Search Results

ב-17.1 ג'ון לנון התחיל לכתוב את השיר שנחשב בעיני רבים לשיר הטוב ביותר בכל הזמנים - A Day In The Life. ב-17.1.1967 ג'ון פתח את העיתון Daily Mirror וראה שתי כתבות - האחת דיווחה על 4,000 חורים בכבישי בלקבורן, לנקשיר. השנייה דיווחה על החלטת בית המשפט להעביר את שני ילדיו הקטנים של טארה בראון, חברו שנהרג בתאונת דרכים כמה שבועות קודם לכן, לידי אמו. ג'ון סיפר שהוא ישב בביתו Kenwood וקרא את העיתון, ותוך כדי התחיל לכתוב את השיר על הפסנתר. הביטלס התחילו להקליט את השיר בסך הכל יומיים לאחר מכן, ב-19.1. שנים לאחר מכן טען פול מקרטני שאת המשפט "He blew his mind out in a car" הוא וג'ון כתבו ביחד, ושהוא (פול) בכלל לא חשב על טארה בראון. לא ברור מי צודק - ג'ון או פול, אבל אין ספק שהגרסה של ג'ון תואמת לעובדה שבאמת שתי הכתבות מהן שאב השראה אכן הופיעו באותו גליון של ה-Daily Mirror.

הקאברן, מועדון ליברפולי מפורסם שנמצא במרתף ברחוב מת'יו, נפתח היום לפני 65 שנים. המועדון נפתח לראשונה כמועדון ג'אז, בתקופה בה הייתה יריבות או סלידה מסויימת בין מעריצי ג'אז למעריצי רוקנ'רול. המועדון נפתח עם פסטיבל ג'אז שאירח את כל השמות הגדולים בסצנת הג'אז הבריטית. עם זאת, הפופולריות הרבה של הרוק'נרול אל מול דעיכת סצנת הג'אז הביאו בסופו של דבר לכניסה של להקות רוקנ'רול למועדון. פרט לעובדה שזה היה כדאי כלכלית, אי אפשר היה להתעלם מהכמות הגדולה של להקות הסקיפל והרוקנ'רול שקמו בליברפול. הביטלס הופיעו במקום לראשונה בפברואר 1961, לאחר חזרתם מהמבורג, ומהר מאוד הפכו לאחת מלהקות הבית. מי שחיברה אותם לבעלים של המועדון הייתה מונה בסט, אמו של פיט בסט. הם הופיעו, בין היתר, בשעות הצהריים, אז היה מגיע קהל צעיר ובורגני לצפות בהם. הדבר הביא לכך שהביטלס התפרסמו בקרב קהלים רחבים יותר ויותר, והחלו לרכוש לעצם קהל מעריצים קבוע. (וביניהם גם מורין קוס, שתהפוך בהמשך למורין סטארקי). רינגו סטאר, אגב, הופיע במקום לפני הביטלס. הוא הופיע בקאברן עם Rory Storm and the Hurricanes, שהיו להקת הרוקנ'רול הראשונה להופיע במקום. סה"כ הביטלס הופיעו במקום 292 פעמים, מספר יפה אבל ככל הנראה לא מדוייק. ב-9.11.1961 הגיע בריאן אפשטיין לקאברן כדי לצפות בביטלס לראשונה, אחרי ששמע את התקליט שהקליטו עם טוני שרידן. מיד לאחר מכן הזמין אותם לפגישה, שם דנו בשיתוף הפעולה העתידי שלהם. והשאר היסטוריה.

מדובר בתערוכה של ליטוגרפיות (הדפסים) שהתקיימה בלונדון, וצוירו על ידי לנון ב-1969. ההדפסים תיארו את טקס החתונה שלו עם יוקו אונו, ואת ירח הדבש שלהם, וגם את הBed-Ins, מחאות המיטה למען השלום, שערכו באמסטרדם ובמונטריאול. שם התערוכה מגיע מרעיון שהמציאו ג'ון ויוקו - Bagism, בו אדם נכנס לתוך שק (Bag) כדי שלא ישפטו אותו לפי המראה שלו. ג'ון ויוקו נכנסו לשק על הבמה ובBed Ins שלהם מספר פעמים, כסאטירה על הדרך בה שפטו גם אותם לפי המראה שלהם (ובמיוחד של יוקו כיפנית). חלק מההדפסים היו אירוטים והציגו את ג'ון ויוקו בסיטואציות מיניות. ספר של התערוכה פורסם במהדורה מוגבלת של כ300 יחידות, והכיל 14 יצירות אמנות. כל ליטוגרפיה נחתמה על ידי לנון. הספר נמכר ב-550 ליש"ט, עם הדפסים בודדים במחיר של 40 ליש"ט כל אחד. התערוכה נמשכה כשבועיים, אך ביום השני פשטו על הגלריה שוטרים שהחרימו 8 מתוך 14 המסמכים המקוריים עקב העירום ביצירות.

ב-14.1.1963 הביטלס צופים לראשונה בהופעה של ה-Rolling Stones במועדון הלונדוני המפורסם, ה-Crawdaddy. הביטלס מאוד התרשמו מההופעה, וחשבו לעצמם שהסגנון היה מאוד דומה למה שהם (הביטלס) ביצעו בהמבורג, לפני שפגשו את בריאן ו"ניקו", או ריככו, את ההופעה שלהם. רינגו אמר על ההופעה - "ראינו אותם על הבמה, קית' ובריאן - וואו! ידעתי אז שהסטונז מעולים. פשוט הייתה להם נוכחות." גם הסטונז מאוד התלהבו מהביטלס. הביטלס נכנסו לאולם לבושים במעילי עור וכובעים תואמים שהם קנו זמן לא רב לפני כן בהמבורג. מיק סיפר שנים אחר כך, בנאום שלו בטקס של כניסת הביטלס לRock'n'roll Hall of Fame שהם נראו לו כמו "מפלצת בעלת ארבעה ראשים", ושהוא אמר לעצמו - "טוב - אני רוצה להיות בעסקי המוזיקה. אני רוצה כזה מעיל". אחרי ההופעה הביטלס נשארו לשוחח עם הסטונז, שיחה בה גם דיברו על סוגי מפוחיות. מאותו רגע הם נשארו חברים. או יריבים.

רוני ספקטור הלכה לעולמה בגיל 78, היא הייתה סולנית ה-Ronettes (שנקראו על שמה), אחת מלהקות הR&B המפורסמות של סוף הפיפטיז ותחילת הסיקסטיז. ספקטור הייתה גם אשתו של מי שהפיק אותן ולאחר מכן את הביטלס, פיל ספקטור. הביטלס מאוד הושפעו מלהקות הנשים השחורות, ובשלב הזה בקריירה שלהם ההשפעה של להקות הנשים הייתה גדולה יותר אפילו מההשפעה של אלביס פרסלי או צ'אק ברי. הם ביצעו לא מעט קאברים לשירי R&B, והמוטיבים של הז'אנר הזה נכנסו גם לשירים המקוריים שלהם. (הרמוניות קוליות, דיאלוגים, סגנון הטקסט ועוד) דווקא שירים של הרונטס הביטלס לא ביצעו מעולם, אבל שתי הלהקות כן הכירו ואפילו היו מיודדים. הרונטס פגשו את הביטלס כבר ב-1963 בזמן שהיו בסיבוב הופעות באנגליה. באותו סיבוב הופעות ג'ורג' האריסון התחיל לצאת עם אסטל בנט, אחותה של רוני ספקטור וחברה בעצמה ברונטס. ב-1966 הם חיממו את הביטלס בסיבוב ההופעות שלהם בארה"ב, והיו להקת הבנות היחידה שחיממה את הביטלס. ביצוע של Will You Still Love Me Tomorrow מאחת ההופעות של הביטלס: https://www.youtube.com/watch?v=JqX2Kv0fwKI...

ב-13.1.1963 הביטלס הופיעו בתוכנית הטלוויזיה הראשונה שלהם - Thank Your Lucky Stars מדובר בהופעה בתוכנית הטלוויזיה ה"רצינית" הראשונה של הביטלס, שצולמה ב13.1.1963 ושודרה ב19.1.1963. התוכנית צולמה בבירמינגהם לערוץ הטלוויזיה ITV ושודרה קודם בצפון אנגליה ולאחר מכן גם בלונדון. התוכנית הייתה מקבילה לתוכנית האמריקאית Juke Box Jury, למי שמכיר, ובה הופיעו לא מעט כוכבי פופ מפורסמים. לא רק שהרייטינג של התוכנית היה מלכתחילה מאוד גדול, אלא גם שהביטלס הופיעו מיד לאחר הפסקת הפרסומות, כך שהרייטינג היה גבוה עוד יותר והביטלס זכו לחשיפה גדולה יותר ממה שהיו רגילים לה. בתוכנית הם ניגנו שיר אחד בלבד - Please Please Me, שיצא פחות משבוע קודם לכן. לטענת רבים ההופעה של הביטלס היא מה שהביאה להגעתו של השיר למקום הראשון במצעדי הסינגלים, ולאחר מכן לפרסום של הביטלס באנגליה כולה. לצערנו נראה שלא נשמר עותק של התוכנית, וכל מה שיש לנו זה תמונות. בתגובות תמצאו קישור לסרטון נדיר שצולם בהופעה נוספת שלהם בתוכנית מאוקטובר 1963.

ב-10.1.1969 ג'ורג' עוזב את הביטלס אחרי ויכוח עם ג'ון ויוקו. למרות שהויכוח הזה הוא מה ששבר את ג'ורג', ג'ורג' מספר שהוא עזב פשוט כי נמאס לו לעבוד עם הביטלס באווירה שהייתה באולפני טוויקנהאם - הריבים והדרישות של פול והאווירה הכללית באולפנים שלא אהב. הוא חשב לעצמו שהוא יכול לעבוד לבד, ואין סיבה להמשיך סתם לסבול. כשחזר הביתה כתב את השיר Wah Wah שנכנס לאחר מכן לאלבום הסולו הראשון שלו.

השבוע ציינו בדיוק 37 שנים להוצאת השיר Nobody Told Me של ג'ון לנון, הסינגל האחרון שלו שהגיע לטופ 10 בבריטניה. ואת השיר הזה אני אשכרה זוכר בזמן אמת! אמנים הייתי ילד די קטן ב-84' אבל מספיק כדי לזכור שיר חדש של ג'ון לנון יוצא לאור בריל טיים! ג'ון כזכור מת 4 שנים קודם, אבל הסינגל הזה הוקלט לפני מותו ולא הושלם. ב-83' עשתה יוקו אונו את מה שצריך כדי להוציא אותו לאור, והשיר יצא כסינגל ראשון מתוך האלבום Milk and Honey של לנון ואונו ב-84'. בשיא שלו, הגיע השיר למקום השלישי בהוצאה מחודשת של Imagine ב-99' והיה לסינגל השלישי שלו שנכנס ל-10 הראשונים בארה"ב לאחר מותו. זוכר שחשבתי איזה שם ארוך יש לשיר הזה (בגרסה הארוכה שלו כמו בפזמון), זוכר שהתלהבתי שהוא קצבי, וזוכר גם את הסרטון ואת הלחישות באוזן שעוברות שם מג'ון ליוקו והלאה… השיר אגב, נועד במקור לאלבומו של רינגו סטאר מ-'81 Stop and Smell the Roses, אבל רינגו לא רצה בסופו דבר לקחת אותו, במיוחד אחרי מותו של חברו. הסרטון לשיר הורכב מקטעים מצולמים שונים של ג'ון ויוקו שנערכו אחרי מותו: משוטטים בניו יורק, רוקדים ברחוב, שטים בסירה, בשדה התעופה, וכן מצילומים מהסרט Imagine משנת 72'. כמו כן ניתן לראות שם את פיל ספקטור, ג'ורג' הריסון, דיק קאבט, פרד אסטר, אנדי וורהול ומיילס דייויס. מה יש לנו בשיר הזה? טקסט אופייני עם מבט 'המתבונן על העולם' של לנון, שרוצה לתת לנו פרפסקטיבה, להגיד לנו משהו על החיים ועל האנשים. רצוף בשניניות לנוניות וקצת מטלטלות כדרכו ("יש נאצים באמבטיה ממש מתחת למדרגות...", "יש רעבים בסין אז תסיים את מה שיש לך מהצלחת...") ואמירות על החיים על ההווה והעתיד. שימו לב (בתרגום וסדר חופשי): "כל הזמן משהו קורה, ותכלס לא באמת קורה כלום, כל הזמן משהו מתבשל, אבל תכ'לס אין כלום בסיר.. כולם מדברים, אבל אף אחד אינו אומר דבר, כולם עושים אהבה, אבל לאף אחד לא באמת אכפת, כולם טסים, אבל אף אחד לא עוזב את הקרקע כולם רצים, אבל אף אחד לא באמת זז… כולם בוכים, אבל אף אחד לא משמיע קול.. כולם מעשנים, אבל אף אחד לא בהיי, כולם עפים, אבל אף אחד לא נוגע בשמיים.. אף אחד לא אמר לי שיהיו ימים כאלה.. באמת ימים מוזרים… באמת מוזר, אמא…" בשורות האחרונות מתייחס לנון לאמירה הישנה: "אמא שלי אמרה לי שיהיו ימים כאלה…" יוקו פירשה את השיר ב-98': "אני חושבת שבמיוחד בתקופה ההיא ג'ון הרגיש ששוב העולם איבד את מסלולו, את הכיוון שלו. אני לא חושבת שזה קשור לבילבול, אלא יותר להתחיל ללמוד שהחיים תמיד יהיו תעלומה".

פורסם לראשונה בWordsandmusic. אני מכיר כמה אנשים שטוענים מגוון דברים על הביטלס. כמה כאלה ששונאים אותם, כמה כאלה שאומרים שהם סתם, ואפילו, רחמנא ליצלן, אחד שאומר שהם פשוט לא מעניינים אותו (לא אנקוב בשמו, בכל זאת יש לו ילדים). אבל אף אחד מהם לא עורר בי את הצורך לכתוב את הטקסט הזה כמו פוסט של חבר פייסבוק שהתייחס למוזיקה של הביטלס כגבינתית. למרות שהסיכויים הגבוהים למדי שאדם זה מכיר רק את All You Need Is Love ואת Yellow Submarine, ועל כן זקוק לסדרת חינוך אלטרנטיבית, בחרתי להציג לו את החורים בגבינה שלו, באמצעות כמה דוגמאות מהשירים הפחות מוכרים של הלהקה, או בקיצור: 9 פעמים שהביטלס הלכו כל כך רחוק שלא היה שם אף אחד אחר, לפי סדר כרונולוגי לחצו לפלייליסט המלווה בספוטיפיי Tomorrow Never Knows 1966 כל חובב ביטלס קליל יודע שתקופת ההתנסות של הביטלס באולפן התחילה לפרוח עם האלבום Rubber Soul, בסוף 1965, ונכנסה להילוך גבוה עם Revolver, פחות משנה לאחר מכן. השיר שסגר את האלבום המופלא הזה נחשב עד היום לאחת היצירות הניסיוניות ביותר במוזיקה, ומהווה גם את השימוש הראשון בטייפ לופס, כאשר כל חברי הביטלס “מנגנים” פיזית את הלופים באולפן, מסיבה זו, כפי שתיאר זאת ג’ורג’ מרטין, לא ניתן לשחזר את היצירה באולפן, כיוון שהיא לעולם לא תצא אותו דבר. השיר עצמו הוא ניסיון לכתוב שיר בהשראת המוזיקה ההודית שהחלו להכיר באותה תקופה, בה נפעמו הביטלס לגלות יצירות שלמות על אקורד יחיד. בין הלופים ניתן למצוא את הצחוק של פול מנוגן לאחור, אקורד של תזמורת סימפונית, ואצבי משפשפת שפת כוס יין. גם האפקט על קולו של לנון היה ייחודי ביותר, כאשר השירה עוברת דרך מגבר לסלי כדי להשיג את התוצאה המבוקשת על ידי לנון – להישמע כמו הדאלי לאמה המדבר אל חסידיו ממרומי ההר. Being For The Benefit Of Mr. Kite, 1967 אולי השיר הכי פסיכדלי באלבום הכי פסיכדלי, שהציג לעולם את המוזיקה הפסיכדלית בגלגול הביטלזי שלה. ההשראה לשיר באה מפוסטר לקרקס מהמאה ה-19 שמצא לנון בשוק פשפשים, והשיר כולל חלק גדול מהטקסט מילה במילה מהפוסטר, וסוחף אותנו להרפתקה קולית ייחודית לחלוטין, שיש בה הכל מהכל, כולל, רעשי קרקס, ואיך לא, סולו ואלס. Blue Jay Way, 1967 הביטלס אחראים, כמובן, להקרבת התרבות ההודית בכלל, ואת המוזיקה בפרט, לקהל המערבי, ולהריסון התרומה הגדולה ביותר בתחום. את השיר הזה, אותו הגדיר כ-“מעט הודי” כתב על האמונד בעת שהמתין בבית ברחוב Blue Jay Way, בעוד ערפל כבד מעכב את אורחיו, והוא מופיע בפסקול של Magical Mystery Tour. התוצאה היא מין מנטרה פסיכדלית מלאת ערוצי קולות מנוגנים הפוך על רקע מקצב תופים שרץ על כל הספקטרום. Hey Bulldog, 1967* כמו השיר הקודם, גם השיר הזה של לנון נכלל בפסקול של סרט, הפעם זה של Yellow Submarine, ולדעת רבים נחשב לאחד השירים הכי אנדרייטד בקאנון של הביטלס. תשובת הבלוז-רוק של לנון ל-Lady Madonna של מקרטני, השיר הוא שילוב מושלם בין ריף מלודי עוצמתי, הבס המלודי של מקרטני, והשירה מלאת הרגש של לנון. Helter Skelter, 1968 מהרגע שחברי להקת The Who טענו בפומבי שהם הקליטו את שיר הרוק הרועש ביותר אי פעם, Helter Skelter היה רק עניין של זמן. וכך, עם רצועה באלבום הלבן המופתי, נולד לו ז’אנר המטאל, כאשר הביטלס מגבירים הכל למקסימום ונותנים לנו את הדבר הכי רועש ומלוכלך שיכלו להמציא. למילים אין הרבה משמעות (משמעות השם היא סוג של מגלשה בגן שעשועים), אך למרבה הצער, לא כולם הבינו את זה. Happiness Is A Warm Gun, 1968 אחד משיריו המולחמים של לנון, טכניקה אשר נשען עליה רבות בשנותיהם האחרונות, ואחד מהשירים האהובים עלי באופן אישי. מלבד המילים התמוהות אשר נראות כרומזות על כמה דברים מאוד ברורים, השיר עצמו מתהדר במספר נרחב של שינויי קצב, לפעמים באמצע הבית, לפעמים בסתירה בין כלי הנגינה. איכשהו זה הכל עובד, כי, איך קוראים לזה, ביטלס. Yer Blues, 1968 השיר השלישי והאחרון ברשימה מהאלבום הלבן (טוב נו, יש בו איזה 130 שירים), Yer Blues מהווה אולי את תחתית החבית הנפשית עבור לנון, כאשר הוא ברישיקש שבהודו, ללא סמים וללא יוקו, אותה הוא כבר מכיר ואיתה הוא כבר מתכתב תכופות, ג’ון מעיד על עצמו שהיה במצבו האובדני ביותר בחייו. נראה לי שזה די ברור גם בלי שיספר לנו. השיר עצמו הוקלט בחדר קטנטן באולפן, אליו העבירו את כל הציוד, מה שתורם לסאונד הקלסטרופובי. Oh Darling!, 1969 מאבי רואד של 1969, האלבום האחרון שהקליטו, מגיעה אחת הפניניות האופייניות למקרטני, כאשר הוא מצליח לזחול לתוך עורו של מישהו אחר ולמצוא בעצמו את הרוקר האולטימטיבי. שיר פרוע לחלוטין המכיל את אחד הקטעים הקשיים ביותר לשירה שתוכלו למצוא. I Want You (She’s So Heavy), 1969 השיר שסוגר את צד A של אבי רואד הוא השיר שפותח את עידן הפרוג רוק, כאשר הביטלס שוב מגישים לנו משהו שלא שמענו אף פעם. לנון חוזר על שורה אחת לאורך כל השיר, ריף הגיטרה מחקה אותו, ומקרטני נותן את אחד מתפקידי הבס הטובים ביותר שלו אי פעם (ואולי גם סאונד הבס הכי טוב של הביטלס אי פעם). איך קראנו לזה? הביטלס.

פורסם לראשונה בWordsandmusic. אז מישהו אתגר אותי לפצח את הביטלס. הוא אולי לא יודע שהוא אתגר אותי, אבל הנה אנחנו כאן. וזה לא שאני מתיימר להיות בעל מסוגלות מיוחדת לעשות זאת, אבל שנים של חקירת הנושא כן הובילו אותי לכמה תובנות פה ושם. אז מישהו אתגר אותי לפצח את הביטלס. הוא אולי לא יודע שהוא אתגר אותי, אבל הנה אנחנו כאן. וזה לא שאני מתיימר להיות בעל מסוגלות מיוחדת לעשות זאת, אבל שנים של חקירת הנושא כן הובילו אותי לכמה תובנות פה ושם, ואם היו מאלצים אותי (או סתם מאתגרים אותי, מסתבר), לחפור מתחת להקלטות הלייב המהודקות להפליא, להרמוניות העילאיות של שלושת הזמרים, להפקות הכה מוקפדות תוך מתיחת גבולות אולפני ההקלטות והמצאות הסאונדים החדשים, שתמיד חיפשו, מגיע עד למלודיות הכה עשירות, מתוחכמות ופשוטות בו זמנית וחופר אפילו מתחתיהן, הייתי מגיע לתשובה הבאה: חיפושית תלת ראשית החלק הקשה ביותר בכתיבת שיר הוא ה-“לאן אני ממשיך מכאן?” יש לך רעיון ראשוני למלודיה קליטה, אבל לחבר אותו לקטע נוסף, שיזרום כחלק מהמלודיה הראשונית, אך יהיה מספיק מעניין כדי לעמוד בזכות עצמו, זה הרגע בו שירים רבים נותרים יתומים. ואם חיברת בית לפזמון, בדרך כלל תרגיש שהשלמת את תרומתך לעולם – בית + פזמון, בית + פזמון, ואם השיר לא סוחב, נשים שם איזה סולו או קטע אינסטרומנטלי לפני שנחזור שוב לפזמון לסיום פלייליסט שמלווה את הפוסט - https://open.spotify.com/playlist/2IF6IaHThvpGZXNhiijRiO?si=6e6bc84bf70343da לנון ומקרטני חזק בעבודה יותר מסתם נוסחה אך לא מדובר בנוסחה. בעוד לפעמים המבנה אינטואיטיבי, כמו למשל בשיר I Want To Hold Your Hand, במבנה של A, B, A, B, C: פארט A הוא הבית: Oh I, tell you something…. פארט B הוא הפזמון: I want to hold your hand, ופארט C, שחוזר על עצמו פעמיים בשיר, הוא הירידה לסולם מינורי: And when I touch you…. מבנה כזה ניתן למצוא גם ב-A Hard Day’s Night, Eleanor Rigby, ו-Eight Days A Week. לפעמים יבוא במבנה A B C, כמו ב-Lucy In the Sky With Diamonds או Yesterday, ב-Hey Jude הפארט השלישי מופיע בסוף השיר, ולפעמים, באופן גאוני לחלוטין וייחודי לביטלס, הוא יבוא בתחילת השיר ולא יישמע עוד שוב, כמו ב-If I Fell ו-Help!. גם אצל הביטלס, אם יש בשיר סולו או קטע אינסטרומנטלי ממושך, סביר להניח שאין בו שלושה פארטים: While My Guitar Gently Weeps, Let It Be, All You Need is Love, למשל (אם אם אי פעם שמעתם ביקורת על כך שג’ורג’ לא מנכן מספיק סולואים, זו הסיבה). התוצאה, שירים שמרגישים רעננים בכל רגע, שלא נמאסים לרגע אלא רק משאירים טעם לעוד. או במילה אחת – קלסיקות. רוצים לדעת איך כותבים להיט? תשאלו את הביטלס.

ב-3 בינואר 1926 נולד ג'ורג' הנרי מרטין, מפיק הקלטות, מעבד, מלחין, מנצח, טכנאי קול, ומוזיקאי, אך בעיקר מוכר כמפיק של הביטלס. בשנת 1950 הצטרף מרטין לחברת ההקלטות EMI ובהמשך התמנה לראש חברת הבת Parlophone. לפני שעבד עם הביטלס ובכלל עסק במוזיקת פופ, הפיק מרטין סגנונות מוזיקה שונים: בארוק, קלאסית, בריטית עממית וסקיפל. מאוחר יותר, התמחה בהפקת תקליטי קומדיה של קומיקאים כמו פיטר סלרס, ספייק מיליגן וברנרד קריבינס. פסגת העשייה שלו הייתה עם הביטלס, וקשה להפריז בתרומתו ללהקה ולמוזיקה שלה. מרטין עיבד ותזמר רבים משיריה והפיק את כל אלבומיה, למעט Let It Be, וכן את כל הסינגלים וה-EPs שלה. מרטין המשיך לעבוד עם חברי הביטלס גם לאחר פירוק הלהקה והפיק חלק מאלבומי הסולו של פול מקרטני, אלבומי האוסף של הלהקה שיצאו במרוצת השנים, ופרויקטים כמו אלבומי האנתולוגיה והאלבום Love. כיום בנו של ג'ורג', ג'יילס, ממשיך לעבוד על החומרים החדשים שמתפרסמים. בשנת 1996 קיבל ג'ורג' מרטין ,תואר סר כהוקרה על תרומתו לתעשיית המוזיקה והתרבות הפופולרית של בריטניה. בשנת 1971 אמר ג'ון לנון: ג'ורג' מרטין עשה אותנו למה שנהיינו באולפן.

על הקשר בין הקליפ של פול מקרטני למלחמת העולם הראשונה ולערב חג המולד. כשהיינו ילדים בשנות ה-80 המוקדמות, והיו כמה דקות בין תכנית לתכנית בערוץ הראשון והיחיד, נהגו לשבץ קליפים כדי למלא את הזמן - קוראים לזה "פילר" (Filler). הימים היו טרום ה-MTV, בלי ערוצי קליפים 24 שעות ביממה ובלי יוטיוב, כך שקליפ היה מצרך מאוד נדיר, בערך כמו שידור ישיר של משחק כדורגל. והשלוש-ארבע דקות האלה, בין "תצפית" ל"מבט לחדשות", נתנו לנו רגע להרגיש כמו בחו"ל ולראות את הזמרים, הזמרות והלהקות ממש מזיזים את הפה ושרים ולא רק תלויים לנו בחדר על הקיר כפוסטר מ"להיטון" או "מעריב לנוער". הקליפים המובילים ששובצו כ"פילר" שאני זוכר באותה תקופה היו Out Here On My Own של הילדה ניקה קוסטה (גם ככה החדשות היו עצובות, אז היו צריכים לתת לנו לבכות גם לפני?), Careless Whisper של ווהאם/ג'ורג' מייקל ו-Pipes of Peace של פול מקרטני שכל כך אהבתי. ככל הנראה זה היה הקליפ שגרם לי לאהוב את פול ובעקבות זאת את הביטלס, הלהקה האהובה עליי ביותר עד היום. הקליפ משנת 1983 מתאר את הפסקת האש המפורסמת של ערב חג המולד 1914, בשנה הראשונה של מלחמת העולם הראשונה. המקום בקליפ הוא צרפת והחיילים המתוארים היו הגרמנים והבריטים שקיבלו ממנהיגי המדינות משלוח של מתנות לחג לאזור הקרבות. הגרמנים קישטו את אזור הביצורים שלהם ושרו שירי חג בגרמנית כמו Stille Nacht והחיילים הבריטים ענו להם בשירי חג של הממלכה. הם החלו לצעוק אחד לשני "חג שמח" ובשלב מסוים יצאו מהשוחות ונפגשו בשטחי הפקר שם החליפו ביניהם מתנות, משקאות אלכוהוליים, סיגריות, שוקולדים והראו אחד לשני תמונות של בני המשפחה שמחכים לאהוביהם בבית. הם גם הביאו לקבורה את החיילים המתים ואף נערכו הלוויות משותפות, בהן שני הצדדים נתנו כבוד למתיהם וגם למתים של אויביהם. גם משחקי כדורגל נרשמו בין הצדדים ותאמינו לי שמשחק ידידות בין חיילי גרמניה לאנגליה בשדה הקרב של מלחמת העולם הראשונה, מרגש אפילו יותר ממשחק בין הנבחרות במונדיאל. הפסקת האש הזו מתוארת במספר אזורי קרבות באירופה באותו חג מולד, חמישה חודשים אחרי תחילת המלחמה, כאשר בין הצבאות שהשתתפו היו רוסיה, גרמניה, אנגליה, צרפת ואוסטריה-הונגריה. הדרגים הבכירים לא אהבו כל כך את הידידות הזו בין חיילי המדינות ובחגי המולד הבאים עד לסיום המלחמה, הם פקדו להפגיז בכל הכוח בחג כדי לא לגרום לזה לקרות שוב. בעיניי זה היה פשוט רגע קסום בין חיילים, שכל מה שהם רוצים זה להיות עכשיו בחג המולד עם המשפחות שלהם ועץ האשוח ובמקום זה הם תקועים בבוץ או בשלג עם נשקים. פול מקרטני משחק חייל בשני הצדדים וכמה זה יפה שהוא יצר קליפ כמחווה לאותו יום מופלא, שאם היתה לי מנהרת זמן והייתי מכיר אישית את דאג או טוני, הייתי שמח שישגרו אותי בדיוק לשם, לרגע הזה (רק שלא אשכח לקחת נעלי כדורגל אתי). במשך שנים חיפשתי כילד את השיר הזה, כדי שאוכל להקשיב לו בטייפ דאבל קסט שלי, ולא הצלחתי למצוא אותו. מה שהיום אפשר לעשות בלחיצת יוטיוב/ספוטיפיי. אחרי שנים של ניסיונות, הצלחתי פעם אחת להקליט אותו מהרדיו, ואפילו מבלי שהשדרן ידבר (שזה בכלל נס), אבל חבר שרצה להקשיב לשיר לחץ בטעות על ה-REC במקום על ה-PLAY (לא הספקתי לשבור את הפלסטיק בקסטה שמונע הקלטה) והפתיח של השיר נמחק לי. בסוף מצאתי קלטת אוסף מעולה של פול מקרטני והשיר היה שם. אז חג מולד שמח לכל מי שחוגג: חברים נוצרים שלי פה בארץ, חברים בחו"ל והלוואי שנזכה שהמלחמה היחידה שלנו תהיה המלחמה שלי להקליט את השיר הזה מהרדיו בשנות ה-80. הקליפ הנפלא של פול כמובן בתגובה הראשונה. בתגובות הבאות גם הקליפים של ניקה קוסטה ולחישה פזיזה ומחווה שעשו לשיר תלמידי בית ספר ב-2014, לציון 100 שנה לפרוץ המלחמה.