Search Results

ב12.3.1969 פול מקרטני ולינדה איסטמן התחתנו בטקס אזרחי במשרד הרישום של מרילבון, לונדון. האירוע התעכב בשעה שלמה בגלל איחור של השושבין ואחד העדים - מייק מקרטני, אחיו של פול. פרט למייק נכח באירוע גם מל אוונס, חבר קרוב ועוזרם של הביטלס. האירוע אמור היה להישמר בסוד, אבל בסופו של דבר הסוד התגלה. מחוץ למקום חיכו צלמים, עיתונאים ועשרות מעריצים ומעריצות. פול היה הביטל האחרון להינשא - דבר ששבר את ליבן של מעריצות רבות שחיכו מחוץ למקום ומיררו בבכי. לינדה לא הייתה אהודה באותו שלב, ומעריצות שנאו אותה כי "גנבה" להם את פול וכי "התערבה" בכל מה שהוא עושה. (נשמע לכם מוכר?) נשאלת השאלה למה הביטלס לא הגיעו לחתונה - שאלה עליה פול בעצמו לא יודע לענות. הוא אמר שהוא לא זוכר את הסיבה, אבל שהם כבר לא היו בקשר טוב באותה תקופה. "לא היינו חבורה יותר באותה תקופה". סיבה אפשרית היא שהחתונה הייתה די לא מתוכננת - הזוג החליט להינשא שבוע לפני כן, ופול קנה טבעת יום קודם לכן, ממש לפני שחנות התכשיטים נסגרה, ב12 פאונד בלבד. אחרי החתונה פול ולינדה הגיעו לכנסייה בSt John's Wood, בקרבת אולפני אבי רואד והבית בו התגוררו, שם בירך אותם הכומר נואל פרי-גור. מפתיע בהתחשב באתאיזם של פול וביהדות של לינדה. לאחר מכן הגיעו למלון ריץ, שם התראיינו לרשת הטלוויזיה הבריטית ITV. פול ולינדה התייחסו בראיון לירח הדבש שלהם ("לא חשבנו על זה עדיין"), לאיפה יגורו ("בלונדון") ולעובדה שפול הפך לאבא לילדה בת 6: "זה נורא. זה נורא. אני שונא את זה. זה הולך להיות נטל נוראי. את בטלוויזיה, את בטלוויזיה! בואי תראי!" - הכל נאמר בצחוק כמובן, תוך כדי שפול עושה פרצופים וצוחק עם הת'ר הקטנה. בתמונות - פול, לינדה והת'ר במשרד הרישום במרילבון ועם חתול קטן בראיון בריץ

היום בהיסטורית הביטלס - יום מאוד עמוס וסוער לחברי הלהקה :) ב6.3.1963, ז"א אומרת לפני 59 שנים, הביטלס פותחים את היום בבריכה של הUniversity of London לסשן של תמונות למגזין Valentine. הביטלס איחרו לצילומים שאמורים היו להתחיל ב9:00, והיו לבושים בז'קטי עור שלא התאימו מן הסתם לצילומים בבריכה. הם החליפו לחולצות עם פסים ולאחר מכן גם החליפו לבגדי ים. הם צולמו עם ולרי, כתבת המגזין Valentine, מחוץ לבריכה ובתוכה. רינגו לא נכנס למים כי לטענתה לא ידע לשחות. כל התמונות המצורפות צולמו ע"י הצלם דרק ברווין. ב11:30 הביטלס כבר היו צריכים להמריא למנצ'סטר, שם הקליטו את התוכנית Here We Go. התוכנית היא תוכנית של הBBC שהוקלטה במנצ'סטר, והביקור הנוכחי הזה של הביטלס כלל ביצועים ל4 שירים: I saw her standing there, Misery, Do you want to know a secret, Please please me. זאת הייתה הפעם החמישית והאחרונה בה הופיעו בתוכנית הספציפית הזאת. ההקלטות התחילו ב16:00 אחה"צ ונמשכו עד הערב. הפתיח של התוכנית: https://youtube.com/shorts/-ah6wD1DwgU?feature=share +5 1 comment Like Comment Share

ב-22.2.1963 הביטלס הגיעו לראשונה למקום הראשון במצעד מוזיקה כלשהו. מדובר היה במצעד של המגזין החשוב New Musical Express (הידוע יותר כNME), עם השיר Please Please Me שיצא ב11.1 של אותה שנה. השיר חלק את המקום הראשון עם השיר The Wayward Wind של זמר הקאנטרי הבריטי פרנק אייפילד. בשלב הזה לא היה בבריטניה מצעד סינגלים אחד רשמי ומספר מגזינים שונים פרסמו מצעדים משל עצמם. Please Please Me הגיע קודם כל למקום הראשון בNME ולאחר מכן למקום הראשון גם במלודי מייקר. במגזין נוסף, הRecord Retailer, הוא הגיע רק למקום השני. בשלב מסויים המצעד הזה הפך להיות המצעד הבריטי הרשמי שמדרג סינגלים - כך שבעצם Please Please Me לא נחשב "רשמית" לסינגל הראשון של הביטלס שהגיע למקום הראשון במצעדים. מסיבה זאת השיר לא מופיע באלבום "1", אוסף שמכיל את כל הסינגלים של הביטלס שהגיעו למקום ראשון - לא בצדק, אם אתם שואלים אותי. מדובר היה בהצלחה אדירה מבחינת הביטלס, שהכניסה אותם למגרש של הגדולים. כדי לחגוג, בריאן אפשטיין הזמין אותם למסעדה יוקרתית בסוהו בלונדון.

ב-15.02.1965 הביטלס התחילו להקליט את האלבום החמישי שלהם, Help!. הביטלס נכנסו לאולפנים בשעות הצהריים, ולפני כן קרה עוד אירוע משמעותי - ג'ון לנון עבר טסט. אחר מכן הוא מגיע לאולפני אבי רואד, שם הוא פוגש את שאר חברי הביטלס, שמצטלמים איתו (ועם האוטו!) בחניית האולפנים. קבלת הרישיון לא גרמה לג'ון לנהוג יותר מדי - הוא היה נהג גרוע ולא אהב לנהוג. לרוב היה לו נהג שהסיע אותו ממקום למקום. אחרי החגיגות והצילומים בחנייה, הביטלס נכנסו לאולפנים ומתחילים להקליט - באותו יום הם עובדים על I Need You, Ticket To Ride ו-Another Girl. ל-I Need You הם מקליטים לא פחות מחמישה טייקים. מדובר ביום היסטורי מאוד מבחינת טכניקת ההקלטה של הביטלס - זאת הייתה הפעם הראשונה בה הביטלס הקליטו טרקים נפרדים לחלקים שונים של השירים, ולא הקליטו את השירים במלואם, כאילו הם בהופעה. לדוגמה, הם הקליטו קודם כל את ה-Rhythm Track של Ticket To Ride, אח"כ הקליטו קטע בלי שירה, אח"כ הקליטו רק תופים ובס וכו', ובסוף חיברו את הכל.

ב-2.2.1963 הביטלס יצאו לסיבוב ההופעות הראשון שלהם, שנמשך עד ל-3.3.1963. הסיבוב התקיים כולו באנגליה, וכלל 14 הופעות ב-14 ערים שונות. סיבוב ההופעות אמנם היה עניין גדול מאוד בשביל הלהקה, וחשף אותם לראשונה לקהל הרחב באנגליה כולה, אך העניין היה קצת פחות מלהיב משתי סיבות עיקריות: 1. סיבוב ההופעות לא היה רק של הביטלס, אלא של מספר אומנים שכולם חיממו את הכוכבת האמיתית של ההופעות - הלן שפירו, שהייתה בת סה"כ 16 באותה שנה. האומנים שהופיעו עם הביטלס לפני הלן שפירו כללו מוזיקאים, שחקנים וקומיקאים, שאף אחד מהם לא הצליח לפרוץ כמו שפירו או הביטלס. המפורסם שבהם היה Kenny Lynch, קומיקאי ליברפולי. 2. כל 14 הערים בהם הופיעו היו ערים קטנות ופריפריאליות, ו-13 מהן בצפון אנגליה. זאת אומרת שהקהל היה ברובו (אם לא כולו) ממעמד הפועלים, ולא ממעמדות גבוהים יותר. לא מדובר בדבר רע כמובן, רק בכך שלא מדובר בפריצה אמיתית שחושפת את הביטלס בפני כל המעמדות ובערים חשובות וגדולות יותר כמו לונדון. בהופעות הביטלס ביצעו 4 שירים בלבד - Chains, keep Your Hands Off My Baby, A Taste Of Honey ו-Please Please Me. שני שירים נוספים, Love Me Do ו-Beautiful Dreamer, בוצעו כאלטרנטיבות בחלק מההופעות. סיבוב ההופעות היה חצוי לשניים - החלק הראשון התקיים עד ה-10.2, והשני התחיל ב-23.2. ושלא תחשבו שהביטלס נחו בין לבין - חברי הלהקה גם הקליטו את האלבום Please Please Me ב-11.2, וגם הופיעו בעצמם במספר ערבים.

ב-30.01.1969 הביטלס הופיעו לאחרונה בפומבי, על גג אולפני ומשרדי Apple. לאחר חודש של עבודה באולפן וצילום הסרט Let It Be הביטלס עלו לגג הבניין יחד עם הקלידן בילי פרסטון. למרות שרבים חושבים שמדובר היה בהחלטה ספונטנית, ההופעה תוכננה מראש, נבנתה במה מעץ וציוד הקלטה הובא כדי שיהיה אפשר להקליט את ההופעה ממרתפי הבניין. בנוסף, צוותי צילום נשלחו לגגות הסובבים את הבניין ואל הרחוב, שם צוותי צילום ראיינו את העוברים והשבים. במהלך החודש העמוס, אחריו ניתן לעקוב בסדרה Get Back או בסרט Let It Be, הביטלס והאנשים שעבדו איתם התקשו להחליט איך לסיים את החודש, ובאיזה אירוע לסגור את הסרט. הרצון היה לקיים הופעה גדולה, והועלו מספר אפשרויות - הופעה בלוב, הופעה על יאכטה ועוד. בסופו של דבר במאי הסרט, מייקל לינדזי הוג, וטכנאי הסאונד גלין ג'ונס, הציעו שהביטלס יעלו לגג. גם לכך הביטלס, ובמיוחד ג'ורג', התנגדו בהתחלה - אבל בסופו של דבר התרצו ועלו אל הגג ב-30.1 בשעות הצהריים. הביטלס ביצעו סה"כ חמישה שירים, כולם של לנון ומקרטני. כמעט כל השירים בוצעו מספר פעמים, כך שבסופו של דבר בוצעו סה"כ 9 קטעים, ועוד קטע קצר מתוך ההמנון הבריטי God Save The Queen. המטרה הייתה לבצע את השירים ולהקליט אותם בצורה מיטבית כדי שיכנסו לסרט, כך שהיה צריך לבצע מספר גרסאות מתוכן יבחרו הטובות ביותר. אורך ההופעה היה 40 דקות, ובסופו של דבר נלקחו גם לסרט Let It Be וגם לאלבום Let It Be - שם הופיעו שלוש הקלטות מההופעה הזאת: I've Got a Feeling, Dig a Pony ו-One After 909. לקראת סוף ההופעה הגיעו אל הגג שוטרים, שעד אז התמהמהו למטה בגלל חוסר שיתוף הפעולה של העובדים של Apple. העובדים לא נידבו מידע ולא חשפו שהביטלס בעצם מופיעים על הגג. מהסיבה הזאת, כשהשוטרים עלו לגג ההופעה כבר הייתה לקראת סיום וכך בעצם הביטלס ביצעו כל מה שתכננו. הטענה שהביטלס הורדו מהגג ע"י השוטרים אינה נכונה - למרות שג'ורג' האריסון בעצמו השתעשע ואמר שבסרט Let It Be כדאי להציג את הסיטואציה כאילו השוטרים הם אלה שקטעו את ההופעה. הצפייה בסדרה Get Back, שיצאה לאחרונה, רק חידדה לי עד כמה ההופעה הזאת היא פלא: הביטלס מתווכחים לאורך החודש הזה, ונראה שהדבר האחרון שרינגו, ג'ון וג'ורג' רוצים זה להופיע שוב. חלק מהשירים נכתבו ממש רגע לפני ההופעה, וחלקם אפילו לא כתובים עד הסוף. ובכל זאת ברגע שהחבר'ה מתחילים להופיע הזמן כאילו נעצר והם פשוט נותנים את אחת ההופעות הטובות בקריירה שלהם. הכל (כמעט) מושלם - הביצוע של השירים, הכימיה ביניהם, הסטינג, התשובות של האנשים ברחוב. זה עוד חלק אחד מהקסם של הביטלס, מה שנראה שג'ורג' מרטין הבין בפגישה הראשונה איתם - הביטלס הכי טובים שדוחפים אותם לקצה, וכשהם מופיעים יחד בלייב.

אם אלוהים הוא גם די ג'יי, אז ג'ון לנון הוא ודאי אחד הקופירייטרים הטובים שלו. השורה All You Need is Love שכתב, היא אחד הסלוגנים המשומשים ביותר מאז בריאת העולם. מסר קצר, פשוט, זכיר, מובן לכל ילד, ומדבר על משהו שכולם מכירים. מאז, ניסו מאות פעמים לשחזר את המסר בצורות שונות (לדוגמא: "יש בי אהבה והיא תנצח"), אבל אף אחד לא תמצת פילוסופיית חיים שלמה בפשטות כזו, כמו לנון. השיר הזה, אולי לא מהגדולים והאיכותיים ביותר של הביטלס, אבל ללא ספק בעל השפעה אדירה על המוזיקה, ועל התרבות הפופולארית בכלל. העובדה שנכתב עבור תכנית טלוויזיה, ולא כחלק מעבודה על אלבום, לא עושה אותו פחות מרשים. הרעיון נולד מתוך בקשה להביא שיר שעומד להיות מובן לבני כל העמים, עבור תכנית טלוויזיה ראשונה מסוגה שתיקרא Our World, שתארוך 6 שעות ותשודר מאנגליה בשידור לוויני לראשונה בעולם ל-25 מדינות שונות. לכל מדינה יהיה ייצוג עם שיר משלה. הביטלס ייצגו את אנגליה. הכתיבה החלה בסוף מאי 1967, כשג'ון ופול עבדו על שירים נפרדים. "זה היה שיר של ג'ון", נזכר מקרטני, "אני זרקתי כמה רעיונות, כמו שאר חברי הלהקה, אבל אלו היו כל מיני דברים די מטופשים שהמצאנו במקום. זה היה שיר טוב שהיה לנו בהישג יד עם פזמון המנוני". ואכן שיר הלל לשלום ולאהבה הזה, שקל לזכור את מילותיו ומשדר אהבה ושלווה, חיוביות ואחדות, הצליח לאפיין את תחושת הנעורים שהקיפה את העולם באותה עת וגם לאוורר קצת את האווירה הפוליטית העוינת ששררה אז, שיא מלחמת ויטנאם. המשפט עצמו הפך לאמירה פופולרית בתנועת האנטי-מלחמה של שנות ה-60 והשיר שוחרר באמצע "summer of love", תופעה חברתית שהתרחשה במהלך קיץ 1967, כחלק גדול מהאווירה. ג'ון לנון כתב את השיר כהמשך לרעיון שניסה להביע בשירו The Word שנתיים קודם, ב-65'. שם כתב: Say the word and you'll be free Say the word and be like me Say the word I'm thinking of Have you heard the word is love? לנון היה מוקסם מהאופן שבו סיסמאות משפיעות על ההמון וניסה ללכוד את אותה המהות כמו השיר We Shall Overcome ששרו פיט סיגר ואחר כך ג'ון באאז ביחד עם ההמונים. לנון תמיד אהב סיסמאות, וגם המשיך בכך מאוחר יותר בכישרון רב עם Power To The People ו-Give Peace a Chance. "אני אמן מהפכני", אמר. "האמנות שלי מוקדשת לשינוי". הוא הספיק להגיש את השיר ממש בדקה ה-90, 11 יום לפני יום השידור. בשידור עצמו, הביטלס כביכול שרים בלייב, אבל למעשה הם השתמשו ברצועת רקע שהוקלטה מראש והקול של ג'ון לנון שופץ כמה שעות לאחר מכן. ביום השידור, 25 ביוני 1967, האולפן קושט בפרחים וכתובות, והביטלס בילו את רוב זמנם בחזרות עם מצלמות ה-BBC. נגני האולפן שהוזמנו להקלטה הפומבית החגיגית, סיפרו לימים עד כמה הופתעו מהרישול והחפיפניקיות שמסביב, ורק ג'ורג' מרטין ניסה לשמור על מעט סדר ולהדביק את הכל. הביטלס הבינו שלשיר בלייב היא הדרך היחידה לגרום לשיר להישמע, וגם להיראות טוב. ולפיכך, הזמינו את חבריהם הקרובים לשיר ברקע את הפזמון הידוע. מי היה שם? מיק ג'אגר ואריק קלפטון עם הנשים שלהן, מריאן פיית'פול, קית' ריצ'רד, קית' מון, פטי הריסון, ג'יין אשר, מייק מקרטני, גרהם נאש והאנטר דייויס, מה שבהחלט הופך אותה לאחת המקהלות המרשימות ביותר בכל הזמנים. העולם, עוד הרבה לפני האינטרנט, הפך להיות כפר גלובלי קטן בזכות שידור הלווין החדשני, והביטלס נכנסו, שוב, להיסטוריה בכך שהצליחו לחבר מיליונים אחד לשני מקצה לקצה בזכות שיר אחד, חודשיים לפני מותו של האמרגן האגדי שלהם, בריאן אפשטיין והנסיעה להודו. האירוע הקוסמופוליטי הזה היה תזכורת לכוחה המוזיקלי העצום של בריטניה באותה תקופה. לונדון הייתה המוקד של מוזיקת ​​הפופ, אבל הביטלס, עם כח העל של המילים והמנגינה, הפיצו אהבה בכל רחבי הגלובוס.

היום, ה-30 בינואר 1967, לפני 55 שנה, הביטלס צילמו את הקליפ לשיר Strawberry Fields Forever. אז קראו לזה סרטון פרומו. הצילומים התחילו ביום זה במקום שנקרא Knole Park בעיירה בשם סבנאוקס, במחוז קנט, אחד ממחוזות אנגליה, דרומית-מזרחית ללונדון. הסרטון ל-Penny Lane צולם שבוע אחר כך, כשחלק מהסצינות שבו צולמו גם הם בקנול פארק. שני הסרטונים הופקו על ידי טוני בראמוול וצולמו במצלמות פילם צבע 35 מילימטר. הבמאי היה השוודי פיטר גולדמן, שהומלץ על ידי חברם של הביטלס משכבר הימים, קלאוס וורמן. בערב זה צולמו כמה סצינות ליד עץ אלון מת, שהולבש בחוטים כדי להידמות לפסנתר ונבל משולבים עם מיתרים. העץ כבר לא קיים שם יותר. סצנות נוספות צולמו למחרת, ב-31.1.1967. הסרטון צולם בסגנון סוראליסטי-ניסיוני וכלל דימויים מופשטים, שוטים מוזרים, קלוזאפים אימתניים, הילוכים איטיים והילוכים לאחור, צילומי יום, וצילומי לילה. ועם כל זה היה בו ניסיון לספר סיפור, בניגוד לסרטון הופעה על במה או באולפן. הקליפ הציג את הדימוי הקבוצתי החדש של הביטלס, כשכל ארבעתם היו כעת עם שפם. כמו כן, הייתה זו הפעם הראשונה שלנון הרכיב את משקפי ה"סבתא" העגולים שלו כחבר בביטלס, בהתאם למראה הדמות שלו בסרט How I Won the War. אין ספק שהביטלס מתחו את הגבולות האמנותיים שלהם כאן, רק שהפעם זה היה בתחום הקולנוע. וכשהצילומים הלא שגרתיים האלו נחוו בו זמנית עם המוזיקה החדשה והיוצאת דופן שלהם, אפשר היה להרגיש שבאמת שמשהו מבלבל ונפלא קורה כאן. (חדי העין יבחינו במרתה, הכלבה של פול, הולכת לצידם)

ב-27.1.1969 ג'ון לנון נפגש לראשונה עם אלן קליין. יום לאחר מכן, ב-28.1.1969 קליין נפגש גם עם פול, רינגו וג'ורג' בבניין של אפל. ג'ון, יוקו ואלן קליין, מי שעתיד להיות המנהל של הביטלס בחודשים האחרונים לפעילותם, נפגשו לראשונה ב-27.1.1969, במלון דורצ'סטר בלונדון. בשלב הזה, בתחילת 1969, היה ברור שהמצב הכלכלי של Apple, חברתם של הביטלס, רע מאוד. המצב הכי עד כדי כך גרוע שג'ון לנון אפילו יצא בהצהרה פומבית כחלק מראיון שלו למגזין Disc & Music Echo ואמר - "אפל מפסידים כסף. אם זה ימשך ככה כולנו נפשוט רגל תוך חצי שנה." אלן קליין, איש עסקים אמריקאי והמנהל העסקי של הרולינג סטונז, קרא את הכתבה והבין שיש לו הזדמנות. הוא מיד התקשר ללנון וקבע להיפגש איתו. ג'ון הסכים להיפגש בדורצ'סטר, ואלן קליין שאל איך אפשר לעזור. קליין, אגב, לא הודה באף שלב שהוא רצה להיפגש עם ג'ון כדי להחתים אותו - והמשיך לטעון שהוא רצה לפגוש אותו רק כדי "לעזור" לו. ככל הנראה קליין ידע לדבר אל ליבם, ויוקו וג'ון התלהבו ממנו מאוד. בהתחלה ג'ון רצה שקליין ינהל רק אותו ואת יוקו, כי את הביטלס, לדבריו, ניהלו האיסטמנים - אביה ואחיה של לינדה מקרטני. לטענת קליין, ג'ון התקשר אליו באותו לילה וביקש ממנו לנהל את הביטלס. אבל כמובן שזאת לא הייתה החלטה של ג'ון, וקליין היה צריך לפגוש את שאר חברי הביטלס ולשכנע אותם יחד עם ג'ון. יום לאחר מכן, ב-28.1.1969, אלן קליין הגיע למשרדים של אפל במרכז לונדון, כרגע עדיין בתור המנהל של ג'ון. הוא התנגד לכך שהביטלס יקנו את הזכויות לNEMS (החברה של בריאן אפשטיין) והתחיל להתעניין במצב הכלכלי של אפל. באופן מעניין, ביומנים של קליין פול מקרטני מוזכר בתור "התובע" - כך שממש ניתן לראות את הדרך בה ג'ון לנון ופול מקרטני כבר אז (יום אחרי הפגישה הראשונה עם קליין!) הפכו להיות אנשים בעלי אינטרסים מנוגדים, ושלא נגיד אויבים. ככל הנראה קליין ידע להרשים גם את שאר חברי הביטלס, כי רינגו וג'ורג' ביקשו ממנו לנהל גם את העסקים שלהם. זאת על אף שהיה להם ברור שמדובר באיש עסקים ממולח ולא מאוד ישר - אדם מנוגד לחלוטין לבריאן אפשטיין. דרק טיילור, עוזר אישי וקצין העיתונות של הביטלס, אמר שנים לאחר מכן שהוא עזר להביא את קליין לאפל ולביטלס - אבל הוא גם הזהיר אותם מפניו. את פול מקרטני קליין לא הצליח להרשים, והוא שמר אמונים לאיסטמנים שהמשיכו לנהל את העסקים שלו. הוא עזב את משרדי אפל באותו יום, לאחר שלא רצה להמשיך את הפגישה עם קליין. זה כמובן לא שינה, וקליין קיבל לידיו את הניהול של הביטלס. אבל זה לפוסט אחר.

בריאן אפשטיין צפה בביטלס לראשונה במועדון הקאברן, אליו הגיע אחרי ששמע על הלהקה הליברפולית שהוציאה תקליט שנמכר אצלנו בחנות. הוא נשבה מיד בקסמם (ובעיקר בקסמו של ג'ון) ופחות או יותר מיד הציע לנהל אותם. לפני ששני הצדדים חתמו על חוזה בריאן ביקש להוכיח את עצמו - הוא קבע להם אודישנים ב-Decca (שכידוע לא צלחו), כתב לכל מי שרצה לשמוע (למשל לBBC) וקבע לביטלס מספר הופעות, שעל אחת מהם, שהתקיימה בסאות'פורט, כתבתי לפני כמה ימים כחלק מהפרויקט הזה. בריאן הזמין את חברי הביטלס למשרדו שהיה בחנות שלו במרכז ליברפול, NEMS. איתו במעמד החתימה היה עוזרו האישי אליסטר טיילור. לפי החוזה, הביטלס היו מחוייבים לבריאן למשך 5 שנים, החל מה-1.2. החוזה מציג את בריאן בתור איש עסקים לא מוצלח כל כך, אלא כאדם טוב והגון - הוא ביקש רק 10% מהרווחים של הביטלס, שיעלו ל-15% מהרווחים אם הביטלס יעברו רווח שנתי של 1500 פאונד. בהתחלה האחוזים היו צריכים להיות 10% ואז 20% - אבל פול התנגד וטען ש-20% זה יותר מדי. זה אגב בכלל לא נכון, וביחס לחוזי אמרגנות אחרים של אותה התקופה מדובר בסכום קטן מאוד. הביטלס, שאהבו את בריאן והאמינו שהוא יצליח "להוציא אותם ממרתפי ליברפול", חתמו ארבעתם על החוזה. בריאן, עם זאת, לא חתם. הוא הסביר לאחר מכן שהוא לא היה בטוח שיצליח למלא את ההבטחות שלו בקשר לחתימה על חוזה, ולכן לא חתם כדי לא לכבול אליו את הביטלס. עד כדי כך אהב את הביטלס והיה הגון.

ב-22.1.1962 הביטלס מופיעים לראשונה במועדון גדול ומכובד, תחנה נוספת בדרך להפיכתם ללהקה המפורסמת בעולם. התקופה המוקדמת של הביטלס, מהמבורג והקאברן להצלחה לאומית ובינלאומית, בזמן קצרצר של בערך שנה, היא תקופה קצת מסתורית ומרתקת. איך חבורה של ארבעה נערים קשוחים ממעמד הפועלים הגיעו להיות חבורה של צעירים חמודים שמופיעים מול המלכה האם? ההופעה הזאת, שהתקיימה היום לפני 60 שנה, היא חלק מהתשובה. ההופעה שהתקיימה ב-22.1.1962 הייתה במועדון Kingsway שבטיילת של העיר סאות'פורט שנמצאת צפונית לליברפול. בריאן אפשטיין, שארגן את ההופעה, ראה את הביטלס לראשונה בנובמבר 1961, והפך למנהל שלהם בינואר, לא הרבה לפני ההופעה ב-Kingsway. בריאן הבטיח לחברי הלהקה שהוא יגרום להם להצליח - שהם יצאו מהמועדונים הקטנים של ליברפול, ושהוא יביא אותם לחתימת חוזה עם אחת מחברות התקליטים הגדולות בבריטניה. אבל הדרך הייתה ארוכה ומתפתלת - כדי שחברת תקליטים גדולה תתעניין בחברי הלהקה, היה צריך להפוך אותם ללהקה מקצועית, מלוטשת ובעלת קהל מכובד ואם אפשר גם קבוע. חלק מהעניין היה, כמובן, להלביש אותם בחליפות מכובדות ולסרק את שיערם. לנקות את ההופעות שלהם מאכילה, קללות ובדיחות על חשבון הקהל. אבל עוד דבר נוסף ומרכזי היה להוציא אותם מהמרתפים האפלים של ליברפול, וממועדונים קטנים ולעיתים מפוקפקים בפרברי העיר בה נולדו. ההופעה הזאת ב-Kingsway הייתה ההופעה הראשונה שבריאן הצליח לקבוע לביטלס מחוץ לפרברי ליברפול. אמנם מדובר בעיר קטנה ויחסית קרובה לליברפול, אבל המועדון היה גדול ומפורסם, שנחשב ל"מקום המפגש האהוב ביותר בסאות'פורט". בריאן הצליח לשכנע את בעלי המקום לתת לביטלס להופיע במקום, ויחד איתו גם פרסם את ההופעה במספר כתבות בעיתון המקומי. הביטלס הופיעו במקום עוד 7 פעמים נוספות - כולן ב-1962. הופעה אחת שהתקיימה ב-5.2.1962 הייתה היסטורית מסיבה אחרת - אבל על זה אספר לכם בפוסט אחר.

ב-19.1.1994 ג'ון לנון נכנס ל-Rock and Roll Hall of Fame. פול מקרטני נבחר לשאת את הנאום המסורתי, וזאת הייתה הפעם הראשונה שהגיע לשם, אחרי שב-1988 הוא בחר לא להגיע לטקס הכנסת הביטלס להיכל התהילה. פול בחר להקריא מכתב אישי ומרגש שכתב לג'ון במקום לנאום נאום "רגיל". הוא דיבר על הזיכרונות המשותפים שלהם - הביקורים בבית של ג'וליה, הטיול לפריז, הזמן בהמבורג, ההופעות בקאברן ואח"כ בעולם, ההיכרות עם יוקו והלידה של שון. לאורך הקראת המכתב אפשר היה לשמוע את ההתרגשות הרבה של פול, כמעט עד כדי דמעות בחלקים מסויימים. פול חתם את המכתב במילים - "המכתב הזה מגיע עם אהבה מחברך פול. ג'ון לנון, עשית את זה. הלילה אתה בהיכל התהילה של הרוקנ'רול. שאלוהים יברך אותך." באותו ערב קרה דבר נוסף ולא פחות חשוב - יוקו אונו, שהייתה כמובן בקהל, נתנה לפול מספר קלטות עליהן היו דמואים של שירים שג'ון כתב והקליט בשנתו האחרונה: Free As A Bird, Real Love, Grow Old With Me, Now And Then. זה כמובן הביא להקלטה מחודשת של השירים ע"י חברי הביטלס הנותרים, ופרסומם של Free As A Bird ו-Real Love כחלק מפרויקט האנתולוגיה. עם שני השירים הנותרים הם בחרו שלא להמשיך, אבל פול הבטיח בעבר שיפרסם אותם, דבר שלא קרה עדיין.