פורסם לראשונה בWordsandmusic.
אין ספק שישנם דברים לא מעטים שמפרידים ביניהם לבין כל שאר בני האנוש שהתהלכו עד כה על כדור הארץ עם שיר בלב ומנגינה בפה, שאף אחד לא מצליח לחקות. אז מה בעצם עושה אותם לכל כך מיוחדים?
והביטלס, הם עשו כבר את הכל הבלוז (תום פטרובר, 1995)
הביטלס היו אחד מאותם דברים שהיה חשוב לאבא שלי שנכיר מגיל צעיר. אחת המתנות הראשונות שזכורות
לי ממנו היה תקליט של האלבום שנחשב ליצירת המופת שלהם, Sgt. Peppers Lonely Hearts Club Band, וסט מיוחד של האלבום הלבן. כחלק ממרד הנעורים שלי, פיתחתי שנאה עזה אך מאולצת ל-Fab Four, סתם בשביל לעצבן אותו (והוא ידע את זה, וידע שאני יודע שהוא יודע את זה, מה שרק הפך את זה למעצבן כפליים עבורו), אבל זה לא החזיק מעמד הרבה זמן. בכל זאת, תמיד הטרידה אותי הזריזות שבה היה עולה שמם כלהקה הכי טובה אי פעם בתור עובדה מוחלטת, למרות שאין ספק שישנם דברים לא מעטים שמפרידים ביניהם לבין כל שאר בני האנוש שהתהלכו עד כה על כדור הארץ עם שיר בלב ומנגינה בפה, שאף אחד לא מצליח לחקות.
אז מה בעצם עושה אותם לכל כך מיוחדים? אי אפשר שלא להתחיל בעובדה הנדירה שבהרכב של ארבעה מוסיקאים, היו להם
שלושה כותבי שירים – אצל הרוב המוחלט של להקות בעולם יש בדרך כלל כותב שירים אחד, במקרה הטוב צמד שעובד יחד, כאשר אחד אמון על המילים והשני על המלודיה. הימצאות שלושה כותבים מוכשרים כל כך באותו מקום יצר אלבומים מגוונים להפליא, במיוחד בשנים המאוחרות יותר בהן נמשכו לנון, מקרטני (שיתוף הפעולה של השניים בכתיבה, בעיקר בשנים אלו, היה בעיקר מיתוס רומנטי) והריסון כל אחד לכיוונים מוסיקליים שונים, והביאו לעולם אלבומים מופתיים שהורכבו מיצירות שונות במיוחד שזורות אחת בתוך השנייה (תרומתו של הריסון הייתה כמובן מעוטה יותר כמותית, אך אין לשכוח שהוא אחראי לכמה מהיצירות הכי זכירות שלהם). ואם לא די בכך ששלושת רבעי הרכב ידע לכתוב, היו להם גם
שלושה וחצי זמרים – אז לא, אף אחד מהם הוא לא זמר מדהים (האמת שרק את מקרטני הייתי מגדיר ממש כזמר) אבל כל אחד מהשלישייה הראשית היה שר בקולו את השירים בהם היה הכותב הראשי (פלוס שיר אחד שהיו זורקים לרינגו בכל אלבום, שאחראי על החצי זמר שבכותרת סעיף זה) וכך מוסיפים עוד רובד לגיוון האדיר שלהם, ויחד היו יוצרים הרמוניות ווקאליות מרשימות ביותר עבור העיבודים שלהם, עליהם ניצח
ג’ורג’ מרטין – המפיק האגדי של הביטלס אחראי אולי יותר מכל אדם אחר מחוץ ללהקה להצלחה הגדולה
שלהם, החל מהגילוי וההחתמה שלהם ועד ההפקה המוסיקלית של כל אלבומיהם. תחת מרטין הביטלס היו נכנסים לאולפן במטרה תמידית לשנות, לחדש, לצאת מהקופסה, ונראה שמרטין הצליח שוב ושוב לדחוף אותם לגבהים חדשים. כל אלבום שלהם נשמע שונה לגמרי, וקשה למצוא אפילו שירים שדומים אחד לשני (שוב, במיוחד בחצי השני של שנות השישים) והוא כמובן גם אחראי כמעט בלעדי ל
סאונד – אין כמעט דבר שנשמע פחות ממדהים בתקליטים שלהם, ויותר מכך, אלו לא דברים שמישהו אחר בעולם מצליח לשחזר. סאונד הגיטרות והתופים ב-Revolver ו-Sgt. Peppers… הוא משיאי ההפקה המוסיקלית אי פעם, לדעתי הלא כל כך ענווה, והמשחק של מרטין על שני ערוצי הסטריאו הוא משהו שעשוי כל כך טוב שכמעט לא שמים לב אליו. בכל כך הרבה שירים של הביטלס השירה, התופים או הגיטרה ולפעמים גם כולם יחדיו יוצאים רק מרמקול אחד.
האזנה לשירים כמו Eleanor Rigby, For No One או Here, There and Everywhere באוזניות היא חוויה סונארית מהנה ביותר. והסאונד כמובן מהווה את הבסיס הטוב ביותר עבור
העיבודים המינימליסטים – כמוסיקאי ששוקד כרגע על הקלטת חלק משיריו, צריך להתאמץ ממש כדי לא ללמוד משהו מהעיבודים המינימליסטיים בכל כך הרבה מהשירים שלהם, ומהמחסור במחסור. לפעמים דרושות השמעות רבות של אותו שיר עד שלפתע שמים לב שאין בו, למשל, תופים, או שכל מה שנכנס לאוזן שמאל זה תפקיד גיטרה קטן ורזה, או שיש להם שיר – Eleanor Rigby – שכולו תזמורת כלי מיתר ושם דבר אחר, גאד דאם איט! והמינימליזם הזה, הרזון הזה שממלא לך את האוזן, מאפשר לך להעריך ולשמוע את כל מה שיש לחבורה הזו להציע, שזה המון המון
מלודיות מדהימות – Love ’em or hate ’em, החב’רה האלה ידעו לכתוב מלודיות. אולי הבעיה איתם היא שגם השירים המעצבנים שלהם, ויש להם, בינינו, לא מעט כאלה, הם קליטים להפליא, ואלו שלא, פשוט עובדים על רוב האנשים ששומעים אותם (וכל השאר כנראה סתם שקרנים, או שהם פשוט רוצים לעצבן את אבא שלהם). אז לפי הסטנדרט הזה, לפחות, הם ללא ספק
הלהקה הכי טובה אי פעם. חוץ מ-R.E.M, כמובן.
גדולים מהחיים