברט פרימן, שצילם אותם בעבר. פרימן צילם את חברי הביטלס בהייד פארק שבלונדון. הרעיון הועלה בשיחה של פרימן עם בריאן אפשטיין שביקש שהעטיפה תצולם במקום כלשהו בחוץ בשקיעה. פול סיפר על כך - "הצילומים היו נחמדים ולקחו בסך הכל כמה שעות. יצאו תמונות נחמדות. הגענו לAlbert Memorial. התרשמתי מהשיער של ג'ורג' על העטיפה." (צודק) דבר נוסף שפול מזכיר הוא שבאותה תקופה פרימן לא היה צריך להגיד להם מה ללבוש - כי ידע שהם פשוט יהיו "עצמם" ויגיעו בבגדים שחורים לגמרי. וכך באמת היה. הביטלס לובשים כולם חליפות שחורות עם חולצות לבנות וצעיפים שחורים. הצבע השחור מצטרף לרצינות של חברי הביטלס שלא מחייכים בתמונה על העטיפה, דבר שהוא המשך ישיר מעטיפת האלבום With The Beatles שיצא שנה וחודש קודם לכן. גם כאן ניתן לראות השפעה ישירה של אסטריד קירשהר על הביטלס, שבתקופה הזאת אימצו לחלוטין את המראה הבוהמייני-גרמני שהכירה להם. העטיפה של האלבום ייחודית והיא ראשונה מסוגה בהיסטוריה של הביטלס, משתי סיבות: לראשונה מדובר בעטיפה נפתחת. מה שבאנגלית נקרא Gatefold Sleeve. שם הלהקה לא מופיע על העטיפה - רק שם התקליט והסמל של EMI. בתוך העטיפה ניתן היה למצוא את רשימת שירי האלבום, מספר מילים שנכתבו על ידי דרק טיילור, תמונה של הביטלס באולפן, ויותר מעניין מכך - בצד הימני ניתן היה לראות מונטאז' של הביטלס ודמויות אחרות, ביניהן ניתן למצוא שלושה שחקנים שהביטלס פגשו במהלך 1964 - ג'יין מנספילד, ויקטור מאצ'ור ואיאן קרמייקל. המונטאז' לי אישית מזכיר את העטיפה של Revolver או Sgt. Pepper, שנים לפני שתי העטיפות האלה. העטיפה הנהדרת הזאת על כל חלקיה (הפנים הרציניות בתמונת העטיפה, העטיפה הנפתחת והמונטז') היא דוגמה לדרך בה הביטלס מיצבו את עצמם כאומנים, גם בעטיפה של תקליט כל כך "שולי" ו"לא חשוב". (ושימו לב למרכאות, מדובר באחד האלבומים האהובים עלי של הביטלס)