Search Results

פוסט זה מכיל ביקורת לשלושה ספרים שנכתבה על ידי פרופ' עודד היילברונר, חוקר ביטלס. הביקורת התפרסמה במגזין Twentieth-Century Music 14/3, 2018. הביקורת היא לשלושת הספרים - Jon Savage, 1966: The Year the Decade Exploded (London: Faber & Faber, 2015). Dominic Sandbrook, The Great British Dream Factory: The Strange History of Our National Imagination (London: Allen Lane, 2015). Peter Doggett, Electric Shock: From the Gramophone to the iPhone – 125 Years of Pop Music (London: Bodley Head, 2015). הורידו את הקובץ כדי לקרוא את הביקורת במלואה.

פוסט זה מכיל כתבה שנכתבה על ידי פרופ' עודד היילברונר, חוקר ביטלס. הכתבה התפרסמה במקור בעיתון הארץ בתאריך 22.5.2020. הורידו את הקובץ כדי לקרוא את הכתבה במלואה. 50 שנה אחרי פירוק הביטלס, ספר חדש של ההיסטוריון הבריטי מרקוס קולינס מבקש להראות כיצד הלהקה פיצלה את החברה האנגלית בשנות ה– 60 . זהו מחקר מצוין, אך הוא מתעלם מכך שהצלחתם של ארבעת המופלאים נבעה מהאופי השמרני שלהם ומכך שיצרו תרבות לכל המשפחה ולא תרבות צעירים מורדת.

טוב, עכשיו שהאלבום בחוץ: היי, אני איתי ובימינו אני עובד בוואינט. קיבלתי את ההזדמנות לכתוב ביקורת על האלבום החדש של פול וברגע האחרון הביקורת נגנזה כי התברר שהיה בלבול והיא הובטחה לכתב אחר לפניי. אז הנה לפניכם, הביקורת הגנוזה שלי ל"מקרטני III". נראה עם מי מאיתנו תסכימו יותר: אני מחלק את חוויית האלבומים של פול מקרטני לשתיים: לפני שהאלבום יוצא ואחרי שהוא יוצא. להנות מאלבום של פול מקרטני זה לא רק להאזין למוזיקה - זה לצפות לו. להתרגש מכל טיזר וסינגל. להתאבסס על כל פרט קטן שנחשף עליו. כאלה אנחנו, מעריצי הביטלס הכבדים. אובססיביים. בתור מילניאל שלא הספיק לחוות בזמן אמת את הביטלס ואת שיא קריירות הסולו שלהם, לצפות ליציאת אלבום של פול זה הכי קרוב שאקבל לחוויה המקורית של להעריץ את הלהקה האגדית הזו. למי שלא בקיא בפרטים, אלבום הסולו הראשון של פול מקרטני מ-1970 נקרא, בפשטות, "מקרטני". זה היה האלבום הראשון שהקליט בלי הביטלס, וליתר דיוק - בלי שום להקה. הוא ניגן באלבום על כל הכלים, רק הוא, אולפן ההקלטות הביתי וקולות רקע של אשתו, לינדה. יצאו משם שירים אלמותיים כמו Maybe I'm Amazed ו-Junk, כשלצדם שירים מינימליסטיים, כיפיים ומאוד מקרטני-ים. יציאת האלבום התנגשה עם יציאת האלבום האחרון של הביטלס, Let It Be, והובילה בסופו של דבר לפירוק והסכסוך המתמשך של פול עם חברי הלהקה האחרים. אחרי עשור של אלבומים עם להקת Wings, פול הוציא ב-1980 אלבום "המשך" - McCartney II, שהיה מאוד שנוי במחלוקת. הוא היה הרבה יותר אקספרימנטלי ומשונה, כשהשיר Temporary Secretary האלקטרוני נחשב עד היום לאחד מהשירים הגרועים בקריירה שלו. ובכל זאת, הוא כלל כמה שירים אייקוניים כמו Coming Up, שהיה שווה רק בשביל הקליפ ההיסטרי שלווה אליו, ו-Waterfalls היפהפה. הגענו להווה, ארבעים שנים אחרי McCartney II. השנה היא 2020. באמצע פנדמיה עולמית שסוגרת את כולם בבתים, פול מנצל את הבידוד כדי לסיים כמה שירים לא גמורים ולכתוב כמה חדשים לגמרי, כשבכולם הוא מנגן ושר לבדו. התוצאה הייתה, באופן בלתי נמנע, האלבום שסוגר את הטרילוגיה הזו - McCartney III. אתחיל מהחדשות הרעות: פול מקרטני הוא איש בן 78. היכולות הווקאליות המטורפות שלו הן כבר לא מה שהכרנו. בשנים האחרונות פול עבד עם מפיקים מוזיקליים שדאגו לטשטש ולייפות את הקול שלו ולצייד אותו בזמרי רקע שנתנו לשירים סאונד זורם ומרענן יותר. אבל באלבום הזה, זה רק פול והאולפן הביתי. לצערי, זה עובד קצת לרעתו. השירים מופקים ונשמעים נהדר, כשמדי פעם אפשר לקלוט איזה ריף בס או גיטרה שמזכירים לנו שמדובר באותו גאון מהביטלס. אבל אין מה לעשות - הקול המזדקן של פול כבר מתקשה לשיר את הלחנים הנהדרים שהוא כותב, ויש רגעים שזה באמת קשה להאזנה. אפילו קצת מדכא. החדשות הטובות הן שהאלבום הזה הולך ומשתפר. אחרים שצולחים את 2-3 השירים הראשונים שמרגישים קצת מונוטוניים ומאוד לא מחמיאים לקול שלו, נכנסים לרצף שירים מצוינים עד סופו. זה לא פול של הביטלס וגם לא פול של ווינגס. אבל זה עדיין פול. הוא עדיין יודע לייצר שירי רוק קלאסיים ומשובחים כמו Lavatori Lil, אחד מהשירים האנרגטיים ביותר באלבום שבאופן מפתיע כולל את אחד מהביצועים הווקאליים היותר מוצלחים שלו שם. הוא עדיין יודע להפתיע עם נגיעות של רוק כבד כמו בשיר Slidin' המצוין והסוחף שמרגיש קצת כמו הנכד של Helter Skelter המיתולוגי מהאלבום הלבן. והוא עדיין אותו פול שיודע פשוט לקחת גיטרה אקוסטית ולייצר באפס מאמץ שירים קטנים, מתוקים ומינימליסטיים כמו The Kiss of Venus היפהפה. לאלבום יש שלושה רגעי שיא משמעותיים: הראשון, "Deep, deep feeling". שיר אפרורי ומלנכולי של כמעט 8 וחצי דקות - אורך שבכלל לא אופייני למקרטני (מלבד, נגיד, יוצאי דופן כמו "היי ג'וד"). משהו בתחושת הכבדות שאופפת אותו, לצד מהלכי האקורדים שלו, מתכתב עם I want you (She's so heavy) של ג'ון לנון מ"אבי רוד", שגם הוא המשיך והמשיך לאורך 8 דקות ארוכות. קשה שלא להרגיש שמדובר ב"שיר הקורונה" של האלבום. הוא סוחף, כבד, מהורהר. לא מלודי כמו שהתרגלנו מפול אלא בעיקר אטמוספרי. משהו פשוט מרגיש כאילו זה נועד להיות הסאונדטראק של התקופה הזו. חלק מזה מגיע גם ממשפט המחץ שחוזר במהלך השיר "Sometime I wish it would stay, sometime I wish it would go away". אני לא נוטה לאהוב את הצד האקספרימנטלי של פול, אבל משהו בטיימינג של השיר הזה פשוט מאוד נכון. הקטע כל כך סחף אותי שלא שמתי לב ופתאום עברו להן 8 הדקות שלו ברגע. קצת כמו שרק לפני רגע היינו בחודש מרץ, ואז הגיעה הקורונה ופוף - אנחנו בדצמבר. רגע השיא השני הוא השיר Seize The Day. אם Deep deep down היה הצד השלילי והכבד של הקורונה, השיר הזה בא להזכיר לנו את מה שלמדנו ממנה: לנצל את הרגע ולעשות את מה שעושה לנו טוב. זה אחד מהקטעים הכי אופטימיים ומחממי לב של האלבום, ויש לזה סיבה - הוא מאוד ביטלסי. ההפקה המוזיקלית והלחן פשוט מזכירים את רגעיו היפים ביותר של מקרטני באלבומים כמו "ריבולבר" ו"סרג'נט פפר", כשהכול עטוף בצלילי אורגן שאפיינו את השירים שלו בלהקת Wings. השיר הזה, יותר מכל השירים באלבום, הוא זיקוק טהור של כל מה שטוב בשירים של פול מקרטני. רגע השיא השלישי באלבום הוא השיר שחותם אותו. הדובדבן שבקצפת. ההפתעה הכי טובה שיכולנו לבקש. השיר "When winter comes", שהוא למעשה שיר גנוז של פול שהוקלט ב-1992. אחרי שבמשך אלבום שלם שמענו את קולו של מקרטני בן ה-78 נאבק לשיר עד קצה גבול היכולת שלו, מבליח פתאום בסוף קולו של פול "מפעם", לפני שהקול שלו התחיל להדרדר. השיר הנהדר הזה הוא היחידי שבאמת נשמע כמו "שיר חדש של פול מקרטני" והבחירה לשים אותו בסוף האלבום היא לא פחות ממבריקה. האלבום הזה רחוק מלהיות יצירת מופת. אבל זה ככל הנראה האלבום של פול שהכי נהניתי ממנו בשנים האחרונות. אם ב-New ו-Egypt Station גירדתי 2-3 שירים שחיבבתי, כאן מצאתי את עצמי מדלג על שניים חלשים בתחילתו ושומע בלופים את כל השאר. קיבלנו פה, חד משמעית, כמה מהשירים הכי טובים של מקרטני בעשרים השנים האחרונות. זו כמות גדולה ונדירה של שירים כל כך טובים של פול מקרטני. חוץ מזה, אנחנו לא מאזינים לשירים שלו בשביל לשמוע יצירות מופת. אנחנו מאזינים לו כי הוא כמו משפחה. השירים שלו מלווים הרבה מאיתנו מאז שאנחנו מכירים את עצמנו, ולשמוע את הקול המוכר שלו זה הדבר הכי יציב ומנחם שיכול לקרות בשנה הנוראית הזאת.

מה הקשר בין הביטלס ל... שליט איחוד האמירויות? הבית ב-Tittenhurst Park, סאנינגהיל, ברקשייר, מחוץ ללונדון, בו גרו ג'ון ויוקו לפני המעבר לניו-יורק, בו הצטלמו הביטלס בסשן התמונות האחרון (יום השנה שלו חל לא מזמן, היה על כך פוסט אחר), בו הוקלט האלבום Imagine וצולם הסרט המתעד את ההקלטות, ובו רינגו סטאר חי וגידל את ילדיו עד שנת 1988. הבית, מבנה לשימור מהתקופה הג'ורג'יאנית, נבנה ב-1737, אך מראהו המוכר עוצב באזור 1830. הוא נקנה ב-1869 ע"י הפילנטרופ תומאס הולוואי ובשנת 1898 ע"י תומאס הרמן לווינסקי, מנכ"ל חברת הפעלת מכרות בהודו. ילדיו של לווינסקי, קסניה לווינסקי ותומאס לווינסקי הבן, אשר גדלו בו, גם הם אנשים מוכרים - קסניה הייתה חברה במועצת לונדון מטעם מפלגת הלייבור, פעילה חברתית וחברת המסדר הבריטי, ותומאס הבן היה אמן סוריאליסטי נודע. ג'ון לנון קנה את הבית מטייס הקרב ומנכ"ל חברת שוקולד פיטר קאדברי, בעלות של 145,000 ליש"ט ושיפץ אותו בעלות כפולה. כחלק מהשיפוצים, הוא בנה בו אולפן הקלטות מקצועי, Ascot Sound Studios, אותו ניתן לראות בסרט של Imagine. עם המעבר לניו-יורק, מכר את הבית לרינגו סטאר, שהמשיך להשתמש באולפן ולהשכיר אותו לאמנים אחרים, תחת השם Startling Studios. רינגו, אגב, נכח בהקלטות של How Do You Sleep? וכלל לא אהב את מה ששמע. והנה הסיפור מתחבר לנו לאיחוד האמירויות: בשנת 1988 מכר רינגו את הנכס לשליט אבו דאבי לשעבר, שהיה גם נשיא איחוד האימרויות, שייח' זאיד בן סולטאן אאל-ניהאן, האב המייסד של איחוד האמירויות ששלט בה מהיווסדה ב-1971 ועד מותו ב-2004. בנו, הוא נשיא איחוד האמירויות הנוכחי, ח'ליפה בן זאיד, אשר נירמל את היחסים עם ישראל. ככל הידוע, הבית עדיין בבעלות המשפחה. רכישת הנכס ע"י אמיר ערבי אינה מקרית. העובדה כי מיליארדים מהמפרץ בוחרים להשקיע בנדלן יקר בלונדון וסביבותיה, ובעולם המערבי בפרט, מוכרת וידועה. עד כמה שידוע לי הם מנתבים את כספיהם לנדלן ע"מ להתכונן ליום בו ייגמר להם הנפט. על כל פנים, לסיפורנו סוף עצוב. מאז העברת הבעלות לידי משפחת אל-נהיאן תיעוד הבית והנעשה בו הופסק כליל. כל שידוע, הוא שהבית שופץ ועוצב מחדש לחלוטין, נבנתה חומת לבנים גדולה מסביבו וסימני ההיכר העיצוביים מהשיפוץ של ג'ון, כולל ציורים שלו על הקירות, נמחקו. רק אלוהים יודע מה נעשה בבית הזה עכשיו. גם בגוגל סטריטס לא ניתן לראות כלום. בדקתי...

דברים שכתבתי לפני הרבה זמן על ריבולבר, עכשיו כשחוגג 53 מביאה אותם לכאן: **** "אקדח המופיע במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית" אם הייתי צריכה להתחתן עם אלבום, הייתי מתחתנת עם ´ריבולבר´. הייתי רוצה שתחת כיפת שמיים זרועת כוכבים, יקדש אותי הרב עם כל שיר ושיר שם. הייתי מוכנה לחיות עם האלבום הזה את חיי התעתוע האלה, עד שנזדקן לבסוף יחד בדירתנו. אני יודעת שרוב מעריצי הלהקה הליברפולית, רואים דווקא באבי רואד את אלבומם הטוב ביותר. כדי לצאת מכאן כנה אוסיף ואומר שגם אני מסכימה עם הדעה המקובלת הזו. אבל מצד שני - להתחתן צריך לא עם זה שהוא הטוב ביותר, אלא עם זה שאנחנו בעצם הכי אוהבים. הלא כך? באנתולוגיה הידועה לשמצה, ידעו ארבעת המופלאים וג´ורג´ מרטין בראשם, לספר על המפנה שחל ביצירה המוזיקלית של הלהקה עם צאת האלבום "ראבר סול" ב1965. מרגע זה ואילך, הפכה הלהקה לסמל הפאלי של תעשיית המוזיקה ונצרבה בתודעת כולנו, כדבר הטוב ביותר שהגיח לעולם מאז המצאת הטמפקס. ´ריבולבר´, שראה אור בשנת 66´ (שנה שלמה אחת לאחר אחיו הצעיר) ממשיך את התהליך שהביטלס התחילו באלבום הנשמתי, ולוקח אותו צעד אחד קדימה. ג´ורג´ מרטין נוהג לספר, שלקראת העבודה על ריבולבר פנו אליו חברי הלהקה ולחצו עליו למצוא רעיונות חדשים, וגם דרך- לתרגם את אותם רעיונות חדשים למציאות. זיכרונו הבריטי טוען, שהיצירתיות שלהם הלכה וגברה מרגע לרגע והם בחנו את גבולות היצירה שלהם כל הזמן וללא הפסק. כתוצאה מכך- האלבום הציג תופעות מוזיקליות חדשות שלא אפיינו עד אז את אלבומי הלהקה וממילא את האלבומים של להקות אחרות, שאינן הביטלס. רינגו היטיב להגדיר זאת כשסינן מתחת לאפו המונומנטאלי: "אני חושב שהתבגרנו. הגישה שלנו החלה להשתנות. אין ספק שהגראס השפיע, במיוחד על שני הכותבים. ומפני שהם התחילו לכתוב חומר שונה, גם אנחנו ניגנו באופן שונה". מדהים איך למתופף די סטנדרטי יכולות לפעמים להיות הבלחות של גאון אמיתי. ג´ורג´ לא ראה הבדל גדול כל כך בין "ראבר סול" ל"ריבולבר". מבחינתו הם יכלו להוות שני צדדים של אלבום אחד כפול, מכיוון שבעיניו הם היו המשך ישיר וטבעי אחד של השני. יש להדגיש ולומר שבמקרה הזה אני והריסון רואים את הדברים עין בעין. למרות זאת, אם כך היו מתגלגלים פני הדברים בסופו של דבר, דומני כי ´ריבולבר´ היה חייב להיות צד ב´ של אותו האלבום. "זה אקדח בכיס שלך או שאתה שמח לראות אותי?" ומילה אחת על הכותבים - בעצם אולי יותר. בריבולבר, מתחילים ג´ון ופול להתעצב ככותבים אינדיבידואליים ומסתמן הכיוון העתידי שכל אחד מהם יבחר לעצמו. בנוסף- ג´ורג´ הריסון מבליח פנימה עם 3 שירים נהדרים, שאמנם אינם מהווים את פסגת היצירה שלו, אך מבשרים על הפוטנציאל שטמון בתוכו. אם תרצו, ניתן לומר שבאלבום הזה ג´ורג´ הראה "בכוח" את מה שבאלבומים המאוחרים הוא יציג "בפועל". אז מה יש בעצם באלבום הזה? אני מניחה שהשורה התחתונה של המילים העליונות, היא שהאלבום הזה הוא פשוט אלבום מיוחד. אם לדייק יותר, אני חושבת שהייתה זו המיוחדות שלו, ששבתה את ליבי באופן סופי. החל מהעטיפה המונוטונית שנראית כשירבוט של אמן מתוסכל במיוחד, וכלה באופן החריג שבו האלבום נפתח - ריבולבר ניצב ראשון (ובגאון) על מדף הדיסקים המפואר שלי. פעם אחת, בערב קיץ הזוי במיוחד, ישבתי עם כמה חבר´ה מהקיבוץ וחלמנו כיצד יבוא יום ונקליט בעצמנו (ואולי לעצמנו) את ´ריבולבר´. בעודי שואפת ונושפת את עשן הסיגריות, סיננתי לעברם בהומור שאת השיעול בהתחלה - אני לבטח אבצע. אם כך, אנחנו עומדים להתחיל. נראה לי שכולנו מוכנים. הדקו חגורות, סירקו שיערכם. הבה נספור יחד, אני ואתם, ונתחיל לסקור את הייחוד עליו הרחבתי כה רבות למעלה. 1...2...3... *שיעול* (הספירה אגב- לא בוצעה בהקלטה המקורית והיא הודבקה בשלב מאוחר יותר של העריכה). שייקה לגברי במערכון ´המוסך´: "אז מה היה לנו"? מרמור היה לנו? היה. * "טקסמן": שיר שהוא כולו אמירת הלל למרמור. ג´ורג´ כתב אותו לאחר שקיבל מכתב גבייה על סך 96 פאונד והתמרמר על כך באופן קשה. מאוחר יותר ג´ון גילה, שהיה לו חלק בכתיבת המילים של השיר והתמרמר שלא ניתן לו הקרדיט על כך. * "איי וונט טו טל יו": מסופר כי השיר היה ניסיון של ג´ורג´ "לנקות את ראשו" ולהביע את תסכולו ומירמורו על כך שיש הרבה דברים שהוא רוצה להגיד, אך לא יודע בדיוק איך. חדשנות הייתה לנו? הייתה. - * "פור נואו וואן": בשיר הזה, מופיע כמעט לראשונה בשיר רוק, שימוש ב- בקרן היער המפורסמת. * "טקסמן": זו הפעם הראשונה שהביטלס מזכירים בשירם, שמות של אנשים אמיתיים וחיים: מדובר על ראש הממשלה דאז הרולד ווילסון, וראש האופוזיציה אדוארד הית´. * "איים אונלי סליפינג": לראשונה בשיר ביטלס- קטע הנגינה על הגיטרה מנוגן הפוך בהקלטה. * "טומורואו נבר נואוז": השריקות שנשמעות מעט כמו ציפורים זייפניות, (יש המכנים אותן: "שחפים נשחטים") הן למעשה הקלטה של פול מקרטני צוחק, מנוגנת לאחור. * "לאב יו טו": פיתחו שמפניות! זה השיר הראשון במסכת השירים ההודים של ג´ורג´ הריסון. הוא נכתב זמן קצר לאחר שג´ורג´ החל להתוודע לאמונות ותרבות המזרח. (התעניינות זו תחרוג עד מהרה מהתחומים הערטילאיים ותהפוך להתעניינות באנשים אמיתיים, כגון: ראבי שנקר ובהמשך המהרישי יוגי.). שיר זה הוא השיר הראשון של הביטלס שנכתב במיוחד עבור הסיטאר. (לעומת "הנורווגי" נניח, שיש בו סיטאר אך הוא לא נכתב עבורו). * "טומרואו נבר נואוז": ה"לופים" שנשמעים ברקע הם 5 מכשירים חשמליים שפול הביא לאולפן ההקלטות... בשקית. בתקופה הזו ממש, פול החל להתעניין באפקטים אלקטרוניים ומיקסים משונים, וזוהי כנראה התוצאה. ביקורת הייתה לנו? הייתה. - השיר "טקסמן", היה השיר הראשון של ג´ורג´ העוסק בביקורת כלפי הממשל והחברה, והוא מלגלג בו על מערכת גביית המס הבריטית ושיטותיה. (מאוחר יותר הוא ישבור את כללי הכשרות וימשיל את החברה המערבית לחזירים). חילוקי דעות היו לנו? היו. - בשיר "אלינור רגבי" ג´ון הטיל למעשה ווטו על הקטע האחרון של השיר, בו היא נקברת לבד לנצח. במקום זה, הוא רצה שהיא תינצל ותמצא אולי מישהו להינצל איתו. כמה רומנטי מצידו. (לא הקשיבו לו.) - את "פור נואו וואן" כתב פול, לאחר וויכוח מר עם ג´יין אשר. - "שי סייד שי סייד": פול מספר שג´ון הביא את השיר לאולפן כמעט מוכן. הוא חושב שזה אחד משירי הביטלס היחידים שבהם הוא אינו מנגן בכלל, מכיוון שהוא הוקלט לאחר מריבה ביניהם. וירטואוזיות סוליסטית הייתה לנו? הייתה. - בשיר אלינור רגבי אף אחד מחברי הלהקה אינו מנגן. הוא מורכב רק מהשירה של פול וממיתרים. -"איים אונלי סליפינג": לנון משחיז שיניים. למעשה השיר נכתב על כך שפול (שבתקופה הזו כבר החל להראות סימני מנהיגות ולוודא שיגיעו לכל חזרה) היה מופיע בביתו של ג´ון בשעות אחה"צ ומוצא אותו ישן, ללא אפשרות להעיר אותו בכלל. "פור נואו וואן": רק פול ורינגו מופיעים בשיר (שירה ונגינה). קונספירציות אניגמאטיות היו לנו? היו. - תיאוריות רבות הועלו במהלך השנים בנוגע למקור השם "אלינור ריגבי". פול טען כי השם "אלינור" לקוח משחקנית בשם אלינור ברון, שהייתה חברתו לשעבר של ג´ון והשתתפה גם בסרט Help!. "ריגבי", היה שם של חנות יינות בריטית, שמולה עבדה ג´יין אשר. אבל באופן מפתיע, בשנות השמונים, נמצא ב-כנסיית פטר הקדוש קבר הנושא את אותו שם ממש, מטרים ספורים מהמקום בו פול הוצג לראשונה בפני ג´ון... אגב- אותה אלינור רגבי, נפטרה באוקטובר 1939 והיא בת 44 בלבד. * "גוט טו גט יו אינטו מיי לייף": השיר נחשב תמיד כרמז עיקרי למותו של פול (כביכול) בתאונת דרכים. השיר הזה, היה אמור לסיים את האלבום והפך אחרי התאונה ליותר מסמלי, כשפול שר בו: "I was alone, I took a ride, I didn’t know what I will find there". * "טומורו נבר נואוז": על אף שזה השיר האחרון בריבולבר הוא היה הראשון שהוקלט מבין השירים באלבום. ג´ון לנון צירף שיר במיוחד לתקליט, לאחר "מותו" של מקרטני ובו הוא כאילו עונה לפול: טומורו נבר נואוז. יש הטוענים כי השיר מהווה ללא ספק תגובה ראשונה מהירה של ג´ון למותו של פול. היכן נכתבו השירים? "אלינור רגבי": השיר נכתב בביתו של ג´ון, כשישבה החבורה העליזה מול הטלוויזיה עם עוד כמה חברים. "גוד דיי סאנשיין": השיר, באופן לא מפתיע, נכתב ביום שטוף שמש במיוחד בביתו של ג´ון לנון. "היר, ד'ר, אנד אברי וור": פול הגה את הרעיון לשיר, בעת ישיבה בבריכה בביתו של ג´ון. בתקופה זו יחסיו עם חברתו דאז, ג´יין אשר, היו בנסיקה והיוו השראה לשיר. במקביל, ג´ון לקח אז המון סמים, שגרמו לו לישון שעות רבות- עד הצהריים למעשה. פול החרוץ נאלץ לחכות לידידו העצלן בבריכה שבביתו ובינתיים ניצל את הזמן כדי לכתוב שיר. - כתגובה, ג´ון כתב על פול, שנהג להעיר אותו משנתו המתוקה לעוד יום של עבודה באולפן, את השיר "איים אונלי סליפינג". *מזל שהקבלן בנה לג´ון בית.* "פור נואו וואן": נכתב ע"י פול במהלך חופשת סקי בשוויץ והוכיח לכולנו מדוע כדאי שיהיו גם שוויצרים בעולם. חילופי תפקידים היו לנו? היו. - סולו הגיטרה ב- טקסמן שייך דווקא לפול. - בשיר "שי סייד שי סייד" - ג´ורג´ בכלל על הבס. - ג´ון לנון ביקש מג´ורג´ מרטין שהקול שלו בשיר הזה, יישמע כמו הדאלי לאמה. סמים היו לנו? נו, בוודאי! - השיר "שי סייד שי סייד" התבסס על שיחה שערך ג´ון עם השחקן פיטר פונדה, במהלך אחד הטריפים שלהם מאל.אס.די בלוס אנג´לס. השיר נכתב לאחר שפיטר פונדה סיפר לג´ון על זה שכמעט ירה בעצמו למוות בתור ילד. מאוחר יותר ג´ון הסביר, שכולם שם היו מסטולים מהתחת וכל הדיבורים האלה על מוות, פשוט עשו להם רע. * "גאט טו גט יו אינטו מיי לייף": פול מת? תמימים. הוא בכלל נכתב על חשיש. * "טומורואו נבר נואוז": ג´ון לנון כתב את השיר לאחר שניגן לאחור הקלטה, בזמן שהיה על אל.אס.די. המשפט הראשון בשיר לקוח מ"החווייה הפסיכדלית" של טימותי לירי, אבי ה- אל.אס.די, שנלקחה כאמור מספר המתים הטיבטי. יוצא כי השיר כולו, נובע מחוויה של ג´ון בעקבות השימוש בסם. * בשיר "אנד יור בירד קאן סינג", בגרסת האנתולוגיה, שומעים את הארבעה מתפקעים מצחוק לאורך כל השיר מסיבה בלתי ברורה. הסיבה ברורה מאוד חבר´ה. הם עשו הרבה סמים. * "דוקטור רוברט": מדבר על רוברט פריימן, אדם בן 60 (אז) שהיה פיסיקאי גרמני (גרסאות אחרות אומרות שהוא היה רופא-שיניים), שפורסם בכך שסיפק כמויות ענק של סמים לסלבריטאים. מספרים שהתגאה בכך, שהוא יכול לציין 100 שמות של מפורסמים שהשתמשו בשירותיו, תוך 10 דקות בלבד. ג´ון לנו אמר על השיר: "עוד אחד שלי. בעיקר על סמים וגלולות. זה היה על עצמי. אני הייתי זה שכל הגלולות היו עליו בסיבובי הופעות... אחר-כך כולנו. פשוט שמרנו אותן בכיסים שלנו, לעת צרה". פול מקרטני הוסיף: "ג´ון ואני חשבנו שזה רעיון מצחיק – דוקטור פנטזיה שהיה עוזר לך בזה שהוא נותן לך סמים. זו הייתה פרודיה על הרעיון הזה". * "ילו סאבמרין": הם בעצם גלולות הנמבוטל הצהובות, שהיו סם הרגעה. בהקשר לזה מספרים, שבחווית ההזיה הראשונה של ג´ורג´ כתוצאה משימוש בסמים, הוא ראה את ביתו כצוללת צהובה, עם ג´ון על ההגאים... "אושר- הוא אקדח חם" בסוף העבודה על התקליט "ריבולבר", מתרחשת התאונה, בה כביכול נהרג פול מקרטני. הביטלס מפסיקים את הופעותיהם הפומביות באורח פתאומי. הכניסה המאסיבית לאולפן, היא זו שהניבה תוצאות מרחיקות לכת במרחב המוזיקלי של הלהקה. הם כותבים על מוות. הם כותבים על סמים. הם כותבים על אהבה. הם כותבים לי את האלבום שאני הכי אוהבת בעולם כולו. כן, אין ספק. אם הייתי צריכה להתחתן עם אלבום, הייתי מתחתנת עם ´ריבולבר´. "ברוך אתה ה´ משמח חתן עם כלה"

בעקבות מותו הטראגי של קובי בריאנט לפני יומיים,סיפור קצר על הביטלס, טיסת אימים אחת וטייס בשם בשם ריד פיגמן. במהלך סיבוב ההופעות הראשון שלהם בארה"ב הביטלס טסו במטוס של חברת American Flyers Airlines (AFA) שהוקמה על ידי אדון בשם ריד פיגמן. פיגמן היה חלוץ תעופה שהקים את החברה שלו ב1949, לאחר שהיה מכונאי מטוסים במהלך מלחמת העולם השנייה. באחד מימי החופש של הביטלס בספטמבר של אותה השנה, פיגמן הציע לחברי הלהקה לבוא לבלות את אותו יום בחווה של משפחתו בדרום מיזורי, ואף הציע להטיס אותם בעצמו. הביטלס הסכימו וטסו במטוס קטן של 7 מקומות בלבד- מלבד ריד פיגמן והביטלס היו במטוס גם בריאן אפשטיין ומזכירותו של פיגמן, רובי היקמן. הטיסה, איך אומרים, לא עברה חלק. ג'ורג' סיפר על כך באנתולוגיה: "טסנו מדאלאס לשדה תעופה קטן, שם פיגמן פגש אותנו במטוס קטן בעל כנף אחת ומנוע אחד או שניים. זה היה כמו באדי הולי (שנהרג בהתרסקות מטוס, צ.פ). זה היה אולי המקרה הכי קרוב שלנו למוות. אני לא מתכוון שכמעט התרסקנו, כי זה לא נכון, אבל לבחור הייתה מפה קטנה על הברכיים, עם פנס, והוא אמר "הו, אני לא יודע איפה אנחנו," והיה חשוך לגמרי והיו הרים מסביב והוא ניסה לנקות את האדים מהחלון עם היד. בסופו של דבר הוא הבין איפה אנחנו ונחתנו בשדה שהיו בו פחיות בוערות שסימנו היכן לנחות." בסופו של דבר הטיסה עברה בשלום והביטלס בילו אצל משפחתו של ריד פיגמן. באותו יום צולמו הצילומים המפורסמים של הביטלס רוכבים על סוסים, תמונות שרובן צולמו על ידי הצלם שליווה את הביטלס באותו סיבוב הופעות, קורט גונתר. אבל המזל לא שיחק לריד פיגמן לעוד זמן רב. ב22.4.1966 פיגמן הטיס חיילים צעירים לג'ורג'יה באותו המטוס של AFA בו הביטלס טסו ברחבי ארה"ב שנתיים קודם לכן. מזג האוויר היה סוער וערפילי ופיגמן עמד לנחות באוקלהומה בכדי לתדלק. בזמן הנחיתה פיגמן, בן 59 באותה העת, קיבל התקף לב ונפל עם הפנים קדימה לכיוון מערכת ההיגוי. בשלב הזה המטוס כבר הגיע לגובה נמוך וטייס המשנה לא יכול היה לעשות כלום. בהתרסקות נהרגו 83 מתוך 96 האנשים שהיו על המטוס, כולל פיגמן בעצמו. בתמונות - הביטלס יורדים מהמטוס AFA Electra N13H במהלך סיבוב ההופעות הראשון שלהם בארה"ב, 1964 רינגו בחווה עם משפחת פיגמן, 19.9.1964 הביטלס רוכבים על סוסים בחווה של משפחת פיגמן, 19.9.1964 פיגמן עם המטוס בו הטיס את הביטלס אל החווה של משפחתו פיגמן ודיילות כחודש בלבד לפני מותו המטוס לאחר ההתרסקות באפריך 1966

זה ידוע שמייקל היה מעריץ גדול של להקת הביטלס, ומתוקף מעמדו היה היחיד שהיה יכול לעשות משהו כדי להתקרב ולהיות חלק ממנה. זה התחיל בשיחת טלפון שלו לפול מקרטני (שבהתחלה כלל לא ידע מי זה) שבה הציע לו שהם "יכתבו ביחד להיטים". ג'קסון, מבחינתו, ראה את עצמו ממשיך דרכו ומחליפו של ג'ון לנון. כבר באלבום הראשון שלו, off the wall, מייקל ביצע קאוור לשיר Girlfriend של פול. לאחר ההצלחה הגדולה של האלבום, פול לא היה יכול להתעלם, וקיים איתו סדרה של מפגשים בהם השניים ישבו וכתבו יחדיו שירים. שניים מתוכם, הדואטים the girl is ו- say say say זכו להצלחה גדולה, והראשון אף הופיע באלבום "מותחן", האלבום הנמכר ביותר בכל הזמנים. הם כתבו עוד כמה שירים יחדיו, אך הם לא ראו אור (אחד מתוכם שוחרר לאחרונה). בנוסף לכך, מייקל ג'קסון היה קרוב מאוד ליוקו אונו ולבנה שון (שטען שהם היו רק חברים והוא לא ניצל אותו מינית). שון אף הופיע עם מייקל בסרט "סהרורי" שבו ביצע מייקל גרסת כיסוי לשיר של ג'ון לנון come together שאף הופיע באלבומו "history". בנוסף, נחשף לאחרונה שמייקל ביצע גרסת כיסוי גם לשיר "She is leaving home". מייקל גם נפגש עם ג'ורג' האריסון, השניים התראיינו יחדיו (הראיון המלא התפרסם לאחרונה, ויש שם קטע שבו ג'ורג' אומר שהוא כתב את השיר "something" ומייקל אומר לו שהוא היה בטוח שג'ון ופול כתבו את זה, ואז ג'ורג' אומר לו בכעס- כולם חושבים שהם כתבו את זה). השניים התידדו ונפגשו מספר פעמים לאחר מכן. בשלב כלשהו מייקל קנה את הזכויות לשירי הביטלס, דבר שעורר את זעמם של חברי הלהקה, ובכך נוצר הנתק בינו לבינם. פול סיפר שהם נפגשו עוד מספר פעמים לאחר מכן והשיחות בינהים היו ידידותיות. לאחר מותו של מייקל פול שחרר הודעת אבל מרגשת- ""It's so sad and shocking. I feel privileged to have hung out and worked with Michael. He was a massively talented boy man with a gentle soul. His music will be remembered forever and my memories of our time together will be happy ones. I send my deepest sympathy to his mother and the whole family and to his countless fans all around the world."

מעבר לשיתוף שלהם, בין היתר בשני להיטים שהם הוציאו יחד (אני אוהב אותם) , היה ספיח נוסף. באמצע שנות ה- 80 רכש ג'קסון את כל הקטלוג של שירי הביטלס ושילם עבורם משהו כמו 47.5 מיליון דולר. דבר שלא היה מאוד אהוב על ידי מקרטני שאף כינה באותה עת את הרכישה כמשהו " מפוקפק". לא אכנס לכל הפרטים הטכניים של המשך השתלשלות הנושא, אבל 10 שנים לאחר מכן מכר ג'קסון חצי מהזכויות לחברת סוני ב 95 מיליון. מספר שנים לאחר מותו של מייקל, סוני רכשה את שאר מחצית הזכויות ב 750 מיליון דולר...ערך הקטלוג מעורך כיום בכ-מעל- 1 ביליון דולר. בפרסום תוצאותיו של דיון משפטי בעקבות תביעה שהוגשה על ידי פול ב- 2017 לבית המשפט בארה"ב להשבת הזכויות למוסיקה שלו נאמר : "סיר פול מקרטני הצליח לשמר את זכויותיו למוסיקה שלו" ו-"הצדדים סגרו את הנושא הזה באופן חסוי בהסכם פשרה". Paul McCartney secured the rights to his music in a private settlement was a big win for the former Beatle, who has been on this journey to secure the rights to his own music for nearly fifty years. While few details about the settlement have been disclosed, McCartney’s lawyer, Michael Jacobs, announced, that Sony and McCartney “have resolved this matter by entering into a confidential settlement agreement” at the end of last week and that McCartney’s lawsuit over the catalog had been dismissed. Congratulations to Sir Paul McCartney for this big win over the weekend! Following a lawsuit in US court in 2017, McCartney reached a settlement with Sony/ATV over copyright to the Beatles catalog under the US Copyright Act of 1976, which allows songwriters to reclaim copyright from music publishers 35 years after they gave them away. Details were not made public with a lawyer for McCartney informing the judge that the two sides “have resolved this matter by entering into a confidential settlement agreement.” https://www.youtube.com/watch?v=FNqMrYgm9w0&t=125s

הגרסה של Let It Be... Naked מגלה שהם באמת התכוונו בלב שלם להוציא אלבום חזרה לשורשים, עם רובדים ועומק וקלילות, לעשות משהו טוב. השיר Get Back הוא מחווה לרוקבילי, והם עושים שם את One After 909 ואת מאגי מיי, תחשבו על זה, שיר מהכמעט-ילדות-משותפת שלהם, לא היה עוד משהו כזה. For You Blue של ג'ורג' הוא מחווה לסאונד הבלוזי הרזה של הפיפטיז או האזור ההוא. וגם השירים של ג'ון, אני לא אחפור על זה עכשיו, אבל Don't Let Me Down קשור חזק לסגנון הקדום שלו, עד Hard Day's Night, רק בשיר בוגר; ו-Across The Universe מחזיר קצת משהו מהסאונד של הבלדות ב-Help ו-Rubber Soul. אה, ויש לי פנטזיה מוזרה על Dig It. זה במקור הרי מין ג'אם ארוך על שני אקורדים, נכון? ובאופן מעניין גם הקטע עם משחקי הסולואים ב-The End הוא על קרקע של (אותם) שני אקורדים. אז הנה הדימיון שאני משתעשע בו, אולי כמו שהשיר על מאגי מיי קשור ברגע בעבר שלהם - אז גם Dig It קשור בזיכרון אישי של שלושתם, משהו שקרה עם האקורדים האלה לפני הרבה שנים ב-1 וחצי בלילה באיזה בית זונות בהמבורג. אולי. בקיצור, לא יצא להם אלבום חזרה לשורשים אבל מרגישים התכוונות, ואפילו את ההתמסרות הביטלסית, לפחות בגולמיותה. ואז בא פול. בא עם Let It Be ו-The Long and Winding Road, ואם היה יכול בטח גם Hey Jude היה נכנס. האיש שאמר בואו נעשה אלבום מחווה לימי ליברפול שכח להוסיף "שגם יתן לי אישית לזרוח ולהתפתח". ג'ון אמר פעם "היינו להקת הליווי של פול", ובפעם אחרת הוא אמר ציטוט מפורסם פחות: "Let It Be שיר יפה אבל הוא לא של הביטלס".ואני חושב שפול קצת ידע מה הוא עושה. כיוון שאלבומי הסולו הראשונים של השלושה כל כך שונים זה מזה ומבטאים את היחודיות של כל אחד, קשה לדמיין איך הם היו מתפתחים כלהקה אם היו ממשיכים להקליט. היום, בגלל זה עזבתי הכל וישבתי לכתוב את זה, קלטתי. הם לא היו מקליטים את Mother ו-God ו-Working Class Hero. הם דה-פקטו לא הקליטו את השירים של ג'ורג' - All Things Must Pass זה הכל שירים דחויים, והוא בקלות היה האלבום הכי טוב של הביטלס. הם היו מקליטים את קריירת הסולו של פול.

נכתב ע"י איתי גל השבוע הלך לעולמו ניל אינס, מוסיקאי/קומיקאי מאוד אנדרייטד שלא הרבה מכירים וחבל. קצת נקודות עליו למעריצי ביטלס ובכלל: 1. הוא עבד הרבה עם חבורת מונטי פייתון, כשאחד מהפרויקטים הבולטים שלו היה "הראטלס", פרודיית ביטלס שהופקה כסרט מוקומנטרי קורע מצחוק יחד עם אריק איידל ממונטי פייתון. ניל אינס היה ה"ג'ון לנון" של החבורה שנקרא "רון נאסטי" והיה גם אחראי על יצירת השירים של הלהקה הפיקטיבית, שיצאו גם כאלבום סאונדטראק. מה שמבריק בשירי הראטלס הוא שהם מלאים בהומור אבל מולחנים וכתובים בצורה שמצד אחד מאוד נשמעת כמו הביטלס, אבל מצד שני יצרה לחנים חדשים לגמרי ולא העתקים אחד לאחד של שירים קיימים. כששלושת הביטלס הנותרים התאחדו ל"אנתולוגיה", הוא יצר אלבום ראטלס חדש שנקרא "ארכאולוגיה" שבעיניי, הוא אלבום פשוט מאסטרפיס וכולל כמה שירים יפהפיים גם בלי קשר לפרודיה. כל מעריץ ביטלס חייב להכיר את שני אלבומי הראטלס שיצאו, וכמובן - לראות את הסרט שנהיה קאלט לאורך השנים. 2. בהקלטה נדירה של ניל אינס לשיר הראטלס "Cheese and onions" הוא חיקה את ג'ון לנון בצורה כל כך מדויקת, שההקלטה הופצה בבוטלגים של הביטלס בתור "הקלטת ביטלס נדירה" ואף האשימו את אינס בגניבת הקלטה של ג'ון לנון. 3. ניל אינס הוציא סינגל מצליח בשם "I'm the urban spaceman" שהופק על ידי לא אחר מאשר פול מקרטני בכבודו ובעצמו. 4. ג'ורג' האריסון טען שה"ראטלס" היה הדוקומנטרי הכי טוב שהוא ראה על הביטלס. הוא עזר במימון הסרט ואפילו עשה בו תפקיד אורח בתור כתב חדשות. 5. בשנים האחרונות ניל אינס הוציא בתור שיר סולו של רון נאסטי מה"ראטלס" את השיר "Imitation song" שצוחק בעיקר על Imagine ושאר שירי פסנתר של לנון. 6. למרות שתמיד נטען שאואזיס גונבים מהביטלס, יצא שהם דווקא גנבו מניל אינס. השיר שלהם "Whatever" העתיק את הלחן של שירו "How sweet to be an idiot". הוא תבע אותם על העתקה וזכה במשפט. 7. בשנים האחרונות הוא הופיע בעיקר בפסטיבלי ביטלס וכל מיני הופעות פאבים קטנות ברחבי אנגליה. הוא פתח הדסטארט כדי להוציא אלבום, וחברת ההדסטארט התבררה להיות תרמית והכסף שלו ושל המעריצים נגנב. 8. המוזיקה שלו, גם המקורית וגם זו שצחקה על הביטלס, הייתה מטופשת, מצחיקה, חכמה ולפעמים גם מרגשת. הוא היה מוזיקאי גאון, מפיק מוזיקלי לא מספיק מוערך וקומיקאי מבריק. יהי זכרו ברוך

הפוסט נכתב ע"י גורק בל אזכור שעלה כבר באחד הפודקאסטים של גבי וצוף ( מומלץ). החל מתחילת המאה הקודמת היו הרבה "צמדי כותבים" במוסיקה הפופולארית. מונח שקיבל עם השנים שינויים, בעיקר סמנטיים. כל זה החל אף לפני. במאות הקודמות, כתיבת אופרות אופיינה במלחין היוצר את התוכן המוסיקלי, לכותב הליבריט ( המלל) . למשל מוצרט שיתף פעולה ברבות מהאופרות שלו עם לורנצו דה פונטה. מאוחר יותר , החל מתחילת המאה ה 20 נקרא כותב המילים " פזמונאי". ( גם בארץ). למשל ג'ורג' גרשווין כתב מוסיקה ואחיו איירה את המלים. המלחין קורט וייל שיתף פעולה עם ברטלוט ברכט שכתב בין היתר את הליבריט לאופרה הידועה "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני" משנת 1930, ששיר מתוכה קיבל עיבוד יפה של ה- doors. דומה אופיינת נוספת הם רוג'רס( מוסיקה) והאמרשטיין ( מילים). ( הרבה יהודים ברשימה הזו) שכתבו את מחזות הזמר המוצלחים ביותר בשעתו בברודווי בשנות ה 40 וה 50. ביניהם צלילי המוסיקה ורבים נוספים. כונו בדכ " צמד כותבי שירים". סמטת Tin Pan Alley עד השפל הכלכלי בארה"ב ומאוחר יותר בניין בריל (שלהם לבד כדאי להקדיש מאמר רציני משלו), שניהם בניו יורק , שמשו ככור מחצבים ליצירה של הרבה יוצרים מהסוג. רבים מ"אנשי התעשייה" הן כותבים, הן סוכנים ומו"לים היו יהודים. למרות ההשפעה הגדולה של אפרו אמריקאים על המוזיקה האמריקאית של התקופה לא הייתה להם נציגות בולטת בסמטה, עקב מדיניות ההפרדה. יוצרים חשובים נוספים במוסיקה האמריקאית כגון קול פורטר ואירווינג ברלין, יצרו גם במקום הנל. צמד הכותבים היהודים הידוע ג'רי ליבר ומייק סטולר , שמשנות ה50 כתבו המון שירים למבצעים פופולאריים, ביניהם אלביס, יצרו גם הם בהמשך בבניין בריל הנל. קרול קינג ובעלה ג'רי גופין שימשו אף הם כצמד כותבים והיו גם בין הכותבים בבניין זה, החל משנות ה60. האל דיויד ( הפעם זה מכונה תמלילן) וברט בכרך ( מלחין) – יהודים, יהודים, יהודים. דברים שהם כתבו בוצעו עלי ידי אומני מוסיקה מפורסמים רבים, ביניהם גם מיודעינו הביטלס ונוספים כמו סילה בלאק, השילרז ועוד. לא אמנה כאן כמובן את כל הצמדים הקיימים או שהיו, ואגיע to the point אלא אם מישהו יביא דוגמה מוקדמת אחרת (ולהערכתי גם אם יש כזו היא לא תהיה בעלת הד דומה למה שאני חותר אליו) הרי הביטלס , או נכון יותר לנון-מקרטני, היו בין הראשונים שהחלוקה הזו נפרצה, וזה כמובן אחד הייחודים שלהם. שניהם כתבו יחד ,חלקית יחד, או כל אחד לחוד, גם את המוסיקה וגם את המלל. אז הנה ייחוד פורץ דרך נוסף של הביטלס. גם אחרי פריצת הביטלס המשיכו לא מעט צמדים עם החלוקה הנ"ל. למשל אלטון ג'ון וברני טאופין, או ג'אגר וריצ'רדס , אייזק הייס ודיווד פורטר מאולפני סטאקס בממפיס ( שם אולי הייתה חלוקה מעט שוויונית יותר בנושא) ונוספים. זה רק לי כואב לראות שוב את שיתוף הפעולה הנפלא שהיה בין השניים?

צוף וגבי אמרו משהו יפה ונכון בפודקאסט האחרון שלהם. אם יש שני אנשים שציון שמם הפרטי לא מותיר ספק בנוגע לזהותם, הם - ג'ון ופול. או למי משעדיף- פול וג'ון. במהלך השנים שמותיהם הפכו לכמעט סוג של מושגים אוניברסליים. לפני כ 10 שנים כתבתי את הדבר הזה בפלטפורמה אחרת ברשת וגם במה שעלה שם, נעשה שימוש בכל אחד מדמויותיהם כסמל למשהו. יתכן וחלק מהעובדות קבלו פנים שונות מאז. כמו למשל הגרסאות החלופיות שהגיעו בנוגע לסיפור האילוץ של ג'ון לבחור בין אמו לאביו, ועוד. וגם, סורי אם יש פה ושם חוסר דיוק בפרטים טכניים מסוימים. זה מה שעלה אצלי אז. כמו כן ברור שהשימוש שנעשה כאן בחלוקה האישיותית בין ג'ון לפול הוא מעט סטיגמטי ובא לשרת איזו אמירה בסרט, כפי שאפרט להלן. אבל עצם השימוש בתפיסה הזו בכל זאת מעיד על משהו. עם כל זאת חשבתי שזה יהיה נכון ואותנטי יותר להשאיר את הדבר כלשונו דאז. הכותרת שנתתי לפוסט/מאמר היא – "אושר פולי ואושר ג'וני". אז הנה: אושר ג'וני ואושר פולי. "לאחרונה אני משלים כל מיני סרטים שלא יצא לי לראות בשעתו בשל טרדות החיים . אחד מהם הוא 'ואנילה סקאיי' עם טום קרוז, קורט ראסל, פנלופי קרוז וקאמרון דיאז. (עדיין לא החלטתי למי מהן היה שם משחק סקסי יותר). הסרט הוא כמובן לא הנושא כאן וליבת הפוסט מתייחסת לדברים שאומר הפסיכולוג בסרט (קורט ראסל) לקרוז. הדברים נאמרו בהקשר לסוג של "הרמת ידיים" מהחיים הנשמעת מפי קרוז. הפסיכולוג ראסל מספר לו שם כי גם הוא עבר לא מעט תהליכים לא קלים שבסיומם חייו השתנו לטובה. הוא מאושר כעת, נשוי עם שתי בנות, וכדו'. ואז אומר ראסל את המשפט " שנים רבות הייתי הביטל ג'ון, עכשיו אני הביטל פול". חשבתי על כך, האם הייתי רוצה להיות "הביטל פול" ? עם כל החמימות שנשמע כי נושבת מכך. אני מניח שאיכשהו נולדתי ואשאר "ג'ון" . גם כשהייתי בקונסטלציות שלוות בחיי תמיד קונן בי ה"ג'ון" הזה . סוג של לבד בתוך הביחד, כפי שגם בא לידי ביטוי בשירים מסוימים של לנון . כנראה שהוא עצמו נולד לסוג של טרגדיה יוונית, בה הסוף המר ידוע מראש. כבר בשיריו במהלך התקופה ( הן בביטלס והן בסולו) ניכרו זעקותיו לעזרה, אהבה, חום, ביטוי לחסכיו בתחומים שונים ,ערגה להתכרבל במשהו רך ומגן ועוד. סוג של התייסרות וחיפוש אינסופי . אמנם בנאלי וניתן לשער לבד, אך יש האומרים שביוקו מצא ג'ון את השילוב המלא של אם ובת זוג בו זמנית ( משאת נפשו של כל גבר?). את אחד האלבומים האישיים היפים שלו,walls and bridges (על העטיפה, חלום נסתר של ג'ון לשחק בליברפול?) הוא כתב בתקופת הפרידה של כשנה וחצי מיוקו , במהלכה אומרים שהוא סבל מאד. חברו הטוב, שהיה אתו בחוף המערבי בתקופה הזו (יוקו נשארה בניו יורק) היה הזמר/כותב הארי נילסון. הרבה booze נשפך שם ביניהם, לרבות מספר שערוריות . בין היתר יש שם באלבום הנ"ל את השיר בקליפ השני, ביטויים אשר איני יודע אם קיימים ב"אושר הפולי". (אוהבי פול, לא לכעוס, גם אני אוהב את האיש, וגם ג'ון אהב אותו). גם לא כאלו בקליפ - קלפטון, לנון ,קית ריצ'רדס ומיץ' מיטשל ( הנדריקס) על במה אחת, איזה כיף. יוקו עטופה בכיסוי שחור במופע תיאטרלי . הופתעתי לגלות את קית' על בס. אבל כשהגיעו לקטע הסולו, הארוך יחסית, הרושם הוא שהחברים הבינו שם שמי שצריך לקחת את ההובלה בעניין הוא קלפטון. יש מצב שבקרוב אגיע לביקור/סיור בבתי הילדות של השניים. נראה אם כבר שם נראו סממני ההבדל הזה. פתאום הבזיק לי שגם בסרט עצמו היו לדמות הראשית מעברים רבים מ"אושר פולי לג'וני" , בשל "באגים" (למי שצפה). האם מרמזים לנו שם שנדרש באג בכדי לעבור בין הדמויות הללו? האם היו "באגים" מהסוג גם בתקופת הביטלס? על ג'ון הילד, נצר לאבותיו האיריים (ש"חטאו" גם הם בשירה ואמנויות במה אחרות), שאמרו עליו כי מסלול חייו היה כזה בגלל שנולד בדיוק ביום בו היו ההפצצות הכבדות ביותר על אנגליה, על אביו פרדי, שאהב אותו ואת אמו, מאד, על ג'וליה אמו, בעלת הסממנים ה"חופשיים" , שבשלב מסוים בהיותו ילד קטן אילצה אותו , לטעמי באכזריות, להחליט עם מי משני הוריו הוא רוצה להישאר, וכשהוא בחר באביו פנתה ללכת עד שהוא רץ אחריה וזעק, אימא! אימא!. וכמובן שה "להישאר אתה" לא היה בדיוק אתה, על הטראומה שנותרה בו כי הושאר פעם בילדותו לבד, האחות האבודה ועוד, אולי ארחיב בפעם אחרת. ============================================ מביא כלשונן מספר תגובות לפוסט הזה מפי חבריי שם, שלטעמי עולות במובן מסוים ברמתן ופתיחותן על הפוסט עצמו. "אני חוששת שהתגובה שלי תהיה מנותקת מההקשר ההיסטורי, כרגיל. בכל מקרה, התחבטתי בנושא של מי אני, ביטל פול או ביטל ג'ון, ואני חושבת שאני שמחה לסכם שאני פשוט ביטל 📷:) בענייני צלילים, אני לרוב נמשכת לקודר, מודה ויודעת שאתה יודע, אבל יש מספיק שצלילים קופצניים-חייכניים שעושים לי את זה. פעם, לפני שידעתי איך לנסח את הרגשות שלי גם לאנשים אהובים בסביבתי, הייתי חיה כמו מה שתיארת, בתחושה הזו של "לבד בביחד". חברת ילדות שלי תמיד הייתה צוחקת עליי איך שפתאום בתוך כל הביחד, הייתי קמה להיעלם עם עצמי, מרחיקה לפינות ברחבי העיר הקטנטונת בה גדלתי ולמעשה לפינות בגבולות הקליפה של קיומי. היום אני כבר יודעת לדבר ולא רק לעצמי (שיתברך ויתגדל ויתהלל). יחד עם זה טיפחתי את היכולת להעריך אושר כשהוא שם ופשוט ליהנות ממנו. לגבי השפעת הילדות על - זה נוגד את לימודי הפסיכולוגיה שלי ועדיין, משהו בי מתקשה לשים את כל או רוב האשמה בסל הילדות. בסופו של דבר, בהנחה והבסיס הרגשי שלך לא רעוע מיסודו או בגנטיקה שלו, אני מאמינה שהאדם הוא זה שמחליט כמה להיות מושפע מכל דבר שקרה לו בחייו. אבל אולי אני מדברת ככה כי החיים שלי היו יחסית מינוריים בטראומות שלהם, who knows. ואולי אני סתם בהכחשה. תודה על פוסט מעשיר (כרגיל). אתה יודע לעורר באנשים תגובות שמרתקות אותי (גם לכיסא ולמחשב)." =========================================== "ביטל ג'ון, נראה לי שיש עוד כמה מאתנו פה שמסתובבים אצלך - מצאנו את דרכינו אליך ואנחנו כולנו נשארים בסביבה." ========================================== "לגבי ג'ון או פול ? זה מאוד שטחי להתייחס לפול בתור הפשוט החביב השמח , וללנון בתור הכבד והרציני . לדעתי בבסיס מקרטני מוזיקאי טוב יותר ומוכשר יותר , אם מדברים על תקופת הסולו , אני חושב שלנון הוציא דברים יותר מוצלחים תחת ידיו , יש לו יכולת להשפיע יותר לקחת את המאזין לתוך השיר , לרגש . בתקופה המשותפת בביטלס לעומת זאת , שניהם נהדרים . כל אחד בדרכו יצירתי חדשני ופורץ דרך . ושניהם מצחיקים נורא . זה נכון שלנון יותר פתוח לדבר על עצמו והרבה הרבה יותר חושפני מפול . פול אולי עובר לידך ולנון ננעץ ישר פנימה אולי בגלל זה הוא גם יותר אפקטיבי בסופו של דבר , כי לנון זה לא רק מוזיקה זה מכלול שלם . יפה הניתוח לגבי לנון , ושוב מסתבר שהנזקים של הילדות דופקים אותך לאורך כל החיים . אני חושב שאפשר גם להוסיף , לפחות על פי השירים של לנון שהיה קנאי מאוד , וגם בעל חרדות נטישה לא פשוטות . בקשר לשילוב של האימא / רעיה - בשיר ג'וליה שהוקדש לאמו , הוא קורא לה ocean child שזהו הפירוש של יוקו אונו מיפנית . וולס אנד ברידג'ס היה תקליט שמאוד אהבתי בזמנו אבל הייתה גם עטיפה אחרת - מתוחכמת כזו שהיית יכול להחליף את הפרצופים של לנון משהו כזה . ויפה אמרת, אפשר לאהוב גם את ג'ון וגם את פול, לא חייבים לבחור. והיום כבר ברור שכל אחד מהם לחוד לא הספיק - רק החיבור של שניהם חולל את הנס. ואגב נראה בשנותיו האחרונות של ג'ון מצאה סוף סוף נפשו המיוסרת מנוח, האלבום האחרון שלו משדר שלווה וסיפוק כמעט בורגניים בחיק משפחתו. ============================================= " לא חוכמה לקלוע לדעת שנינו עם ג'ון ו/או פול, תכלס. בכל ימי חיי הארוכים והמרים הכרתי רק איש אחד שטען נחרצות שהוא לא סובל תביטלס על נגזרותיהם. זה היה ימים ספורים לפני שאשפזוהו בסנטוריום."