נכתב ביוני 2021.
"סטפ אינסייד לאב" הוא אחד משירי הביטלס הקצרים ביותר והכי פחות מוכרים. למעשה, הוא שיר סולו של פול מקרטני שהוקלט בימי העבודה על האלבום הלבן – אלבום שרובו שירי סולו, כאשר חברי הלהקה המסוכסכים מתפקדים יותר כנגני ליווי מאשר יוצרים בלהקה משותפת. השיר הקצרצר הזה הוא חלק משרשרת בלדות מהסוג שחביב על מקרטני והוא הרבה להלחין במהלך שנות הקריירה הארוכות שלו.
ההקלטה "הפורמלית" היחידה של השיר בידי הביטלס, בביצוע חצי-מאולתר של פול, (עם תרומה מינימלית של ג'ון ורינגו על כלי הקשה כלשהם), הושארה מחוץ לאלבום הלבן, ובסופו של דבר, השיר נזנח ונשכח. הוא יצא לאור רק באוסף האונטולוגיה ב 1995, חמש עשרה שנה לאחר התפרקות הלהקה, ונשאר פנינה לא מוכרת אפילו לחובבי ביטלס מושבעים.
התפתחותו המוזיקלית של מקרטני במהלך עשור קיומה של הלהקה היתה מדהימה. בניגוד ללנון אשר נשאר נטוע ברוק אנד רול וכמעט ולא התפתח, מקרטני התנסה, הופרה ויצר מוזיקה באינספור סגנונות תוך שהוא מרחיב בהתמדה את ידיעתו והבנתו המוזיקלית. לקראת סוף העשור מקרטני הגיע לשיא ששילב בין דחפיו היצירתיים, העפלה לפסגת כישורי הנגינה במגוון כלים, הבנתו בתיאוריה מוזיקלית, השתכללות יכולות ההלחנה שלו והתמקצעות במלאכת ההקלטה וההפקה. השיר Step Inside Love הוא אחד השיאים המשמעותיים ביותר של מפגש הכישורים הזה.
השיר נכתב והולחן במקור עבור הזמרת סילה בלאק, חברת ילדות של הביטלס מימי ליברפול. הביצוע של בלאק, קצבי ומעט צווחני, שימש כשיר הנושא של תכנית אירוח בהנחייתה. הוא ראוי לאזכור, בין השאר, מכיוון שמבחינה מוזיקלית הוא מתוחכם ומרשים בצורה יוצאת דופן. השיר ממחיש, כאמור, את השתכללות יכולות הקומפוזיציה של מקרטני לקראת סוף שנות השישים. הבית מתחיל במקצב הבוסה-נובה ומסתלסל כרומטית במורד סולם של שישה חצאי טונים בתבנית דרום אמריקנית של אקורד מאז'ורי, מיד אחריו אותו האקורד במינור ואז אקורד "ברזיליאני" (אקורד עם תו 7 דומיננטי והרחבה של תו תשיעי). בתחתית הסולם המנגינה מתהפכת ומטפסת חזרה את כל הסולם, אך הפעם בצעדים של טון שלם, באקורדים מאז'וריים ובמקצב טיפוסי לבלדות של מקרטני -- ולבסוף מעבר חלק לפזמון המקסים וחזרה פתאומית לבוסה-נובה. למעשה, מבחינת מבנה השיר, התוכן המלודי, גיוון המקצבים והסגנונות – זהו שיר הפופ המושלם.
ניתן להמחיש את הפער העצום בין יכולת ההלחנה של מקרטני לבין כל מלחין מוזיקה פופולרית אחר בשישים השנים האחרונות באמצעות השוואה לשיר אייקוני המבוסס על פסיפס סגנונות.
באוגוסט, 1989, יצא השיר Sowing the seeds of love של הצמד Tears for Fears לאחר כשנתיים של עבודת אולפן. כשיצא הכתיר אותו יוסי חרסונסקי, עורך הבידור האגדי של מעריב לנוער, כשיר הפופ המושלם. חרסונסקי אכן זיהה נכון (ובזמן אמת, לא בדיעבד) את מאפייניו העל-זמניים. השיר הוא הומאג' מהוקצע במיוחד לביטלס, המשלב מגוון סגנונות, טכניקות הקלטה והפקה. השיר משייט בין הסגנונות בחן וטבעיות שהצליחו לכבוש את קהל האייטיז למרות שבא דווקא בסוף עשור בו אוזניו הורגלו לסאונד אלקטרוני מסונתז.
באורך 6:18 (הקליפ ל MTV קוצר בדקה ל 5:20) - אורך לא נתפס לשיר פופ, כמעט כפול משיר ממוצע, בעידן בו קשב המאזינים הולך ומתקצר. כיום, גם בתמיכת קליפ מרהיב, שיר מתקשה מאוד להחזיק קהל למעל 3 וחצי דקות. זו יצירה מדוקדקת של הנדסת הפקה וסאונד אשר שרדה עד ימינו וממשיכה להיות מוכרת ומושמעת בתדירות גובהה.
אכן הומאג' ראוי לביטלס. אבל זו חוכמה אחת להצליח בשיר של שש דקות, כפי שעשו רונלד אורזאבל וקורט סמית, חברי הצמד ומלחיני השיר. חוכמה שונה לגמרי לדחוס את כל הטוב הזה לשיר קצרצר. בדקה ועשרים שניות, רק עם גיטרה אקוסטית, מקרטני מצליח לחזור פעמיים על התבנית ולהלחים בשלמות שלוש מנגינות ושלושה ומקצבים שונים – דבר אשר ל Tears for Fears נדרשו מעל שש דקות, כלי נגינה רבים והפקה מורכבת כדי להצליח בו.
הקלילות האינטואיטיבית בה הצליח להכניס כל כך הרבה לשיר כל כך קצר היא תמצית מזוקקת של כשרונו הסינגולרי. אי אפשר שלא להתפעל מהתחכום המעודן של הלחן שקולע בול לבלוטות הרגש למרות מורכבותו - שני אלמנטים אשר לעיתים קרובות סותרים האחד את השני. הגיטרה האקוסטית גם היא תצוגת תכלית מרשימה של יכולת נגינתו . המנעד הווקאלי העצום שניחן בו, כמו גם יכולתו לשנות ולגוון את קולו, השירה העדינה והמדויקת – כל אלה הם רק הבונוס... מומלץ להאזין ולהכיר.
