פוסט שכתבתי לפני שנה על all things. נדמה לי שידענו כבר שעומדת לצאת מהדורת יובל באיחור קל של שנה אבל לא ידענו כמובן מה יהיה בה. משתף מה שכתבתי לפני שנה ונראה לי עדיין רלוונטי גם מבלי להתייחס לאוצרות שמהדורת אוקטובר הכילה.
היום לפני 50 שנה (עכשיו כמובן 51) - 27.11.1970 - יצא באנגליה תקליט הסולו הראשון של ג׳ורג׳ האריסון אחרי פירוק הביטלס all things must pass. נכון שהיו לו שני תקליטי סולו בתקופת הביטלס אבל הם לא היו יותר מבלוני ניסוי אלקטרוניים ואינסטרומנטליים ולא ממש נספרים רשמית ברזומה היצירתי שלו.
אני לא באמת מתפתה לתרגם את שם התקליט ל״הכל עובר חביבי״ כי השיר הזה, שהאריסון לא הצליח להכניס לא ל-let it be ולא לאבי רואד, הוא שיר פילוסופי עם עומקים ולא איזה גיבוב שאנטי באנטי.
מרבית מעריצי הביטלס מצביעים על התקליט הזה כסולו הכי טוב של חבר ביטלס אחרי הפירוק, אבל למען ההגינות אפשר לציין שמדובר בתחרות יפה מול ״אונו פלסטיק בנד״ של ג׳ון לנון שיצא ב-11 בדצמבר 1970 ו״בנד און דה ראן״ של פול מקרטני וכנפיים שיצא שלוש שנים אח״כ ב-1973. Ram בהחלט בחבורה למי שמתעקש.
בכל מקרה אני מכבד כמובן את כל הבחירות אבל עבןרי התקליט הזה הוא פצצות לגבות, התפוצצות כשרון שהיתה כמו התפרצות הר געש. האריסון היה צעיר מג׳ון לנון בשלוש שנים וממקרטני בשנה. השניים הובילו את הלהקה, כתבו את מרבית שיריה וההבנה שבעל פה או בכתב היתה שבכל תקליט של הביטלס יהיו לג׳ורג׳ שיר או שניים וגם לרינגו יזרקו איזו עצם סמלית.
ככל שהשנים נקפו והביטלס נעו משיא לשיא, קם בלנון ומקרטני החשש שקם המלפפון ורוצה להכות את שני הגננים... האריסון שאחרי 1965 הוא כבר כותב בשל שיוצר יופי של מוסיקה אבל מתקשה למצוא לה את האכסניה הנכונה.
ב-1969 השנה האחרונה בחיי הלהקה המתח והיצרים שביעביעו כמו גייזר תת קרקעי כבר היו ברורים לכל. מלהקה מגובשת נותרו שלושה אינדבידואליסטים (ורינגו גם) שכל אחד רצה את חלקו בעוגה.
האריסון שמע מלנון ומקרטני בעיקר NO גורף כשבא לבקש יותר נפח ויותר נוכחות בתקליטי הלהקה. רק באןתה שנה לראשונה,1969, שיר שלו - something- אחד משירי האהבה הגדולים של כל הזמנים, שובץ להיות צד א׳ של תקליטון רשמי ושיר אחר here comes the sun לא הפסיק לגרוף השמעות ברדיו ומחמאות מכל מי שאוזניים בראשו.
עם השנים בעיקר 1966 וצפונה, אגר האריסון עוד ועןד שירים שנדחו על ידי ״ההנהלה וועד העובדים״ קרי לנון, מקרטני וגם ג׳ורג׳ מרטין במידה מסוימת, כך שביום בהיר אחד גמלה בו ההחלטה שבלי קשר לעתיד של הלהקה המופלאה בעולם, הוא הולך לתת בראש. הוא אפילו קיבל ברכת דרך צלחה מלנון.
וג׳ורג׳י בוי נתן בראש תרתי משמע עם תקליט כפול אדיר (ברשותכם נתעלם מהתקליט הג׳מים השלישי הדי מחונטרש) עם 18 שירים שנארזו ברובם הגדול על ידי חומת הסאונד של פיל ספקטור המפיק המטורלל הכי גאון שהתהלך על האדמה.
להרבה יש בעייה עם הסאונד של התקליט...לא ברור להם למה היה צריך 30 גיטריסטים, 200 מתופפים, 7000 בסיסטים וכ׳ (סתם צוחק) כדי להדהד את השירים שגם בעירומם הם כה נפלאים (תאזינו לבוטלג beware of abkco) אבל אני מודה לאבינו שבשמיים שספקטור בישל גם את ״לט איט בי״ של הביטלס וגם את הסולו של האריסון. זו מוסיקה גדןלה מהחיים, מופת של שירה וליריקה, טקסטים דתיים (קרישנה, הינדו ושכאלה) לצד התחשבנות נוקבת של האריסון עם חבריו ללהקה שלא הבינו בזמן אמת שהילד שצמח לידם והסתפק עד 1965 בתפקידי הגיטרה הסולידיים שלו, הופך מוזיקאי לא פחות מוכשר מהם.
קבלו לינק למסטרפיס אמיתי, אחד מתקליטי כל הזמנים, שיא שהאריסון לא יצליח לשחזר יותר אלא בהבזקים פה ושם לאורך השנים, וכן, כאמור זה יצא היום לפני 50 שנה. נא להגביר את עוצמת המגברים למען שיתוף השכנים...
