אלוהים נתן לאדם שתי מתנות גדולות

אלוהים נתן לאדם שתי מתנות גדולות:

אהבה ואומנות.

לאחר יום קשה של עבודה, עם קשיי החיים והאתגרים, עם אנשים שלפעמים מאכזבים, ציפיות שלא מומשו ומשימות שלא התנהלו כפי שחלמנו:

אמר אלוהים קחו אהבה היא תכפר על כל הכישלונות ותיתן לכם כוח ומוטיבציה להמשיך.

בתור בונוס בכדי ממש ליהנות מהחיים נתן אלוהים את מתנת האומנות לאדם. בשירה, בריקוד, במשחק, בפיסול, בכתיבה בכל מה שיצירתי באדם.

זהו רוחו של האדם, הצורה בה אנחנו יכולים להביע את עצמנו ואת מה שעובר עלינו. זו דרך להעביר מסרים חשובים, חברתיים, פוליטיים ואחרים.

באומנותנו אנחנו יכולים להביע כל מה שעובר עלינו כמפלט לצרכים שלנו.

בשנת 1963 ואני בן 12 דפקו לי הביטלס בדלת וקיבלתי את תקליטם הראשון מתנה מחבר של אחי שהגיע מאנגליה שידע שאני מאוד אוהב מוזיקה.

לפני הביטלס אהבתי את כל סוגי המוזיקה והיוצרים השונים: אלביס, קליף, ריי צ'ארלס, צ'ק ברי, ריצ'רד הקטן, ג'רי לי לואיס פול אנקה ורבים אחרים.

עם בואם של הביטלס, כשאני צולל לאלבום הראשון שלהם, נסחפתי מיידית.

מיד כל הגוף שלי אמר לי שאני מקשיב למשהו אחר לגמרי, משהו אחר מכל האומנים שקדמו לביטלס.

הבנתי שזו המוזיקה "שלי". זו המוזיקה שתהיה של בני הנוער מגילי ואילך.

תוך מספר שעות ידעתי את כל השירים והמילים בתקליט שנוגן אצלי בפטיפון שוב ושוב.

למחרת, קראתי לחברים שלי ו"הצגתי בפניהם" את הלהקה החדשה שטענתי שתסחף כל מה שהם מכירים.

רבתי מעט עם מעריצי קליף, אלביס ריי צ'ארלס ואחרים והרגשתי שאני זונח אותם מאחור. גם אני אהבתי את האומנים שהיו לפני, אך הרגשתי שתם זמנם כאלילי נוער.

אל התיכון הבאתי את חבריי החדשים (הביטלס) והאלבומים שבאו בעקבותיי. העברתי שיעורי ביטלס לכל מי מחבריי שהיה מעוניין להקשיב.

הקמתי עם חבר בתיכון שהבין את מה שאני הבנתי להקת רוק והתפריט העיקרי היה שירי הביטלס.

הביטלס ניגנו ושרו בכל המסיבות שלנו, הם דיברו עבורנו, הם אמרו את מה שרצינו לומר לחברות שלנו ולא ידענו איך.

גם החברות שלנו היו בעניין הביטלס. את המילים באנגלית הן כתבו לנו על קרטוני סיגריות שנציץ בזמן ההופעה.

הביטלס ליוו אותי בשמחה ובעצב, במסיבות ובאכזבות, והפכו הכל לקל יותר.

עם הביטלס הייתה שמחת חיים.

היינו יושבים עם חברים, מדברים מעט, ושעות מקשיבים לאלבומי הביטלס מהשיר הראשון עד האחרון.

בלהקה שלנו ניסינו לחכות כל צלילי חדש וכל הרמוניה.

תחילה, לא הבדלנו כל-כך בין לנון למקרטני. הם היו צמד מבחינתנו ולא ידענו אפילו מי תרם מה להצלחת השירים שלהם.

ואז הבנות בחרו להן כל אחת את מי הן מעריצות ורובן מתו על פול היפה כמובן.

בהדרגה הבחנו בין שירים של פול לאלו של לנון וגם הבנו שבעוד שבתחילת דרכם באמת כתבו לנון ומקרטני את השירים ביחד, אך בהמשך כתבו כל אחד את שיריהם שלהם או את רובם ואז היו נפגשים להשלמת המשימה.

אין לי דרך אפילו להסביר מדוע, וכמובן שאהבתי גם את שיריו של לנון, אך השירים של מקרטני התחברו ישר לנשמה שלי, דיברו אלי עד כדי התרגשות וסימור שיער.

כל אלבום שיצא היה מבחינתי חוויה אותה אני זוכר עד היום.

הייתי מיד מביא את האלבום הביתה וחורש אותו עד שידעתי כל מילה בכל שיר.

שוב ושוב, בכל אלבום, שיריו של מקרטני דיברו אליי יותר מכל השירים האחרים.

ב-1970 שאני כבר בצבא, יצא הסרט LET IT BE באופן לא רשמי ואז הבנתי את מה שידעתי לאורך כל השנים: מקרטני הוא HARD WORKER כל הזמן עובד, כותב ,יוצר ומלמד את כולם, לוקח אחריות ומביא לשלמות.

לאחר פירוק החבילה ממשיך מקרטני ליצור, למרות המשבר שעבר, הוא יוצר יצירות ענוגות, מקסימות ולאו דווקא רועשות.

הוא מקדיש יותר זמן ללינדה ולילדות ויוצר יצירות אישיות יותר.

מקרטני מקים את להקת WINGSויוצא לסיבוב הופעות ששתיים מהן אני רואה בוושינגטון כסטודנט צעיר.

ההתרגשות של הקהל, הצעקות והצווחות של הצעירות בשני המופעים הללו המחישו לי איך נשמעו הדברים בימי הביטלס.

זה היה "ביטלמניה" או "מקרטנימניה" בטורבו.

שירים ומנגינות של מקרטני ליוו אותי בכל דרך בה הלכתי עד היום וכל אלבום של מקרטני היה ועדיין סיבה לחגיגה.

עד היום אני נפגש עם מי שנותר מהלהקה שהקמנו בשנות השישים ושרים את השירים שהגדירו את חיינו.

כמובן שהירושה הזאת עברה לילדים שלנו.

בתוך תוכי תמיד מזמזמת הנשמה שלי את אחד משיריו של מקרטני ושאר חברי הביטלס.

אז, תודה לך מקרטני הענק. שרת את שירת חיינו והוספת לנו המון אושר ורגעים יפים.