Search Results
תוצאות חיפוש
נמצאו 213 תוצאות בלי מונחי חיפוש
- מאחורי העטיפה של Help!
האלבום Help! הוא האלבום החמישי של הביטלס, והוא לא אלבום רגיל - אלא גם פס הקול של סרטם השני של הביטלס, שגם הוא נקרא Help!. עטיפת האלבום צולמה על ידי רוברט פרימן, אותו צלם שצילם גם את עטיפת With The Beatles, Hard Days Night, Rubber Soul וBeatles For Sale. הרעיון של העטיפה היה של רוברט פרימן בעצמו - הוא ראה חלק מהצילומים של הסרט Help באוסטריה, שם הביטלס עמדו בשלג ונופפו בידיים, וזה נתן לו את הרעיון לצלם את הביטלס כשהם מרימים את הידיים בצורת אותות סמפור. סמפור היא שיטת איתות שיכולה להיעשות גם בצורת דגלים, כאשר המיקום של שני דגלים שמחזיק אדם קובע איזו אות הוא מסמן. פרימן רצה שכל אחד מהביטלס ירים את הידיים, בלי דגלים, בצורות שיצרו את האותיות H E L P. הצילומים התרחשו באולפני טוויקנהאם בלונדון, שם הביטלס צילמו קטעים אחרונים והשלמות לסרט הלפ. הביטלס לבשו חליפות סקי כחולות וכובעים שחורים מהסט של הסרט, ועמדו על במה שנבנתה במיוחד לצילומים ועמדה לפני רקע לבן שהובא לשם במיוחד. פרימן העמיד את חברי הביטלס כשהם מסמנים HELP עם הידיים. הוא לא היה מרוצה מהצורה שנוצרה והחליט לשנות לחלוטין את מיקום הידיים של חברי הביטלס. כך יצא שהם בכלל מסמנים את האותיות N U J V. ועובדה מעניינת - בהוצאה האמריקאית של התקליט הביטלס סימנו עם היידים את האותיות NVUJ. בסופו של דבר כולם היו מרוצים מהעטיפה, ופרימן אמר שהוא לא היה מרוצה מדבר אחד "קטן" - השמות של הביטלס, EMI ופרלופון שנוספו לחלק העליון של הצילום. לדעתו התמונה הייתה יכול להיות חזקה יותר אם החלק הזה היה מושמט. אין ספק שהוא צדק - וזאת אכן הייתה הפעם האחרונה שנוספו לוגואים של EMI וכו' לאלבומי הביטלס. מהאלבום הבא, Rubber Soul, הביטלס יכלו לעשות מה שהם רוצים, ולEMI, שבעבר דרשו את הוספת הלוגו שלהם ואת שם הלהקה, כבר לא היה כוח להחליט על הבחירות האומנותיות של הביטלס. בתמונה - עטיפת האלבום ואיך היא הייתה אמורה להיראות אם הביטלס היו מסמנים את המילה HELP.
- 09.09.1963 - הביטלס מתראיינים ומצטלמים לDaily Mirror
ב-9 בספטמבר 1963 הביטלס הביטלס התראיינו לכתב התרבות של הDaily Mirror, דונלד זק. הכתבה התפרסמה ביום למחרת, וזאת הייתה אחת מהכתבות המרכזיות הראשונות של חברי הלהקה. הכתבה הייתה די אוהדת - ולעיתים משעשעת: זק שאל אותם לדוגמה האם הם (חברי הביטלס) "אותו הדבר, חושבים אותו הדבר, חיים אותו הדבר ומדברים אותו הדבר?" וג'ון ענה - "עכשיו כן. אתה מכיר את זה שאנשים מתחילים להיראות כמו הכלבים שלהם? אז אנחנו מתחילים להיראות אחד כמו השני." בהמשך הכתבה פול סיפר שהחיים שלהם השתנו מאז שהתפרסמו: "דודה שלי נסעה לכפר נופש הקיץ וביקשו ממנה לשפוט בתחרות יופי. רק בגלל שהיא דודה שלי." בתמונות - הביטלס מחוץ לביתו של זק, ויחד איתו בזמן הראיון.
- 09.09.1971 - יציאת האלבום Imgaine
האלבום Imagine הוקלט בין פברואר ליולי 1971, ויצא ב-9.9.1971 בארה"ב. חודש לאחר מכן הוא יצא גם באנגליה. האלבום הוא אלבום הסולו השני של ג'ון לנון, והכי מוכר שלו. יחד איתו הקליטו גם ג'ורג' האריסון, קלאוס פורמן, ניקי הופקינס, ג'ואי מולנד, אלן וויט, ג'ים קלטנר ואחרים. מדובר באלבום מאוד מגוון. אפשר להגיד שהאלבום מכיל שירים מכל קשת הרגשות והנושאים: שירי מחאה: השיר המוכר ביותר מתוך האלבום הוא כמובן Imagine, אבל באלבום יש עוד שיר מחאה פצפיסטי נוסף - I Don't Want To Be A Soldier, ועוד שיר מחאה חברתי - Gimmie Some Truth. שירים אישיים כואבים: Crippled Inside, It's So Hard וכמובן How? שירי אהבה ליוקו, וביניהם Oh Yoko ו-Oh My Love. שיר התנצלות שהוא השיר השני הכי מוכר באלבום - Jealous Guy. וכמובן שיר שנאה של ממש לפול - How Do You Sleep. "רשימת המכולת" הזאת מראה עד כמה ג'ון היה מגוון בטקסטים שהוא כתב, דבר שלעיתים הפנה אליו ביקורת רבה על צביעות. כי הרי איך אפשר לכתוב שירי אהבה יפים כ"כ והמנונים אוטופים כאלה, ולאחר מכן לכוון שיר שטוף שנאה שכזה למי שהיה החבר הכי טוב שלך?
- עטיפת האלבום With The Beatles
לטעמי אחת העטיפות היפות של הביטלס. זאת רק העטיפה השנייה שלהם, והיא כבר מראה את הייחודיות של הביטלס ואת ההתפתחות האומנותית של הלהקה. בניגוד ללהקות אחרות הביטלס הופיעו על העטיפה כשהם מוצללים והכי גרוע - לא מחייכים, דבר שהיה לחלוטין שונה, לא מקובל וחדשני. את העטיפה צילם רוברט פרימן, צלם בריטי שזאת הייתה רק התחלת הרומן שלו עם הביטלס. פרימן צילם את הביטלס בעוד סיטואציות רבות - את עטיפות Beatles For Sale, Rubber Soul, Help, Hard Day's Night ובעוד מקרים אחרים. הרעיון לפנות לפרימן היה של בריאן אפשטיין שהתרשם מאוד מעבודתו של פרימן עם ג'ון קולטריין. פרימן הוזמן לעיר בורנמות', שם הביטלס היו בזמן סיבוב הופעות, והגיע ב22.8.1963,. הביטלס ביקשו מפרימן להסתכל על תמונות שצילמה אסטריד קירשהר, וללכת לכיוון הסגנון שלהן - תמונות נקיות, מוצללות, בשחור לבן. יש ויכוח איפה התמונה צולמה - פול סיפר שהתמונה צולמה במסדרון חשוך, ושהאור היחיד שהיה במקום היה מחלון מרוחק שהיה בקצה המסדרון. בנוסף, פול סיפר שלמרות שנראה שלקח המון זמן לצלם את התמונות הסשן כולו לקח סה"כ שעה. פרימן סיפר שהתמונה צולמה לא במסדרון אלא בחדר האוכל של המלון, אבל לכו תדעו. במקור פרימן רצה לשים את הביטלס אחד ליד השני - אבל בגלל המחסור במקום והצורך להכניס את כל ארבעת חברי הביטלס לגודל של תקליט רגיל הוא בחר להוריד את ראשו של רינגו למטה. הסיבה, לדבריו, הייתה שרינגו הצטרף ללהקה אחרון, וגם כי היה הכי נמוך. דבר נוסף שרצו לעשות היה שהתמונה תמלא את עטיפת האלבום כולה, בלי טקסט וסמלים נוספים, אבל אולפני EMI הטילו וטו. הם גם דרשו שהביטלס יחייכו בתמונות, אבל לא קיבלו את מבוקשם. זה מראה את ההתקדמות של הביטלס בתקופה מאוחרת יותר - בשלב הזה עוד לא היה להם חופש אומנותי מוחלט, חלק מהבקשות שלהם התקבלו אבל חלק נשארו כחלומות. וסתם עוד עובדה משעשעת - באוסטרליה האלבום יצא עם עטיפה שונה לחלוטין. אמנם גם היא בשחור לבן - אבל בלי צל, עם חיוך של ג'ון ועם כיתוב ורוד. הביטלס כמובן גילו מזה רק מאוחר יותר, כשמעריצים נופפו מולם בעטיפת האלבום כשהופיעו באוסטרליה. בארה"ב דווקא כן השתמשו באותה תמונה באלבום Meet The Beatles, שהוא האלבום המקביל (בערך) שיצא בארה"ב. הצד האחורי של האלבום הכיל טקסט שנכתב על ידי טוני בארו, והכיל פחות או יותר רשימת מכולת של כל השירים שמופיעים בתקליט, כולל הסברים מאוד מפורטים. בתמונות - עטיפת האלבום, התמונה המקורית ואחת התמונות של ג'ון קולטריין שצולמו על ידי רוברט פרימן.
- 29.08.1966 - ההופעה האחרונה של הביטלס מול קהל משלם
ב-29 באוגוסט, 1966 הגיע לסיומו מסע ההופעות המפרך והאחרון של הביטלס באמריקה ובכלל. הסיבוב כלל 14 הופעות בשיקגו, דטרויט, קליבלנד, וושינגטון, פילדלפיה, טורונטו (קנדה), בוסטון, ממפיס, סינסנטי, סנט לואיס, ניו יורק, סיאטל, לוס אנג'לס וההופעה האחרונה, בסן פרנסיסקו. לקראת סוף ה'טור' הסתמנה ירידה מסוימת בהיקף המעריצים הממתינים בשדות התעופה וגם ברמת הרעש והצרחות בהופעות. לנון והריסון הסבירו את העניין בכך שהקהל האמריקני כלל יותר גברים צעירים, מאשר נערות צורחות. גם המופע השני שלהם באיצטדיון "שאיי" בניו יורק, לאחר ההצלחה הפנומנלית של המופע הראשון באוגוסט 65' שהביא נוכחות שיא של 55 אלף איש - הביא הפעם עשרת אלפים איש פחות, אבל עדיין היה מדובר במספרים עצומים. אז כאמור ב-29 באוגוסט 66', הביטלס עלו לקנדלסטיק פארק בסן פרנסיסקו, למופע האחרון שלהם כלהקה, בתשלום. תכולת האיצטדיון, ביתה של קבוצת הפוטבול סן פרנסיסקו ג'ייאנטס, עמד על 42,500 מקומות. להופעה האחרונה הוצעו למכירה 32 אלף כרטיסים, ונמכרו 25 אלף. הביטלס עלו לבמה וניגנו את הסט-ליסט הבא: Rockn’roll Music She’s a Women if i Needed Someone Day Tripper Baby’s in Black i Feel Fine Yesterday i Wanna Be Your Man Nowhere Man Paperback Writer Long Tall Sally בידיעה שזה יהיה המופע האחרון שלהם, ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו, נקטו באמצעים משלהם כדי ללכוד את הרגעים האחרונים שלהם על הבמה. כל אחד הביא מצלמה. הריסון מספר: "לפני אחד השירים האחרונים במופע, העמדנו את המצלמות שלנו, שהיו בעלי עדשה רחבה, על האמפליפייר. רינגו ירד מהתופים, עמדנו עם הגב לקהל, ועשינו פוזות לתמונה כי ידענו שזה ההופעה האחרונה". לאחר ההופעה, הביטלס נלקחו במהירות לשדה התעופה ברכב משוריין. הם טסו מסן פרנסיסקו ללוס אנג'לס, והגיעו בשעה 12:50 בצהריים. במהלך הטיסה נשמע האריסון אומר: "אז זהו. אני כבר לא ביטל". מאוחר יותר הסביר הריסון, אולי הביטל שהכי התעייף מהביטלמניה, את דבריו: "עברנו כל כך הרבה מהומות, בכל עיר שביקרנו בה נוצרו פקקים אדירים, משטרות ובלאגן, וגם איומים שקיבלנו שיעשו לנו כך וכך… אנחנו בדר"כ היינו מרותקים לחדר קטן, או נדחפים למטוס או מכונית. היה לנו אחד את השני כדי להפיג את המתח וגם ההומור היה חשוב מאד, אבל הגענו לנקודה שבה זה היה די והותר". סוף תקופה, אבל עדיין רחוק מאד מסופה של הלהקה, שהתחילה באותו יום תקופה חדשה ומרתקת...
- עטיפת האלבום Let It Be
עטיפת האלבום Let It Be היא עטיפה שמסמלת את סוף הלהקה. זאת אומרת שאם למישהו היה ספק במאי 1970, בזמן צאת האלבום, שהביטלס התפרקו סופית - הוא רק היה צריך להסתכל על העטיפה המדוברת. לראשונה בהיסטוריה של הביטלס חברי הלהקה מופיעים על העטיפה בנפרד, ולראשונה בהיסטוריה של הלהקה לא היה לאף אחד מהם נגיעה בעיצוב העטיפה. בתחילת 1969 הביטלס התחילו על אלבום שעתיד היה להיקרא Get Back. הרעיון היה להוציא אלבום וסרט בו רואים את הביטלס עובדים באולפן, ובין היתר לכלול הופעה קצרה - שכן הם "חוזרים" לשורשים שלהם כלהקה מופיעה. אבל הפרויקט נגנז - ובמקום זה הביטלס הוציאו את Abbey Road בספטמבר של אותה השנה, יחד עם מספר סינגלים, ביניהם הסינגל Get Back/Don't Let Me Down שיצא באפריל 1969 והיה צריך להיות הסינגל המקדים של האלבום בעל אותו השם. הבעיה הייתה כזאת - לאחר השהייה הזמנית של פרויקט Get Back ויציאת Abbey Road ג'ון לנון ביקש "גירושים" מהלהקה וחברי הביטלס התרחקו עוד יותר. באפריל 1970 פול התכונן ליציאת אלבום הסולו הראשון שלו והודיע "רשמית" על הפסקת העבודה שלו עם הביטלס, מה שהתפרש כפירוק הלהקה. אבל למרות כל אלה הביטלס ואנשי Apple החליטו שהם כן מעוניינים להוציא כמתוכנן את מה שאמור היה להיות האלבום Get Back. הבעיה הייתה שכבר לא הייתה להקה לעבוד איתה, לא על המוזיקה, לא על עטיפת האלבום ולא על כל המסביב. לא נכנס לסיבוכים המוזיקלים של הפרויקט הארוך הזה, כי זה לא הפוסט המתאים, אלא רק שהתחיל כפרויקט של הביטלס וג'ורג' מרטין הפך בסופו של דבר לאלבום שהופק כמעט ללא עירובם של חברי הביטלס, בהפקה של פיל ספקטור. הדבר הכעיס מאוד את פול מקרטני, שמאוד לא אהב את מה שפיל ספקטור עשה להקלטות המקוריות מ-1969, וזה גרם לו לבסוף להוציא את האלבום Let It Be... Naked בשנת 2003. ונחזור לעטיפה - במקור, הביטלס הצטלמו בבנייני EMI שבלונדון באותה תנוחה בה הצטלמו לאלבום Please Please Me. התמונה צולמה בתחילת 1969 עם הרבה מאוד שיער, אבל בסופו של דבר לא נעשה בה שימוש עד ליציאת האוסף האדום והכחול בשנות ה-70. בסופו של דבר נבחרו לעטיפת האלבום תמונות שצולמו על ידי אית'ן ראסל, צלם אמריקאי שצילם את הביטלס באולפני טוויקנהאם בזמן שעבדו על האלבום ועל הסרט בתחילת 1969. העטיפה הייתה שחזור של עטיפת הסינגל Let It Be/You Know My Name (Look Up The Number) שיצא במרץ 1970. העטיפה עוצבה על ידי ג'ון קוש, מעצב אנגלי שעבד עם הביטלס גם על עטיפת Abbey Road. הוא בחר להפריד בין חברי הביטלס עם פסים שחורים, דבר סמלי לכל הדעות. אבל למרות הסמליות המדכאת של העטיפה - היה בה גם משהו טוב. ברוב המדינות האלבום יצא כמארז חגיגי שכלל גם ספר שהכיל 194 עמודים של תמונות צבעוניות וטקסט. הספר הזה, דרך אגב, העלה את המחיר של האלבום ב-33 סנט, דבר שהפך אותו ליקר ביותר מבין אלבומי הביטלס. הצד השני של העטיפה ניסה להיות מעט יותר אופטימי. הופיעו עליה ארבע תמונות נוספות של חברי הלהקה והמשפט הבא: This is a new phase BEATLES album… Essential to the content of the film, LET IT BE was that they performed live for many of the tracks; in comes the warmth and the freshness of a live performance; as reproduced for disc by Phil Spector. המשפט הזה לא עבר בשלום. מעבר לבעייתיות בהצגת האלבום כאלבום שהופק אך ורק על ידי פיל ספקטור, פול מקרטני מאוד לא אהבו את הניסוח של המשפט הראשון. "זה אלבום של שלב חדש בביטלס.." נשמע כאילו הביטלס מתכננים להמשיך לעבוד יחד, דבר שהטעה את המעריצים. ג'ון לנון דווקא אהב את המשפט ואמר שבסך הכל מדובר במשפט משעשע של טוני בארו, איש העיתונות שלהם. לנון, אגב, תהה לאן נעלם הרעיון שלו לשים על עטיפת האלבום את התמונה שלהם במשרדי EMI, תמונה שלדבריו הייתה פארודיה על האלבום Please Please Me. בתמונות- עטיפת הסינגל Let It Be, מרץ 1970 עטיפת האלבום Let It Be, מאי 1970 עטיפת Let It Be... Named
- 27.08.1967 - מותו של בריאן אפשטיין
ב-1967 בריאן אפשטיין, האמרגן של הביטלס, היה במצב לא פשוט. אבא שלו נפטר והוא היה צריך לתמוך באמו, הוא היה מכור למשככי כאבים וסבל מנדודי שינה, תפקידו בביטלס הפך ללא בדיוק ברור ולא ממש חשוב כי הם הפסיקו להופיע, והוא היה עם רגל אחת בחוץ - ותכנן להפסיק את הקשר המקצועי שלו עם הלהקה. על כך תוסיפו כמובן את חייו האישיים והיותו גיי, דבר שהביא לבדידות וסחיטות חוזרות ונשנות של מאהבים. ב-25/8/1967 חברי הביטלס הגיעו לבנגור, עיר בצפון ווילס, כדי להשתתף בסמינר של המהרישי מאהש יוגי. יחד עם הביטלס הגיעו לבנגור גם סילה בלאק, מריאן פיית'פול, מיק ג'אגר ואחרים. זאת הייתה הפעם הראשונה מזה שנים שהם נסעו לאנשהו כלהקה בלי בריאן. בזמן שהיו בסמינר בריאן תכנן לארח מספר חברים בביתו שבססקס. מדובר היה בסופ"ש של Bank Holiday, חופשה לאומית שקורית מספר פעמים בשנה, בו הבריטים נוהגים לצאת לחופשות. לאחר הסופ"ש עם החברים בריאן תכנן להצטרף לביטלס בבנגור, שם הביטלס היו אמורים להיות עד סיום הסמינר 10 ימים לאחר מכן, ב4/9/1967. מאיזושהי סיבה לא ברורה בריאן החליט לנסוע מביתו בססקס לדירתו בלונדון, והשאיר שם את החברים שהגיעו אליו לחופשה. פיטר בראון, חבר ומי שעבד עם בריאן והביטלס, התקשר אליו ללונדון וביקש שיחזור. בריאן נשמע לו מטושטש אז בראון ביקש שיקח רכבת. הם קבעו לדבר - מה שכבר לא קרה. בריאן התגלה על ידי המשרת שלו בדירתו בלונדון בבוקר של ה-27/8, לאחר שהמשרת דפק בדלת במשך זמן ארוך ולא קיבל תשובה מבריאן. סיבת המוות הייתה מנת יתר של כדורי הרגעה. האם מדובר בתאונה? או אולי בהתאבדות? אף אחד לא יודע, ונשאר לנו רק לנחש. הביטלס, שהיו אמורים לסיים את הסמינר רק בתחילת ספטמבר, חזרו מיד ללונדון. התקשורת תפסה אותם כבר בתחנת הרכבת בבנגור. ג'ורג' וג'ון צולמו מגיבים, וזה קטע קשה לצפייה אך מאוד מעניין - מבינים ממנו מיד עד כמה בריאן היה חשוב לחברי הביטלס ועד כמה האבידה שלו הייתה גדולה. ג'ון וג'ורג' מגיבים למותו של בריאן: https://www.youtube.com/watch?v=1LvjuabsKVg... בתמונה - בריאן בזמן שירותו הצבאי.
- העטיפה של Please Please Me
פליז פליז מי הוא האלבום הראשון של הביטלס, דבר שניכר בהחלט בעטיפה שלו - שיש שיגידו שהיא יפה, אך היא לא מבטאת כמו אחרות את האופי המקורי והייחודי של הביטלס. מדובר בעטיפה בוסרית יחסית, ודומה מאוד לעטיפות אחרות של התקופה. במקור הייתה תוכנית של ג'ורג' מרטין (המפיק המוזיקלי שלהם, ההתערבות שלו בעטיפת האלבום רק מראה את הכוח המועט של הביטלס בשלב זה) לצלם את חברי הלהקה ליד ביתן החרקים בגן החיות של לונדון. הוא חשב שזה יהיה רעיון נחמד בגלל שמם - החיפושיות, וגם כדי לפרסם את גן החיות. גן החיות לא הסכימו לעניין למרות שג'ורג' מרטין היה בזמנו ידיד של גן החיות (וליתר דיוק חברה ב"חברה הזאולוגית של לונדון"). מרטין אמר על כך אח"כ - "אני בטוח שהם מצטערים על כך היום". רעיונות אחרים נשקלו, לדוגמת צילום על מדרגות ספירלה מחוץ לבניין של EMI בלונדון (תמונה שצולמה על ידי הצלם ג'ון דוב), או צילום של חברי הלהקה קופצים מהמדרגות מחוץ לאולפני אבי רואד (תמונה שצולמה על ידי איאן מקמילן). בסופו של דבר ג'ורג' מרטין החליט להתקשר לחבר ותיק בשם אנגוס מקבין, איתו הוא עבד בעבר על אלבומי קומדיה שהופקו גם הם על ידי EMI. מקבין היה צלם תיאטרון מפורסם שנחשב לדמות מרכזית במיוחד באומנות הסוריאליסטית. הוא גם מי שאחראי לתמונות של ארבעת האלבומים הראשונים של קליף ריצ'ארד - מה שרק מראה עד המחשבה מאחורי העטיפה הזאת הייתה, בשלב הזה, לא ייחודית. מקבין צילם את חברי הביטלס במשרדים של EMI בכיכר מנצ'סטר שבלונדון, סשן הצילומים שהתחיל והסתיים מהר - בדיוק כמו הקלטות האלבום עצמן. למרות הפשטות של התמונה והעטיפה, הביטלס היו מרוצים מהתוצאה. כהוכחה לכך אפשר לתת את העובדה שב-1969 הביטלס יצרו קשר עם מקבין פעם נוספת כדי שיצלם אותם בדיוק באותו מקום. התכנון היה להשתמש בתמונה דומה - עם הביטלס ארוכי השיער של 1969, באלבומם המתוכנן Get Back. עם זאת, האלבום לא יצא לפועל, והתמונה לא שימשה גם לעטיפת האלבום Let It Be שיצא שנה לאחר מכן. בסופו של דבר השתמשו בשתי התמונות, זאת מ-1963 והמאוחרת יותר מ-1969, באוספים המפורסמים מ-1973, "האלבום האדום" ו"האלבום הכחול". הצד השני של העטיפה מעניין לא פחות - וגם הוא התאים לרוח התקופה והיה מלא בטקסט ארוך שנכתב על ידי טוני בארו, מי שהיה קצין העיתונות של הלהקה. הקטע הציג את השירים באלבום, את ג'ורג' מרטין, את ג'ון ואת פול (כן, ג'ורג' ורינגו מוזכרים כבדרך אגב בין ההסברים על השירים) והכי חשוב - הביטלס הוצגו כממשיכי דרכם של ה-Shadows, החלטה מוזרה לכל הדעות.
- פול מקרטני, איש משפחה
הפעם אני רוצה לנגוע בצד אחר באישיותו של פול מקרטני, שמיותר לציין שאני עוקב אחר חייו ולא רק בקטע המוזיקלי. פול כאב וכאיש משפחה, שגם ככזה מסתבר שהוא דוגמא ומופת. פול תמיד אהב ילדים וכשהתחתן עם לינדה איסטמן שהייתה רק בת 27 אבל כבר גרושה ואם לילדה בת 7 מנישואים קודמים, זה לא מנע ממנו לאמץ בשמחה את הת'ר הקטנה, להתייחס אליה כאילו היא בתו האמיתית, להשתעשע איתה ואף להביא אותה לאולפן (ראו תמונה בעת הקלטת האלבום Let It Be). פול אף התבטא לגביה ואמר שהיא 'ילדה מבריקה'. הת'ר הייתה שם כל הזמן, גם כשאמה הביאה לעולם את מרי, סטלה וג'יימס, עם אביה החדש והמפורסם, גם כשכולם עברו לחווה בסקוטלנד. בהמשך חייה היא נסעה לטוסון, אריזונה, כדי לחיות עם אביה הביולוגי איתו חזרה לקשר בשנות ה-80, אבל לבסוף חזרה לאנגליה. את רגישותו הנפלאה של פול לילדים אפשר היה לראות עוד קודם, במאי 68', כשג'ון לנון ואשתו סינתיה התגרשו. מקרטני נסע במיוחד לקיימברידג' כדי לבקר את סינתיה וג'וליאן בן ה-5. "לעולם לא אשכח את הדאגה והאכפתיות של פול לבוא לראות אותנו" אמרה סינתיה באחד הראיונות. "ידעתי שזה הולך להיות להם לא קל", אמר אז פול וכדי לעודד את מצב רוחו של ג'וליאן הקטן הוא כתב לו את השיר "היי ג'ולס" שאחר כך שונה ל"היי גו'ד" מטעמים אמנותיים, והפך לאחד משירי הביטלס הגדולים ביותר. שימו לב איך בתמונה המצורפת, ג'וליאן נותן יד דווקא לפול, בעוד אביו ג'ון, נמצא מאחור. לבד משלושת ילדיו + הת'ר, מקרטני הביא בת נוספת, ביאטריס מילי, מנישואיו להתר מילס, ממנה התגרש ב-2006. ביאטריס נקראה על שם אמה המנוחה של מילס, ביאטריס, ואחת מדודותיו של מקרטני, מילי מקרטני, שהייתה יחסית מקורבת לפול. ביאטריס מילי כיום כבר בת 18, אבל חיה חיים נורמלים הרחק מעין הציבור. עפ"י השמועות, יש לה יכולות גבוהות בתחום הכתיבה, אבל היא שואפת דווקא להיות ביולוגית. לסיכום, מה אפשר להגיד? בעולם הסקס, סמים והרוקנרול שפול חי אותו לכל אורכו, להישאר פמילי גאיי מובהק, לעמוד בכל הזעזועים שעבר אבל תמיד לעמוד על הרגליים וליצור תא משפחתי חדש, תוך ניהול יחסים טובים עם כל ילדיו, זה באמת משהו מיוחד. כן פול, אתה משהו מיוחד!
- על ג'ורג', הביטלס, כוורת ואגו
על ג'ורג', הביטלס, כוורת ואגו. להקת כוורת היא ללא ספק אחת הלהקות הגדולות בתולדות ישראל, היא כללה 7 חברים והיו בה 5 מוזיקאים וכותבי שירים ענקיים (ובנוסף גידי ופוגי הענקיים בעצמם). אבל – זאת היתה בבירור הלהקה של דני סנדרסון. הוא הנהיג את הלהקה וכתב (לפחות בשני האלבומים הראשונים) את רובם המוחלט של השירים. מוזיקאים ענקיים כמו יוני רכטר ויצחק קלפטר, כמעט ולא זכו לקרדיט ככותבים וגדולתם יצאה בהמשך. הביטלס כללה שלושה כותבי שירים ענקיים גם כן. גם שם הייתה היררכיה, הלהקה הונהגה ע"י ג'ון ופול והם קבעו את הכללים. ג'ורג' היה השלישי בתור. האם ג'ון ופול היו צריכים לתת יותר מקום לג'ורג'? השיר הראשון שג'ורג' כתב היה Don't bother me, הוא יצא באלבום השני – With the beatles. הרבה פעמים שמעתי את הטיעון, השיר טוב יותר מהשירים הראשונים שכתבו פול וג'ון. זה לא מפתיע, היות ואת השיר ג'ורג' כתב כשהיה בן 20-21 לעומת ג'ון ופול שהיו נערים. בנוסף, המיומנות המוזיקלית של החברים עלתה מדרגות רבות מתקופת הנעורים. השאלה הנכונה לטעמי היא האם השיר הזה התבלט או לפחות היה שווה ערך לשירים שהוציאו ג'ון ופול באותה התקופה? לטעמי התשובה היא לא. בהמשך מיומנות הכתיבה של ג'ורג' השתפרה ללא ספק, אבל גם של שני האחרים ועדיין הם היו המובילים ברמת הכתיבה. לדוגמא באלבום Revolver, השירים Taxman ו-I Want to tell you, פחות טובים מאלינור ריגבי ו-Here There and Everywhere של פול ו-tomorrow never knows של ג'ון. בשנים 66-67 – התקופה "ההודית" - השירים של ג'ורג' היו מיוחדים מאוד, אבל האם הם היו קלים לעיכול? האם הביטלס היו צריכים להוציא סינגל לשיר בסגנון הזה? אני יכול להעיד על עצמי, שכשהייתי שומע את Sgt. Pepper כנער, היייתי מדלג על השיר Within you without you. לעומת זאת, היום אני יכול להגיד שאני מת על השיר הזה ולטעמי הוא אולי השיר הכי טוב באלבום. ואז הגיעו השנים האחרונות של הביטלס. ללא ספק היה ג'ורג' באותם שנים בשיאו ואכן באותה תקופה יצאו כמה משיריו הגדולים בלהקה שהיו לפחות שווים ברמתם לשירים של ג'ון ופול. אבל עדיין לא קיבל את אותו המקום שלהם באלבומים. לג'ורג' היו המון שירים במגירה והם התפרצו בצורה מפוארת באלבום הסולו שלו All Things must pass. אבל מדובר בשנים של סכסוכים ומתח בין חברי הלהקה. במהלך הקלטת האלבום הלבן עזב רינגו את הלהקה ובמהלך פרויקט get back עזב ג'ורג'. ג'ון ופול לא בדיוק מסתדרים אחד עם השני ומחפשים כל אחד את המקום האינדיבידואלי שלו. במקום כזה, קשה להם היה לתת מקום גם לג'ורג', בלהקה שהייתה עד לשלב זה של שניהם. בנוסף, ג'ורג' עדיין לא היה בשל בצורה מספקת. עבודה על שירים שלו לקחה הרבה זמן והוא לא היה מגיע סגור על עצמו לחלוטין. השיר not guilty לדוגמא, הוקלט ע"י הביטלס יותר מ-100 פעמים ולבסוף, לא יצא באלבום הלבן וצריך להדגיש שג'ורג' הוציא אותו לבסוף רק ב-1979. ניתן להבין למה לא הייתה להם הרבה מספיק סבלנות לעבודה על השירים שלו. כשבכל זאת עבדו החברים על שירים שלו, הם הביאו את המקסימום מעצמם. לדוגמא התוצאות המדהימות של השירים של ג'ורג' מ-Abbey Road, שכללו המון השקעה מכל החברים. לסיכום, האם ג'ורג' היה מתוסכל בצדק, מההתפתחות שלו בלהקה? כנראה שכן – היכולת להתפתח בצילם של ענקים כמו ג'ון ופול קשה בהחלט. האם זה נבע מזלזול של ג'ון ופול בג'ורג'? אני בספק. האם ג'ורג' נותר ממורמר וכעוס בצדק? אני בכלל לא בטוח. בנוסף על הכל, ג'ורג' מצד אחד, לא הפסיק להתלונן על היחס שקיבל מפול וג'ון, אבל במקביל, המשיך להוציא שירים שמשחזרים את ימי הביטלס– when we was fab ו-all those years ago. וכשהיה צריך דמי כיס, הצטרף גם לפרויקט האנתולוגיה. ובאופן אישי- אני מאוד אוהב את ג'ורג', לטעמי השירים שלו חשובים ואיכותיים מאוד, here comes the sun כבר המון שנים הרינגטון של הטלפון שלי, והשיר שאני הכי אוהב לנגן בגיטרה ו-something הוא אהבת חיי, השיר שרקדתי עם אשתי בחתונה ועד היום לא נמאס עליי אפילו לרגע. אבל לדעתי המיקום שלו בלהקה היה מוגדר בצורה ברורה. אני מצטער אם מישהו כועס על הפוסט ויחליט לאנפרנד אותי – זו דעתי ואשמח לתגובות.
- כיצד נשמעת אובססיה?
כיצד נשמעת אובססיה? האם הייתה זו אובססיה מינית, או ערגה בלתי נשלטת לדמות אם? או גם וגם? האם יוקו (כמו קורטני לאב) הייתה אם גדולה ונרקיסיסטית? האם מדובר בג'אם מגניב ותו לא, או בשיר גאוני? השיר "I Want You (She's So Heavy)" מתוך אבי רואד של הביטלס הוא נושא לוויכוח. לא מעט מחבריי הג'זיסטים אוהבים לתעב אותו. אני חושב שהוא בן זונה. אבל היי, שתי מדינות לשני עמים. למעשה "I Want You (She's So Heavy)" הוקלט כמה שבועות לאחר הקלטת תום פרוייקט 'גט בק' ופתח את הדרך לשירת הברבור. להזכירינו, בפברואר 1969 הביטלס היו עייפים, מותשים ומתוסכלים מחודש עגמומי-משהו (אולי פיטר ג'קסון יצליח לשנות את ההיסטוריה ולהראות בסדרה שלו שדווקא היה חודש מלהיב ומרומם נפש). ההקלטה של 'גט בק' ו'דונט לט מי דאון' בסוף ינואר והקונצרט על הגג קצת רוממו את הרוח, אבל אז הוויכוח ההרסני בין לנון, הריסון וסטאר לבין מקרטני על כניסתו של אלן קליין, המנהל של הרולינג סטונס לתפקיד מנהל הביטלס, החריפה את הטון. מקרטני ידע שקליין הצליח להשתלט על חלק ארי במיוחד של הפאבלישינג והמאסטרים של ג'אגר וריצ'ארדס. הוא אפילו תפס את ג'אגר לשיחה. העניינים הפכו מכוערים, עטופים בוויכוחים עסקיים. והיו מכשולים נוספים, כמו העובדה שלא ניתן היה להשתמש באולפן שהלייבל שלהם, אפל, שאף לבנות. אז הם קפצו לאולפני טרידנט שיהיו כעבור שנה למקום הכי חם בסצינה המוזיקלית בלונדון עם פסנתר בכשטיין שימשוך את אלטון ג'ון, דייויד בואי, טי רקס ובהמשך קווין. שם הם החלו בעבודה על בלוז מינורי שיהיה בדיעבד לתחילתו של אבי רואד. אפשרי שהוא מושפע משהו מ- "Comin' Home Baby" של מל טורמה, משנת 1962. השיר ממשיך את המסע לתיאור אהבה בלתי נשלטת, שהחל עם "דונט לט מי דאון". האם מדובר בתחושה אירוטית ואימהית כאחד? אולי אהבה לאם אירוטית? בעוד הבית נצמד לפנטטוניות של הבלוז, הפזמון מפתיע בשינוי משקל עם הארפג'יו של הגיטרה של לנון (שינויי משקל אצל לנון היו שכיחים בכמה וכמה שירים שלו) ועושה שימוש מעניין למדי בצלילי מתח והיבטים נוספים שאפשר לזהותם מתחום הרמוניית הג'אז (אבל לא ניכנס לזה כרגע). השימוש בארפג'יו, אגב, יהפוך להיות אחד מסימני ההיכר של האלבום וכנראה עבר דרך פיקוחו של הריסון, או לפחות בדוח שיח איתו...כנראה. הריסון הכפיל את השירה של לנון בגיטרה והבס של מקרטני, כמו תמיד, אפקטיבי להפליא עם המקצב הלטיני של רינגו ועדיין בועט בפרזות במעבר לפזמון. בילי פרסטון מפליא בהמונד. ההקלטה תועדה בכמה מקומות: אנחנו יודעים שהם ערכו את הרצועה מכמה טייקים, וההקלטות שהחלו ב-22 בפברואר הסתיימו רק באוגוסט. ההרמוניה הווקאלית בפזמון היא עוד סממן היכר שלהם והרעש הלבן על כל הפינאלה היה עוד אחד מהשימושים שלהם במוג שהיו למודל. אבל כל אלו הם רק העטיפה לטקסט מינליסטי להפליא: "אני רוצה אותך כל כך, זה מטריף אותי", זה בסך הכל העניין, רק שהתשוקה הזאת עשויה להוציא מהמאזין אינסוף קונוטציות. הרפטטיביות היא בדיוק העניין, היא עומדת על הפער שבין המילה הכתובה, השטחית לכאורה, לבין הביצוע העמוק במיוחד ,פער שלנון מנסה לגשר לאורך כל הדרך, אבל, לכאורה, לא מצליח עד הסוף. עד שמה שנותר לו זה לרק לשאוג. וזו הסיבה שזה נשמע כל כך טוב. תמיד יש עוד אקסטרה מייל שהמאזין עובר כדי להצליח להזדהות עם ג'ון. ההקרנה, או בשפה מתחום הפסיכולוגיה האנליטית, הפרוג'קשן של יוקו על לנון, נבע כנראה מהלא מודע של ג'ון. כך או כך, דומה שהוא המתין לדמות הזאת כל חייו; ערגה בלתי מתפשרת למאהבת ואם, מנטורית ואמנית איתה הוא יוכל להגיע אל הגביע הקדוש. הבעיה הייתה שיוקו לא הגיעה כדי לשרת את תשוקותיו של ג'ון, אלא בעיקר את עצמה: ממוקדת, אובססיבית לאמנות שלה, לאמת שלה, לדרך שלה - והפער הזה, יטענו אי אלו פסיכולוגים היה בסופו של דבר כנראה הרסני עבור ג'ון. יוקו הייתה אומנם מעין דמות אם, אבל נרקיסיטית (סוג של), עד שבאמצע שנות ה-70 איבד ג'ון, לפחות לכמה שנים, את המוג'ו היצירתי. מ-68' ג'ון עולה על בריקדות פוליטיות יותר, עצמאיות יותר, פחות ביטלסיות, יותר ג'ון (ויוקו). החיבור לראדיקלים של אבי הופמן ושות' היו רומן נחמד עם האנדרגראונד. כך גם ההתגייסות למען המגזין הבריטי-אוסטרלי של תרבות הנגד, OZ, שעורכיו עמדו לדין. במובן הזה הוא הפך לקול האולטימטיבי של הסיקסטיז ושל האכזבה מהציפיות הגלומות בהם. אולם הרומן עם הראדיקלים הצעירים היה גם הרסני עבור מישהו עם כל כך הרבה בעיות נפשיות לטפל בהן. ואולי הוא היה צריך להאזין יותר לדייויד בואי: הדרך לגאולה אישית היא לא בפוליטיקה, אלא בחוויה האמנותית היצירתית ("גלאם רוק זה...רוקנרול עם ליפסטיק", טען לנון בפני בואי). בטח במהלך הסבנטיז במהלכם ליברלים עייפו מפוליטיקה. תוסיפו לאלו את הבעיות עלו בינו לבין יוקו החל משנת 1972 ונבין עד כמה שברירי היה מצבו הנפשי. ועדיין, "I Want You (She's So Heavy)" הוא אמת אחת צרופה. אין קמצוץ של זיוף - הכל אמיתי - אפילו ההתלהבות של הלהקה.
- ג'ון לנון - תמלילן או מלחין?
השיר "Come Together" שכתב לנון לאלבום אבי רואד, הוא בהחלט מהחשובים ביותר שלו. לא רק שההקלטה כללה את אחת ההפקות הכי מעניינות בתקופה של פוסט-סארג'נט פפרז, מינמליסטית ויעילה להפליא, אלא שבכל הקשור למילים לנון רשם עוד הישג מרשים ביותר. בכל המובנים זהו אחד השירים שמשמשים כ'גשר' בין עידן הביטלס לבין קריירת הסולו של לנון. ומה שאולי יפתיע את חלקנו זה שבאותה תקופה שהוא לא היה ממש בעניין - כלומר, לא לגמרי. באביב-תחילת הקיץ של שנת 1969 לנון קפץ ספורדית לאולפן. ב-9 ביולי הוא תרם את חלקו ל"מקסוול'ס סילבר האמר" המיותר של מקרטני, וזו הייתה תרומה ראשונה לאחר מספר שבועות בהם השתתף ב-"You Never Give me Your Money" המעולה. בהשוואה לאלבום הלבן, בו הוא היה פעיל ביותר, לנון לא הציג שירים חדשים מאז "הבלדה על ג'ון ויוקו", שהוקלט באפריל. עיקר מרצו הופנה לטיפול ביוקו לאחר תאונת הדרכים שהתרחשה בסוף יוני בסקוטלנד. אבל אז הוא נזכר באהבתו לצ'ק ברי, גיבור נעוריו וכותב השירים הכי חשוב של עידן הרוקנרול של הפיפטיז, ובעיקר הוא נזכר בשיר די שולי של ברי, "You Can't Catch Me"' ממנו שאל את משפט הפתיחה. האם מדובר בשיר על סקס? או בשיר פוליטי? שיר פמניסטי? אופנה רדיקלית או נונסנס מושלם? ובכן, אולי הכל נכון. ישנה תחושה של אלימות, מהולה בחוויה של שחרור. אני מאמין שליוקו הייתה השפעה גם על שיר זה ובעיקר לאספקט הפמניסטי שראה בשבירת השפה כתחילת הדרך לשחרור המערכת כולה, שנשלטת, לכאורה או לא, על-ידי שפה הרוויה בקודים פאטריארכלים. אבל לא ניכנס לזה כרגע. זהו עוד אחד משיריו של לנון שקורא להרחבת הדמיון, או ליצירת דמיון לא מרוסן, שכולל (אולי) השפעות לא מודעות ומודעות של כמה מהאינטלקטואלים של התקופה: מהרברט מרקוזה והגותו על ארוס והציביליזציה, נורמן או בראון והתורה הפוסט-פרודיאנית למהפכה המינית, מארשל מקלוהן ו"המדיום הוא המסר"; אולי משהו מארתור ג'נוב ותורת הפריימל סקרים שאותו לנון יחווה כמה חודשים לאחר מכן;; אולי אר.די לאנג, פסיכיאטר וחוקר פסיכולוגיה, שקרא את ההיסטוריה מחדש, הפעם מההיבט הפסיכולוגי המדכא שלה (תהיה לו השפעה גם על פינק פלויד). אבל סביר להניח שהוא פשוט הרגיש את הרוח: זה לא מפתיע בשביל מישהו כמו לנון השנון שאהב לבוז לאינטקלטואלים. בכל אופן, רוח התקופה ניכרת בתחושת האנרכיה, בחוויה התיאטרלית של השיר שכמו מקשרת מין ופוליטיקה. אז מי הדמות שבשיר? מיהו הגורו המגלומני שלנון כותב עליו? מישהו בדמותם של קן קיזי וטימוטי לירי, כוהני האל.אס.די של התקופה, או אי אלו כוהני זן בודהזים, או שאריות זכרונות מהמהארישי. אולי כולם ב או יחדיו. אנחנו יודעים שלנון אימץ את שם השיר מהקמפיין של טימוטי לירי לבחירות למושל קליפורניה, אז סביר שלירי היה במוחו של ג'ון. דמות הטריקסטר המיתולוגית מאוד בולטת והרפרנסים והרמיזות לדמויות מוכרות מרוחות על כל הלוח, מברי ועד למאדי ווטרס. האם Old Flat Top הוא לנון בעצמו? והאם הדמות שנוצרת בהמשך היא שילוב שלו ושל יוקו? והאם Spinal Cracker קשור לטקס יפני מסורתי בדבר הקלה על עמוד השדרה של הגבר? הטקסט רווי במיסתוריות. הגרוב של הבית של השיר בלייד-בק עם טוניקת בלוז. משפט הבס שמקרטני תרם לשיר הפך אותו למשהו חדש לגמרי. אלו מתמזגים יחד יחד עם הקול השני הנמוך (במרווח חריף-משהו אך לא מדי, שלנון שר בעודו מונע ממקרטני לעשות זאת). סולו הפנסתר החשמלי המונוטוני והמגניב של מקרטני הוא הקרם-דה-לה-קרם על אחת ההפקות הכי מעניינות של הלהקה. היו שהציעו השפעות של דה בנד וד"ר ג'ון, אבל זה לא ממש משנה כי הסך הכל נשמע מאוד שונה מאלו האחרונים. התחושה הפעם היא של קוקאין והירואין מאשר של אל.אס.די. זה לא ממש מפתיע, כי זמן קצר לאחר התאונה ג'ון ויוקו לא יהססו לעשות שימוש גם בהירואין, שהגמילה ממנו תשמש השראה לאלבום הסולו הראשון שלו לאחר הפירוק. אז למה אני מספר לכם את כל זה? כי אני מציע להחזיר את הבאלאנס למי היו באמת הדמויות הכי משפיעות על המוזיקה של הביטלס. למרות המילים המעולות, כדאי שנוציא לנו לנו מהראש שג'ון היה יותר תמלילן ממלחין (אם נותרו כאלה שמאמינים בכך).












