top of page
יואב גרבר

חורים בגבינה – הביטלס מפתחים ז’אנרים

פורסם לראשונה בWordsandmusic.


אני מכיר כמה אנשים שטוענים מגוון דברים על הביטלס. כמה כאלה ששונאים אותם, כמה כאלה שאומרים שהם סתם, ואפילו, רחמנא ליצלן, אחד שאומר שהם פשוט לא מעניינים אותו (לא אנקוב בשמו, בכל זאת יש לו ילדים). אבל אף אחד מהם לא עורר בי את הצורך לכתוב את הטקסט הזה כמו פוסט של חבר פייסבוק שהתייחס למוזיקה של הביטלס כגבינתית. למרות שהסיכויים הגבוהים למדי שאדם זה מכיר רק את All You Need Is Love ואת Yellow Submarine, ועל כן זקוק לסדרת חינוך אלטרנטיבית, בחרתי להציג לו את החורים בגבינה שלו, באמצעות כמה דוגמאות מהשירים הפחות מוכרים של הלהקה, או בקיצור:


9 פעמים שהביטלס הלכו כל כך רחוק שלא היה שם אף אחד אחר, לפי סדר כרונולוגי




Tomorrow Never Knows 1966

כל חובב ביטלס קליל יודע שתקופת ההתנסות של הביטלס באולפן התחילה לפרוח עם האלבום Rubber Soul, בסוף 1965, ונכנסה להילוך גבוה עם Revolver, פחות משנה לאחר מכן. השיר שסגר את האלבום המופלא הזה נחשב עד היום לאחת היצירות הניסיוניות ביותר במוזיקה, ומהווה גם את השימוש הראשון בטייפ לופס, כאשר כל חברי הביטלס “מנגנים” פיזית את הלופים באולפן, מסיבה זו, כפי שתיאר זאת ג’ורג’ מרטין, לא ניתן לשחזר את היצירה באולפן, כיוון שהיא לעולם לא תצא אותו דבר. השיר עצמו הוא ניסיון לכתוב שיר בהשראת המוזיקה ההודית שהחלו להכיר באותה תקופה, בה נפעמו הביטלס לגלות יצירות שלמות על אקורד יחיד. בין הלופים ניתן למצוא את הצחוק של פול מנוגן לאחור, אקורד של תזמורת סימפונית, ואצבי משפשפת שפת כוס יין. גם האפקט על קולו של לנון היה ייחודי ביותר, כאשר השירה עוברת דרך מגבר לסלי כדי להשיג את התוצאה המבוקשת על ידי לנון – להישמע כמו הדאלי לאמה המדבר אל חסידיו ממרומי ההר.





Being For The Benefit Of Mr. Kite, 1967

אולי השיר הכי פסיכדלי באלבום הכי פסיכדלי, שהציג לעולם את המוזיקה הפסיכדלית בגלגול הביטלזי שלה. ההשראה לשיר באה מפוסטר לקרקס מהמאה ה-19 שמצא לנון בשוק פשפשים, והשיר כולל חלק גדול מהטקסט מילה במילה מהפוסטר, וסוחף אותנו להרפתקה קולית ייחודית לחלוטין, שיש בה הכל מהכל, כולל, רעשי קרקס, ואיך לא, סולו ואלס.




Blue Jay Way, 1967

הביטלס אחראים, כמובן, להקרבת התרבות ההודית בכלל, ואת המוזיקה בפרט, לקהל המערבי, ולהריסון התרומה הגדולה ביותר בתחום. את השיר הזה, אותו הגדיר כ-“מעט הודי” כתב על האמונד בעת שהמתין בבית ברחוב Blue Jay Way, בעוד ערפל כבד מעכב את אורחיו, והוא מופיע בפסקול של Magical Mystery Tour. התוצאה היא מין מנטרה פסיכדלית מלאת ערוצי קולות מנוגנים הפוך על רקע מקצב תופים שרץ על כל הספקטרום.




Hey Bulldog, 1967*

כמו השיר הקודם, גם השיר הזה של לנון נכלל בפסקול של סרט, הפעם זה של Yellow Submarine, ולדעת רבים נחשב לאחד השירים הכי אנדרייטד בקאנון של הביטלס. תשובת הבלוז-רוק של לנון ל-Lady Madonna של מקרטני, השיר הוא שילוב מושלם בין ריף מלודי עוצמתי, הבס המלודי של מקרטני, והשירה מלאת הרגש של לנון.



Helter Skelter, 1968

מהרגע שחברי להקת The Who טענו בפומבי שהם הקליטו את שיר הרוק הרועש ביותר אי פעם, Helter Skelter היה רק עניין של זמן. וכך, עם רצועה באלבום הלבן המופתי, נולד לו ז’אנר המטאל, כאשר הביטלס מגבירים הכל למקסימום ונותנים לנו את הדבר הכי רועש ומלוכלך שיכלו להמציא. למילים אין הרבה משמעות (משמעות השם היא סוג של מגלשה בגן שעשועים), אך למרבה הצער, לא כולם הבינו את זה.



Happiness Is A Warm Gun, 1968

אחד משיריו המולחמים של לנון, טכניקה אשר נשען עליה רבות בשנותיהם האחרונות, ואחד מהשירים האהובים עלי באופן אישי. מלבד המילים התמוהות אשר נראות כרומזות על כמה דברים מאוד ברורים, השיר עצמו מתהדר במספר נרחב של שינויי קצב, לפעמים באמצע הבית, לפעמים בסתירה בין כלי הנגינה. איכשהו זה הכל עובד, כי, איך קוראים לזה, ביטלס.




Yer Blues, 1968

השיר השלישי והאחרון ברשימה מהאלבום הלבן (טוב נו, יש בו איזה 130 שירים), Yer Blues מהווה אולי את תחתית החבית הנפשית עבור לנון, כאשר הוא ברישיקש שבהודו, ללא סמים וללא יוקו, אותה הוא כבר מכיר ואיתה הוא כבר מתכתב תכופות, ג’ון מעיד על עצמו שהיה במצבו האובדני ביותר בחייו. נראה לי שזה די ברור גם בלי שיספר לנו. השיר עצמו הוקלט בחדר קטנטן באולפן, אליו העבירו את כל הציוד, מה שתורם לסאונד הקלסטרופובי.



Oh Darling!, 1969

מאבי רואד של 1969, האלבום האחרון שהקליטו, מגיעה אחת הפניניות האופייניות למקרטני, כאשר הוא מצליח לזחול לתוך עורו של מישהו אחר ולמצוא בעצמו את הרוקר האולטימטיבי. שיר פרוע לחלוטין המכיל את אחד הקטעים הקשיים ביותר לשירה שתוכלו למצוא.



I Want You (She’s So Heavy), 1969

השיר שסוגר את צד A של אבי רואד הוא השיר שפותח את עידן הפרוג רוק, כאשר הביטלס שוב מגישים לנו משהו שלא שמענו אף פעם. לנון חוזר על שורה אחת לאורך כל השיר, ריף הגיטרה מחקה אותו, ומקרטני נותן את אחד מתפקידי הבס הטובים ביותר שלו אי פעם (ואולי גם סאונד הבס הכי טוב של הביטלס אי פעם). איך קראנו לזה?

הביטלס.



38 צפיות

Comments


bottom of page