Search Results

ב-12.05.1963 הביטלס מככבים לראשונה כמופע המרכזי ב-Thank Your Lucy Stars ורינגו מתופף לראשונה על מערכת התופים עם הלוגו המפורסם. תכנית הטלוויזיה הפופולרית של רשת ABC בין השנים 1961 ו-1966 הוקלטה באולפני הטלוויזיה אלפא בברמינגהם. זו הפעם הרביעית שהביטלס מופיעים בתכנית, אך הפעם הראשונה שהם המופע המרכזי. הביטלס שרו עם פלייבק בשירים From Me to You ו-I Saw Her Standing There. ג'ון הרכיב את המשקפיים שלו בחזרות, אך הוריד אותם בהקלטה של התכנית עצמה. התכנית שודרה ב-18.05.1963 ברשת ITV. זו הייתה גם הפעם הראשון שרינגו תופף על מערכת התופים לודוויג שלו - שימו לב שמערכת התופים שונה בין החזרות להקלטה עצמה.

ב-09.05.1962 בריאן נפגש עם ג'ורג' מרטין ב-11:30 באולפני EMI. ג'ורג' הציע לבריאן חוזה הקלטות סטנדרטי עבור הביטלס והקלטה ראשונה ב-06.06. בריאן מיהר לבית הדואר הקרוב לשלוח מספר מברקים. מברק אחד לעורך המרזי ביט, ביל הארי. מברק נוסף נשלח לביטלס שהופיעו באותו הזמן בסטאר קלאב, המבורג. במברק לביטלס נכתב: מזל טוב בחורים, EMI מבקשים סשן הקלטות, בבקשה תעשו חזרות על חומר חדש. בריאן קיבל מהם תשובות: ג'ון - אנחנו נהיה מיליונרים פול - בבקשה תשלח עשרת אלפים פאונד תמלוגים ג'ורג' - בבקשה תזמין ארבע גיטרות

ב-08.05.1970 יצא האלבום Let It Be. אלבום האולפן ה-12 והאחרון של הביטלס, Let It Be, יוצא כמעט חודש לאחר שפול מקרטני הודיע על פירוק הלהקה. רוב השירים באלבום הוקלטו יותר משנה קודם לכן בינואר 1969 במהלך הסשנים בפרויקט Get Back. הביטלס הקליטו מחדש את השיר I Me Mine ב-03.01.1970 ללא ג'ון לנון, מאחר שהוא עזב את הלהקה בספטמבר. זה היה השיר האחרון שהוקלט על ידי הביטלס לפני הפירוק באפריל 1970. פול זעם על יציאת האלבום בהפקת פיל ספקטור, שלדעתו עשה הפקה מוגזמת לעומת הרעיון הפשטני שעמד במרכז הפרויקט שיזם, לחזור למקורות הפשוטים של הלהקה והרוקנרול. מספר ימים לאחר יציאת האלבום יצא הסרט Let It Be שהתכוון לתעד ב-80 דקות את החזרות של הביטלס בפרויקט Get Back וההופעה על הגג, אך הראה תמונה עגמומית באיכות ירודה של הלהקה שהייתה בשלבים של התפרקות. פיטר ג'קסון תיקן את התמונה כשערך מחדש את החומרים של הסרט למיני סדרה בת 3 חלקים בארוך של כמעט 8 שעות ומראה להקה שעדיין יודעת לעבוד היטב יחד באופן מקצועי ומוציאה חומרים נפלאים. פול, שלא היה מרוצה מההפקה המוגזמת של פיל ספקטור הוציא בנובמבר 2003 את האלבום Let It Be Naked, שבו הפשיט את האלבום מהתזמור של פיל ספקטור והציג את הגרסאות הפשוטות כמו שהתכוון בפרויקט המקורי. כמו כן, השירים Dit It ו-Maggie Mae הוצאו מאלבום החדש ובמקומם נוסף Don't Let Me Down. האלבום יצא במיקס מחודש של ג'יילס מרטין, בנו של ג'ורג' מרטין באוקטובר 2021 וכלל בנוסף לטייקים וקטעים נוספים גם את המיקסים המקוריים של גלין ג'ונס מאפריל 1969.

ג'ון ויוקו רכשו את ביתם המשותף הראשון בן ה-291 דונם עבור 145,000 פאונד מפיטר קדברי, בנו של סר אגברט קדברי ממפעל השוקולד האחים קדברי. הם עברו לגור בבית רק באוגוסט, לאחר שיפוץ שעלה כפליים שכלל אגם ללא היתרי בניה, שאפשר לראות אותו מחדר השינה שלהם. סשן הצילומים האחרון של הביטלס, נערך ב-22.08.1969, שבוע לאחר שג'ון ויוקו עברו לגור שם. כמה מהתמונות מהסשן הזה היו באלבום האוסף היי ג'וד. אולפן הקלטות אסקוט סאונד סטודיוס (ASS) הותקן באחוזה ב-1970, ובו הוקלט האלבום אימג'ן ב-1971. ג'ון ויוקו מכרו את האחוזה לרינגו ב-1971 כשעברו לגור בארה"ב. רינגו שינה את שם האולפן ל-סטרטלינג סטודיוס. האחוזה נמכרה ב-1988 לשייח זייד מאיחוד האמירויות תמורת 5 מיליון פאונד.

ב-3.5.1960 הביטלס צופים בג'ין וינסנט בליברפול. כוכבי הרוקנרול האמריקאים ג'ין וינסנט ואדי קוקרן שהיו נערצים על חברי הביטלס בתחילת דרכם, היו אמורים להופיע באיצטדיון ליברפול כחלק מסיבוב ההופעות שלהם בבריטניה. ב-17.04.1960, כשבועיים לפני המופע, כוכבי הרוקנרול היו מעורבים בתאונת דרכים ליד באת', אנגליה. אדי קוקרן נהרג בתאונה וג'ין וינסנט שרד. לארי פארנס ואלן וויליאמס החליטו שבמקום אדי קוקרן יופיעו להקות מקומיות מליברפול שיפיעו כחימום לג'ין וינסנט. הלהקות הטובות ביותר בליברפול נבחרו: קאס והקסנובס, רורי סטורם וההוריקנס (עוד לפני שרינגו הצטרף אליהם) וג'רי והפייסמייקרס. הביטלס לא היו מוכרים עדיין ולא נלקחו בחשבון. במקום זה, ג'ון, פול, ג'ורג' וסטיוארט סטקליף צפו במופע מקהל. חברי הביטלס התרשמו עמוקות מהמופע. זה היה אחד הרגעים המכוננים שלהם כלהקה. לאחר המופע הם נגשו לאלן וויליאמס כדי לראות אם יש לו עבודה בשבילם. אלן ויליאמס ארגן לאחר כשבועיים את מסע ההופעות הראשון שלהם בסקוטלנד כלהקת הליוי של ג'וני ג'נטל ובאוגוסט את הנסיעה הראשונה שלהם להמבורג.

ב-02.05.1969 הביטלס מקליטים את Something השיר הגדול של ג'ורג' האריסון נכתב בספטמבר 1968 באולפני אייבי רואד במהלך הפסקה בעבודה על האלבום הלבן. השורה הפותחת Something in the Way She Moves לקוחה ישירות משם השיר של ג'יימס טיילור, שהוחתם באפל רקורדס. ג'ורג' דמיין את השיר בסגנון של ריי צ'ארלס והקדיש את השיר לאישתו, פאטי בויד, למרות שבשנת 1996 הוא הכחיש שכתב את השיר לפאטי ואמר בראיון: "כולם מניחים שכתבתי את השיר לפאטי בגלל סרטון הוידאו שהראה את הזוגות ביחד". בראיון אחר הסביר את גישתו בכתיבת שירי אהבה: "כל אהבה היא אהבה אוניברסלית, כשאתה אוהב אישה, זה האלוהים בה שאתה רואה". השיר חיכה כמעט שנה, מפני שהמלודיה באה בקלות מדי לג'ורג' והוא רצב לוודא שזה לא משהו קיים. לאחר ניסיון כושל להקליט ב-16.04.1969, ההקלטות החלו מחדש באולפני אייבי רואד עם בילי פרסטון על הקלידים. בטייקים 27-36 ג'ון הוביל לקטע נגינה מאולתר של כחמש דקות שלא נכנס לשיר הסופי והוקלט מחדש לשיר Remember באלבום הבכורה של ג'ון. במהלך ההקלטות נוספו גם כלי מיתר - 12 כינורות, 4 ויולות, 4 צ'לו וקונטרבס -יצירת מופת בפני עצמה בתוך יצירת מופת. השיר זכה לפופולריות עצומה וזכה להכי הרבה גרסאות כיסוי (למעט Yesterday). השיר וכונה על ידי פרנק סינטרה: שיר האהבה הגדול ביותר בחמישים השנים האחרונות. השיר יצא באלבום אייבי רואד וכ-Double A Side סינגל יחד עם Come Together

ב-02.05.1964 הביטלס טסים לחופשה. שבוע לאחר סיום הצילומים לסרט A Hard Day's Night, ותקופה מאוד סוערת, הביטלס זקוקים לחופשה. ג'ון, סינתיה, ג'ורג' ופאטי טסים להוואי בזמן שפול, ג'יין, רינגו ומורין טסים לפורטוגל ומשם לאיי הבתולה. הטיסות אורגנו בחשאיות מוחלטת, בשמות בדויים, תחפושות וטיסות קונקשן במטוסים פרטיים. החשאיות לא עזרה להם, הביטלס כבר היו מפורסמים מידי ומאות עיתונאים רדפו אחריהם.

ב-01.05.1966 ההופעה המתוכננת האחרונה של הביטלס בבריטניה. הביטלס השתתפו בטקס פרסי המוזיקה הבריטית, NME Awards, וזכו בפרס הלהקה הטובה ביותר ופרס הסינגל הטוב ביותר על Eleanor Rigby. כמו כן, הביטלס הופיעו במשך כ-15 דקות, מה שהתברר בדיעבד כהופעה המתוכננת האחרונה של הביטלס בבריטניה. ההופעה עצמה לא צולמה מאחר שבריאן אפשטיין לא הצליח להגיע להסכם עם רשת ABC לגבי צילום ההופעה.

ב-01.05.1963 הביטלס מעסיקים את טוני בארו כנציג העיתונות שלהם. בריאן אפשטיין יצר קשר עם טוני בארו בסוף 1961 כדי לקבל עיצה מקצועית, לאחר שפגש את הביטלס והפך להיות המנהל שלהם. בריאן ביקש מטוני לכתוב טור על הביטלס וטוני, שעבד באותו הזמן בחברת דקה, ארגן לביטלס את האודישן בדקה שנכשל. מאז האודישן בדקה, טוני הפך באופן לא רישמי לאיש יחסי הציבור של הביטלס, וקידם את הלייבל EMI, עוד כשעבד בחברת דקה המתחרה. באוקטובר 1962, הוא קיבל 20 פאונד כדי לקדם את הסינגל החדש של הביטלס Love Me Do. בריאן שהתרשם מאוד מעבודתו של טוני, הציע לו שכר כפול ממה שקיבל בחברת דקה, ושכר אותו למשרה מלאה בחברת NEMS. טוני בארו עסק בקידום לא רק של הביטלס, אלא גם של סילה בלאק, ג'רי והפייסמייקרס, בילי ג'יי קריימר והדקוטות והפורמוסט. באוקטובר 1963, לאחר ההופעה של הביטלס בלונדון פלדיום, פרצה הביטלמניה רשמית וטוני בארו כבר לא היה צריך לפנות לעיתונות, העיתונות פנתה אליו. זה היה הרעיון שלו שהביטלס יברכו את המעריצים שלהם בכל חג מולד. הוא גם זה שתבע את המושג The Fab Four. טוני התלווה לביטלס בסיבובי ההופעות שלהם, אירגן את מסיבות העיתונאים ואירגן את הפגישה שלהם עם אלביס. אחד מהתפקידים האחרונים שלו עם הביטלס היה לערוך את ספרון הקומיקס שהיה מצורף לאלבום מג'יקל מיסטרי טור בסוף 1967. טוני בארו התפטר מחברת NEMS כשהביטלס הקימו את חברת אפל רקורדס ב-1968 והקים חברת יעוץ משלו. טוני בארו נפטר ב-2016 בגיל 80.

ב-30.04.1965 הביטלס מצטלמים לשיר You're Going To Lose That Girl. כחלק מצילומי הסרט !Help הביטלס מצלמים את הקליפ לשיר באולפני טוויקנהם. ההקלטה של השיר באולפני אייבי רואד נעשתה בפברואר, לפני שהביטלס נסעו לבהאמאס להצטלם לסרט. פול העריך שהוא כתב 40% מהשיר וג'ון 60%. שיר והופעה עוצמתית של הביטלס. ג'ורג' ניגן לראשונה בסוניק בלו פנדר סטרטוקאסטר החדש שלו, שהפכה לאחת מהגיטרות האהובות עליו.

ב-29.04.1964 הביטלס מצטלמים עם בובות השעווה שלהם. הביטלס היו להקת הפופ הראשונה שזכתה לבובת שעווה במוזיאון מאדאם טוסו בלונדון. דמויות השעווה הוצבו במוזיאון כחודש לפני כן. ב-1967 המוזיאון השאיל את דמויות השעווה לצילומי עטיפת האלבום סרג'נט פפר. הביטלס שינו את הופעתם החיצונית מספר פעמים במהלך שנות השישים, מה שגרם למוזיאון לשנות את הדמויות בהתאם. הראשים של הבובות של ג'ון לנון, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר אבדו בשנות השמונים, נמצאו ב-2005 ונמכרו במכירה פומבית עבור 81,500 פאונד.

פורסם לראשונה בWordsandmusic. עניין הרצח של ג’ון לנון אף פעם לא הובן לי. קיבלתי את זה שמרק דיוויד צ’פמן, הרוצח, היה משוגע, אבל זה אף פעם לא הספיק בשביל להסביר למה דווקא אז, ולמה דווקא לנון. לפני זמן לא רב נתקלתי בפרק מספרו של בחור שמכנה עצמו אייס בקוורדס (Ace Backwords) על גיבורי אסיד לאורך השנים, אשר הוקדש לג’ון לנון. הסופר, דר רחוב שכתב את ספרו באוהל או על ספסל בפארק, כותב עם המון כעס. עם השנים הרגיש שהולך שולל על ידי לנון, לאחר שהיה מעריץ נלהב של לנון בצעירותו, והכעס על הגיבור המאכזב ניכר לאורך כל הקטע. אך העובדות ההיסטוריות כאן נכונות (כולל אחת מדהימה ששלחה אותי לחיפושים אחר אימותים נוספים), והתזה אותה פורש בפנינו בקוורדס, אשר מוליכה מילדותו של לנון בליברפול ועד הרצח ברחובות ניו יורק, משכנעת למדי, וגם סותמת לא מעט חורים שהיו לי לגבי לנון בכלל והרצח בפרט. אז החלטתי לתרגם עבורכם את הפרק, באישורו של הסופר (Thanks, Ace), ולפרסם אותו כאן בבלוג בשלושה חלקים. קיצרתי במקומות מסוימים, בעיקר במקומות בהם היה זה יותר Rant מתוכן, או במקומות שלא הרגשתי שהוסיפו הרבה, אך לא מעבר. לוקח קצת זמן עד שהוא מגיע לעיקר, אז מי שרוצה לדלג על הפילוסופיה ולהגיע ישר לת’כלס יכול ללחוץ כאן (אבל אין באמת סיבה). את המקור ניתן למצוא כאן. החלק השני, ג’ון לנון – תנו צ’אנס לאסיד, נמצא כאן. החלק השלישי, ג’ון לנון – תנו צ’אנס לאלימות, נמצא כאן. אבל מי היה ג’ון לנון? בתוך כל זה. בשנות ה-60 עבר לנון טרנספורמציה מרשימה מ”אליל נוער” ל”גיבור תרבות הנגד”. לנון המשיך לקדם סדרה של מטרות תרבות הנגד, כאשר הוא הופך את תדמיתו מ: מיסטיקן LSD. לתלמיד של גורואים הודיים… לפעיל אנטי מלחמה… ולמנהיג פוליטי קיצוני ומהפכני. יחד עם זאת הפך עצמו ג’ון לנון להתגלמות חיה של שנות ה-60, הסמל הגדול של שנות ה-60. ג’ון לנון. היה זה בדיוק זה שהעניק לג’ון לנון מימד עמוק יותר מאשר “אליל פופ” רגיל. זה מה שהפך אותו לנושא מחקר כה רב, כמו גם מעורר מחלוקת אדירה. כיוון, שלאן שהלך המוניטין של לנון, אחריו באו שנות ה-60. […] מציאת הג’ון לנון “האמתי” בתוך כל האשליות התקשורתיות הללו היה אתגר חמקני. בגלל שלנון היה בן זונה חלקלק. לנון הקרין על מסכי התקשורת סדרה בלתי פוסקת של דמויות שונות של ג’ון לנון, כאשר לעיתים קרובות כל אחת סתרה את הדמות הקודמת של לנון. עורכי עיתונים אהבו לפרסם טורים של תמונות של פרצופו המשתנה תמידית של לנון. בהחלט, ג’ון לנון היה סתירה, בתוך תעלומה, עטופה בשקית גדולה של אגוזים. דברן כפייתי כל חייו, לנון השאיר מאחוריו שורה של ראיונות מרתקים. אבל מקריאת ראיונות אלו נהיה ברור מהר מאוד שהרבה ממה שיצא מהפה של גון לנון היה שקרים, בולשיט, וסתירות. או, אם אתם רוצים להיות יותר נדיבים, אשליות. לנון עצמו – כמפיץ גדול של מיתוס הביטלס – הלך לאיבוד בתוך המיתוס עצמו, מסובך בתוך קורי רשת השקרים התקשורתית שלו. מדי פעם, היה מנסה לנון להוציא עצמו מתוך מסדרון המראות הזה, כמו בתקופת “החלום נגמר” המפורסמת שלו, אך כל ניסיון של לנון להפריך את מיתוס הביטלס רק הוביל ל(לא, לא לאמת אבל) סדרה בלתי נגמרת נוספת של מיתוסים נוספים. מה שבאופן טבעי הוביל לעוד הפרכות מצד חברנו ג’ון. מה שהוביל ל – ניחשתם – עוד מיתוסים. הוא באמת היה “אורג החלומות”, חברנו ג’ון, במספר אופנים. אבוד בתוך “החלום המשוגע” שלו, כפי שהגדיר זאת בעצמו. מיתוס “הfab four התמימים”… ואחריו מיתוס “מיסטיקן ה-LSD”… ואחריו מיתוס “המהארישי הוא המאסטר המושלם… ואחריו מיתוס “ג’ון לנון כגורו של שלום”… ואחריו מיתוס “החלום נגמר ועכשיו אני ממש חוזר למציאות”… ואחריו מיתוס “מנהיג פוליטי קיצוני בסגנון ג’רי רובין ואבּי הופמן”… ואחריו מיתוס “ג’ון ויוקו כסיפור האהבה הכי גדול מאז רומיאו ויוליה”. וכך הלאה. כל מיתוס חדש הוצג תחילה על ידי לנון כ-“ה-אמת, סוף סוף”. רק כדי להיות מופרך על ידי לנון כבולשיט מוחלט שנה לאחר מכן. היה זה הצד המפריך של לנון שהשרה על דבריו הילה של נביא אמת, בגלל שזה היה הצד של לנון שהיה באמת וברצינות אמתי. הוא באמת היה מלא בבולשיט, ואי אפשר היה להפריך את זה. אבל מי היה ג’ון לנון, האיש מאחורי המיתוס התקשורתי? סביר להניח שההתבוננויות בעלות הערך הרב ביותר היו ספרים שנכתבו על ידי שלושה אנשים שחיו באינטימיות לצד לנון מאחורי המסך התקשורתי: * פיט שוטון, חברו מילדות ולאורך כל חייו * מיי פאנג, הפילגש שלו בזמן תקופת “סוף השבוע האבוד” * ופרד סימן, העוזר האישי והבלדר שלו בשנותיו האחרונות כל השלושה אהבו את ג’ון לנון אהבה עמוקה – שהרי לנון, לא משנה מה הסיבות, עורר אהבה ותשוקה רבה במיליוני אנשים. ושלושת הספרים לא נכתבו כמסכת זריקת בוץ שנועדו להפיל אליל מהמעמד הגבוה שלו ולגרור את פרצופו על הרצפה. אלא נכתבו על ידי שלושה אנשים שאהבו את לנון עמוקות ורצו נואשות להבין את המוזרויות והשיגעונות של אדם שאהבו אך לא יכלו להבין בכלל. מה שרק גורם לתיאורים שלהם את אופיו של לנון נוראי עוד יותר. (ולזכותו יאמר שלנון עודד את כל השלושה לכתוב את זיכרונותיהם). פיט שוטון תיאר את לנון כ”אדם שהיה משעשע ומבדר כמעט בכל רגע. אף פעם לא ידעת מה יעשה עכשיו. זה היה הקסם של האיש” מיי פאנג תיארה את לנון כ”אדם מפוחד מאוד בבסיסו”. ופרד סִימַן תיאר את לנון כ”אדם מבודד, בודד ומעונה”. המונח בו השתמש לנון תכופות כדי לתאר את עצמו היה cracked, או crackers. לנון ראה עצמו בעיקר כ”גאון מטורף”. למרות שאף פעם לא היה ברור איזה חלק מההופעה שלו הוא הגאונות ואיזה הטירוף. עמדתו הנצחית של לנון הייתה: הוא תמיד הבין במבט לאחור שהיה לחלוטין ולגמרי טועה לגבי הכל. אבל ברגע הנוכחי תמיד היה לגמרי מבריק וצודק לגבי הכל. הוא טעה לגבי ההנחה שעושר ופרסום כג’ון המקסים מהביטלס יביא לו אושר, אבל אז הוא גילה את הדבר האמתי: מיסטיקת ה-LSD. הוא טעה לגמרי בעניין מיסטיקת ה-LSD, אבל אז גילה את הדבר האמתי: המהרישי. הוא טעה לגבי המהרישי, אבל אז גילה את הדבר האמתי: אקטביזם פוליטי קיצוני בסגנון רובין\הופמן. הוא טעה לגבי האקטביזם הקיצוני בסגנון רובין\הופמן, אבל אז גילה את הדבר האמתי: חיים ביתיים עם יוקו אונו… וכך הלאה והלאה. חלק עיקרי בתפקידו של פרד סימן כבלדרו האישי של לנון היה לשמש כ”קהל שבוי למונולוגים הדעתנים של ג’ון” (שסִימַן תמיד מצא מרתקים, ואני מאמין לו). סימן הצביע על שורשו של הטמטום המדהים של לנון: “וויכוחים עם ג’ון, גיליתי בשבועות הראשונים שלי איתו, היו מיותרים לחלוטין. אפילו כשהיה במצב רוח טוב, ג’ון לנון לא היה אדם שכדאי לא להסכים איתו. נדיר היה שסבל עמדה מנוגדת ותמיד התעקש על המילה האחרונה”. במילים אחרות, ג’ון לנון דיבר, אבל אף פעם לא הקשיב. שום דבר לא ריגש את לנון כמו הצהרה בביטחון מלא: “זהו זה!” היהירות המפורסמת של ג’ון לנון. היה זה בדיוק הבטחון העצמי הזה שמשך את פשוטי העם. זה משך את האבודים, את המבולבלים, את חסרי הבטחון, ו, בעיקר, את הילדים. כיוון שילדים מטבעם חיפשו אדם מבוגר שכבר היה שם, שיוכל להראות להם איך גם להגיע לשם. ומיליון ילדים בדיוק כמוני העריכו והעריצו את ג’ון לנון כאדם הזה. לנון היה נלהב לקחת על עצמו את תפקיד הגיבור הזה. בעוד באותו הזמן (אניגמה שכמותו) טען ללא הרף שלעולם לא התכוון “למצוא” עצמו בתפקיד הזה. אבל השורה האינסופית של תפקידי גיבור שאימץ לנון טוענות אחרת. באופן טיפוסי, ג’ון לנון רצה לאחוז במקל משני צדיו: להיות הגיבור, אבל מבלי שיצפו ממנו להתנהג בגבורה. היו אלה ילדים מהדור שלי, צעד אחד אחרי הביטלס, שהיו ממוקמים הכי טוב כדי ליפול הישר לתוך המלכודת שטווה לנון (בטעות?). כיוון שכמודל לחיקוי לנוער, ג’ון לנון היה מודל לחיקוי מאוד, מאוד מסוכן. כשאלברט גולדמן פרסם את המסכת הגסה שלו על אישיותו של ג’ון לנון, הוביל הדבר להתפוצצות של כעס וזעם לנוכח חילול הקודש שנעשה כלפי “האיש הדגול”. הרי, זה הותיר כתם על הגיבור המדהים, ג’ון לנון. גולדמן ללא ספק הוסיף כמה מכות מיותרות מתחת לחגורה, וכמה בעיטות לאשכים, אך תיאורו הבסיסי של האישיות של לנון אומת ברובו על ידי הביוגרפיות שבאו אחריו. […] מיד לאחר ההתנקשות הועלה לנון לדרגת קדוש חילוני. יוקו אונו תבלה את 25 השנים שלאחר מכן בהוצאת סדרה אין סופית של מוצרי לנון שנועדו להנציח את המיתוס המלוטש של לנון כ”אדם דגול”. אבל פשוט היו יותר מדי צדדים מחליאים באישיותו של לנון כדי שמשחק ה-לנון-כאדם-דגול ילקח ברצינות על ידי מישהו מעבר למעריצי הביטלס הכנועים ביותר. פול מקרטני עצמו, אשר הכיר את לנון היטב, הודה בציטוט המפורסם שלו: “מאז מותו הפך למעין מרטין לות’ר לנון. הוא לא היה איזה קדוש מקודש. לעיתים הוא היה חזיר מניפולטיבי”. […] לנון העביר את ארבע שנות חייו האחרונות בבידוד מכל בחינה, זאב בודד, “רדוף על ידי עברו ומבוהל מעתידו”, מעשן את המריחואנה שלו מבלי משים (תאי-סטיק, רק הטוב ביותר בשביל ידידנו ג’ון) ולא מפסיק להעביר ערוצים בטלוויזיה הצבעונית הגדולה שלו, אותה השאיר דלוקה 24 שעות ביממה, לעיתים תקועה בין הערוצים ומשמיעה רק רעש סטטי. מה קרה לג’ון לנון? איך הגיע אדם שנראה היה שיש לו הכל למצב שיש לו כל כך מעט? מה בדיוק היה לא בסדר בג’ון לנון? Let Me Take You Down . . . מההתחלה היו בעיות עם הילד ג’ון. לנון הועף מהגן אחרי שתקף את חבריו (תבנית שימשיך בה כל חייו). אמו ואביו נפרדו כשהיה בן 5, ולנון נאלץ לבחור בין אמא לאבא, בחירה שכה קרעה אותו עד שנשאר לאורך כל חייו עם שנאה כלפי הצורך לקבל החלטות (“עד היום אני שונא לקבל החלטות. אני מקבל כאב ראש כשמעמתים אותי עם בחירה”, אמר ג’ון). תכונה זו תמצא בשורש הרבה מההתנהגות הטיפשית, חסרת הזהירות אשר הכשילה אותו לאורך השנים. כי לנון היה מחליט באופן פזיז על דרך פעולה, מבלי אי פעם – אי פעם – לשקול את ההשלכות (זה עשה לו כאב ראש). למרבה האירוניה, הייתה זו תכונה שמעריציו העריכו. זה השרה על מעשיו האימפולסיביים של לנון הילה של חוסר פחד ואומץ לב. חבריו הקרובים של לנון העירו לא פעם על הסתירה המוזרה שבין ג’ון לנון “היהיר ומלא בטחון עצמי” הציבורי ובין ג’ון לנון “המפוחד וחסר הבטחון” הפרטי. כל חייו היה ללנון את הצד הזה – איך לתאר את זה? – הוא היה שמוק רע ואכזרי. למרות שהצ’ארם והכריזמה שלו היוו לעיתים משקל נגד לצד האכזרי של האישיות שלו (אתם מזהים את המגמה האניגמטית?). “הוא היה אדם נוראי אבל אהבתי אותו”, סיכם זאת פעם חבר של לנון מבית הספר. לנון כמתבגר היה נודע בכך שהיה נוהג לגשת לנכים ואנשים עם מומים גופנים – הייתה לו פוביה עצומה מנכים – ולהביא אותם לדמעות בעזרת הלשון החדה שלו; צוחק עליהם, משפיל אותם ורומס אותם בשביל הספורט. לנון היה “הילד הקול” הקלאסי בתיכון, שיורד על כל הילדים ה”לא קולים”. לכל מי שהיה במחיצתו היה פחד עצום ממנו (אפילו אשתו סינתיה הודתה שהיא “פחדה מג’ון חצי מהזמן”). כי הוא יכול היה, וגם עשה זאת, להכאיב לך מילולית ופיזית. ומעטים מאלו שהכירו אותו שרדו את הזעם שלו לאורך זמן. או כמו שלנון אמר: “דבר אחד שאתה לא יכול להסתיר זה כשאתה נכה מבפנים”. בהמבורג, גרמניה, לילה אחד ב-1961, לנון התחרפן אחרי שבוע מלא אלכוהול וספידים (פרלודין, האהוב עליו), וזיין במכות את חברו הטוב, סטוארט סאטקליף הקטן, שאיבד את הכרתו. גם זו הייתה תבנית קבועה של ג’ון לאורך כל חייו: התקפה פיזית אלימה על מי שהיה הרבה יותר קטן ממנו (למרות שיתכן שחוקרים עתידיים של לנון יגלו דוגמה שבה לנון הציק למישהו שווה לו בגודלו, או גדול יותר). ביום ההולדת ה-21 של פול מקרטני לנון התחרפן שוב, והתקיף את בוב וולר הקטן עם מעדר, סודק את הצלעות שלו ושולח אותו לבית החולים. סיכוי טוב שלנון היה הורג את וולר חסר ההגנה וזרוק על הרצפה אם לא היו גוררים אותו מהגופה חלק מבאי המסיבה האחרים. תושבי ליברפול היו מזועזעים. היה זה דבר אחד להיכנס לתגרה. דבר אחר לגמרי לחבוט במישהו חסר הגנה כמעט עד סף מוות בעזרת מעדר. לנון היה אדם נפיץ ביותר משלושה אופנים. הסיפור של הביטלס היה עלול להסתיים עוד באותו הלילה, ואולי ההיסטוריה הייתה נראית אחרת לגמרי. אבל וולר החלים מפציעותיו, ובריאן אפשטיין, האמרגן של הביטלס, השתיק את הכל עם תשלום מזומן גדול לוולר. והרכבת של הביטלס המשיכה לדהור. לנון, מאוחר יותר בחייו, היה לעיתים מעלה השערות שלולא ההצלחה של הביטלס יכול מאוד להיות שהיה גומר כ”שתיין מוזנח כמו אבא שלי”, או אולי אפילו “רוצח סדרתי”. כיוון שהיה בג’ון לנון אופי של הכל או כלום. ולנון עצמו היה לגמרי מודע לצד הכה רע, הרסני ורצחני שהכה שורשים בנשמה שלו. ג’ון לנון – הילד חסר האב והאם (הוא גודל בעיקר על ידי דודתו המסרסת) בילה את כל חייו בחיפושים אחר דמות אב, “גורו”. (הוא הרגיש שמצא את דמות האם שלו ביוקו אונו, אישה שממש היה מכנה אותה “אמא”. אך יוקו אונו הייתה אישה שבעצמה הודתה שהיא “לגמרי נטולת אינסטינקט אימהי”, ואפילו לא טרחה לגדל את ילדיה שלה. מה שמראה לכם את אופי שיקול הדעת שהיה ללנון בתחום הדמות האימהית). דמות האב הראשונה של לנון, הגורו הראשון שלו, היה אלביס פרסלי. ולנון פיתח עצמו על פי התדמית של אלביס: מעיל עור שחור, DA משוח לאחור, ופוזת הנער המרדן הזועף. המטרה המוגדרת של הביטלס הייתה, כמובן, להיות “יותר גדולים מאלביס”. ותזהרו ממה שאתם מבקשים, כי אתם עלולים לקבל את זה. וג’ון לנון קיבל את זה. כיוון שהיה זה בנקודה זו שג’ון לנון עשה את אחת מהטעויות הגדולות בחייו הטראגיים. בכדי להגשים את העושר והפרסום, השמוק האכזרי שהיה הג’ון לנון האמתי אימץ את התדמית החייכנית, הידידותית, חסרת הדאגות של ג’ון מהביטלס. ג’ון המקסים. הנער. במילים אחרות, ההפך הגמור ממה שהיה באמת. נראה שלנון שיער שיוכל לאמץ את פוזת ג’ון המופלא, לעשות מיליונים משוק ה-teeny boppers, ואז לחזור לדמותו האמתית. אך היו השלכות לא צפויות לעסקה (כמו שלרוב קורה). עכשיו הניחו מיליוני מעריצי ביטלס צווחניים שג’ון לנון החייכן היה אדם אמתי. ובכל פעם שניסה לנון להסיר מעצמו את המסכה המחויכת, מיליוני מעריצים צווחניים החזירו אותו מיד אל ראשו האהוב ודרשו את תפקיד ג’ון מהביטלס. אז ג’ון המסכן נדפק. או כמו שהוא ביטא זאת: “למרות שאני צוחק ומתנהג כמו ליצן, מתחת למסכה הזו אני לא מחייך. אני לוזר ואני לא מה שנראה שאני”. לנון שר את שיר ה”לוזר” שלו בשיא “הצלחת” ביטלמניה. כיוון שחברנו ג’ון דפק את זה ככה טוב. הוא באמת “מכר את נשמתו בשביל ההצלחה”. הסיפור הכי עתיק בספר. “כיוון שאדם יכול לבלות את שארית חייו בנסיון להחזיר לעצמו את נשמתו”. וג’ון לנון יבלה את שארית חייו בנסיון להחזיר לעצמו את הנשמה שלו. אך נשמה זה משהו שהרבה יותר קל לתת מאשר לקחת בחזרה. לשארית חייו היה לנון מאמץ מסכה אחת, תדמית אחת, פוזה אחת, ועוד אחת. אולי בנסיון לא מודע לתבוע את האני האמתי שלו בחזרה (מה שלא היה), אותו איבד זמן רב לפני כן. סדרה זו של מסכות שקר, תדמיות שקר – תמיד הציגו את לנון כ”ג’ון לנון אמתי ומשופר” (רק לתאר אותו שבוע לאחר מכן כבולשיט) – תהווה מקור של בלבול תמידי בין לנון ומעריציו, שניסו ללא הצלחה למצוא את ג’ון לנון האמתי בתוך אין סוף המראות. וחפירה בין הסדקים בחזות של לנון הפכה למשחק מסיבה מוצלח של המעריצים. ועוד: היה זה הצורך העצום של לנון לדמות אב בעצמו שנתנה לו את ההבנה העל-טבעית של הפסיכולוגיה של המעריצים שלו – אשר רבים מהם היו בדיוק כמותו וחיפשו גם הם דמות אב. והסתכלו על ג’ון לנון כדמות האב הזו. לנון הצליח לבסס חלק גדול מתדמיותיו כהעתק מושלם של “המנהיג הדגול” אותו חיפשו מעריצי הביטלס. רק כדי שימשוך את השטיח מתחתיהם כאשר יבקשו ממנו שבאמת יוביל אותם לאנשהו. אז לנון כמנהיג שנות ה-60 היה בעצם אדם שמחפש בייאוש אחר הובלה (אתם יכולים להגיד אניגמה?). אז היה זה ממש מקרה של העיוורים מובלים על ידי העיוור. או במילים אחרות, פאקינג בלגאן אחד גדול, בעיקר בשביל מעריצי הביטלס חסרי הביש שהיו טיפשים מספיק כדי לקחת ברצינות את משחק ה”מנהיג הדגול” הגדול של לנון (היי, שלום). בדיוק כפי שאנחנו – שהלכנו אחרי לנון – הבטנו אל עבר לנון כדי שיאמר לנו מה לעשות, כך הביט לנון עצמו (האיש ששנא לקבל החלטות) אל עבר יוקו אונו כדי שתגיד לו מה לעשות. לפי כל הגרסאות, ג’ון לנון היה ללא ספק הרוק סטאר הכי PUSSY WHIPPED אי פעם. מאחורי פוזת המורד, הנונקונפורמיסט, האנטי-ממסדי שלו היה “ילד של אמא” אמתי שהשתוקק לקבל מרות ולהתאים עצמו לסמכותה הנוקשה של “אמא”. לפי כל הגרסאות, יוקו אונו שלטה על כמעט כל רובד בחייו הפרטיים של לנון. אז יש לנו את העיוורים מובלים על ידי העיוור שמובל על ידי יוקו אונו. מה שהיה אפילו גרוע יותר.