אחד השירים שאני הכי אוהב של הביטלס, ושלא מוגדר כאחד הקאנונים שלהם. מגיל קטן, השיר הזה תפס אותי. הייתי שומע את פול שר, ולא מאמין שזה פול! עם השנים הבנתי כמה ורסטילי הבחור.
אחד הדברים המעניינים הוא שהשורשים של השיר הזה היו קיימים הרבה הרבה לפני שהביטלס קמו בכלל, וזה אחד הדברים היפים אצל הביטלס, איך הם לוקחים סגנון מוזיקלי קיים, ומושכים אותו אליהם בצורה כל כך טובה.
בגלל מבנה האקורדים המעניין, הריסון תיאר אותו כ"שיר טיפוסי של הפיפיטיז עד הסיקסטיז". והוא צדק. מדובר בשיר רית'ם אנד בלוז שמשלב אלמנטים של דו-וופ וצליל הרית'ם אנד בלוז של ניו אורלינס, שזכה לפופולריות במהלך שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60.
במודע או שלא, השיר מזכיר מאד ז'אנר שנקרא 'מוזיקת לואיזיאנה' ואל שירים כמו Rainin' in My Heart של סלים הרפו ו-Please Come Home for Christmas של צ'ארלס בראון. וגם לשירו של אלביס, One Night.
אולי אפשר אפילו לומר שמדובר כאן במחווה לתקליטי שנות ה-50 שהביטלס התאהבו בהם כבני נוער.
ומה לנון חשב על השיר? אהב כמובן, אבל לא יכל שלא להכניס עקיצה: "זהו אחד הקטעים הגדולים של פול, שהוא לא שר טוב מדי. תמיד חשבתי שיכולתי לעשות את זה טוב יותר, זה היה יותר הסגנון שלי מאשר שלו. אבל הוא כתב את זה, אז לעזאזל, הוא התכוון לשיר את זה. אם היה לו שכל, הוא היה נותן לי לשיר את זה”
האמת? צודק לגבי הסגנון, אבל טועה לגבי הביצוע. זהו ביצוע מופתי של מקרטני, ואת לנון לא שמענו ככה צורח עד Mother.
זעקת אהבה מהדהדת בעוצמה, תפילת הגברים המאוהבים/שבורים באשר הם, רגע לפני ההתפרקות או אחריה. ומקרטני השקיע את כל כולו בניסיונות אין ספור להגיע לצליל הווקאלי שרצה.
“בהתחלה הקול שלי היה צלול מדי. רציתי שהוא ישמע כאילו ביצעתי את השיר כל השבוע על הבמה” - אמר, ובאמת, הביצוע הסופי שאנחנו מכירים הוא ביצוע 'קורע גרון', בו מקרטני, שלא כמנהגו, כמעט דוחק את מיתרי הקול שלו עד הקצה.
ואולי בגלל זה, השיר הוא אחד השירים הנדירים שמעולם לא בוצעו על הבמה על ידי מקרטני או כל אחד מהביטלס עד היום.
מקרטני הקפיד להגיע מוקדם לאולפן לפני החברים, לבד, ולנסות ולהקליט את הקולות לשיר לשביעות רצונו. הוא הקליט עם הד בסגנון שנות ה-50, וגם ללא אוזניות כי רצה להרגיש כאילו הוא שר בפני קהל חי. הוא השתמש באפקטים שונים וערך חימומי קול, הכל כדי לממש את החזון ולהגיע לביצוע הטוב ביותר. השיר היה אמור להיכלל במופע על הגג המפורסם, אבל עדיין לא היה מוכן לכך. הוא גם היה אמור להיכנס לאלבום LET IT BE אך ההקלטות שלו טרם נסתיימו לכן נכנס בסוף כרצועה ב-ABBY ROAD.
בסופו של דבר אחרי 26 טייקים ברוטו, הביצוע הסופי של פול נכנס לאלבום, ועד היום מהמם כל פעם מחדש. פול מתגלה בו כפול שלא הכרנו, לא זה שהנעים בקולו ברוך וברומנטיות מישל ויסטרדיי. זה היה פול שבשבילו הו דרלינג היה רק מתאבן לשיר שיקליט שלוש שנים אחרי, וייכנס לאלבומו RAM: Monkberry Moon Delight