הביקורת הגנוזה על McCartney III

עודכן ב: 24 דצמ 2020

טוב, עכשיו שהאלבום בחוץ: היי, אני איתי ובימינו אני עובד בוואינט. קיבלתי את ההזדמנות לכתוב ביקורת על האלבום החדש של פול וברגע האחרון הביקורת נגנזה כי התברר שהיה בלבול והיא הובטחה לכתב אחר לפניי. אז הנה לפניכם, הביקורת הגנוזה שלי ל"מקרטני III". נראה עם מי מאיתנו תסכימו יותר:

אני מחלק את חוויית האלבומים של פול מקרטני לשתיים: לפני שהאלבום יוצא ואחרי שהוא יוצא. להנות מאלבום של פול מקרטני זה לא רק להאזין למוזיקה - זה לצפות לו. להתרגש מכל טיזר וסינגל. להתאבסס על כל פרט קטן שנחשף עליו. כאלה אנחנו, מעריצי הביטלס הכבדים. אובססיביים. בתור מילניאל שלא הספיק לחוות בזמן אמת את הביטלס ואת שיא קריירות הסולו שלהם, לצפות ליציאת אלבום של פול זה הכי קרוב שאקבל לחוויה המקורית של להעריץ את הלהקה האגדית הזו.

למי שלא בקיא בפרטים, אלבום הסולו הראשון של פול מקרטני מ-1970 נקרא, בפשטות, "מקרטני". זה היה האלבום הראשון שהקליט בלי הביטלס, וליתר דיוק - בלי שום להקה. הוא ניגן באלבום על כל הכלים, רק הוא, אולפן ההקלטות הביתי וקולות רקע של אשתו, לינדה. יצאו משם שירים אלמותיים כמו Maybe I'm Amazed ו-Junk, כשלצדם שירים מינימליסטיים, כיפיים ומאוד מקרטני-ים. יציאת האלבום התנגשה עם יציאת האלבום האחרון של הביטלס, Let It Be, והובילה בסופו של דבר לפירוק והסכסוך המתמשך של פול עם חברי הלהקה האחרים.

אחרי עשור של אלבומים עם להקת Wings, פול הוציא ב-1980 אלבום "המשך" - McCartney II, שהיה מאוד שנוי במחלוקת. הוא היה הרבה יותר אקספרימנטלי ומשונה, כשהשיר Temporary Secretary האלקטרוני נחשב עד היום לאחד מהשירים הגרועים בקריירה שלו. ובכל זאת, הוא כלל כמה שירים אייקוניים כמו Coming Up, שהיה שווה רק בשביל הקליפ ההיסטרי שלווה אליו, ו-Waterfalls היפהפה.

הגענו להווה, ארבעים שנים אחרי McCartney II. השנה היא 2020. באמצע פנדמיה עולמית שסוגרת את כולם בבתים, פול מנצל את הבידוד כדי לסיים כמה שירים לא גמורים ולכתוב כמה חדשים לגמרי, כשבכולם הוא מנגן ושר לבדו. התוצאה הייתה, באופן בלתי נמנע, האלבום שסוגר את הטרילוגיה הזו - McCartney III.

אתחיל מהחדשות הרעות: פול מקרטני הוא איש בן 78. היכולות הווקאליות המטורפות שלו הן כבר לא מה שהכרנו. בשנים האחרונות פול עבד עם מפיקים מוזיקליים שדאגו לטשטש ולייפות את הקול שלו ולצייד אותו בזמרי רקע שנתנו לשירים סאונד זורם ומרענן יותר. אבל באלבום הזה, זה רק פול והאולפן הביתי. לצערי, זה עובד קצת לרעתו. השירים מופקים ונשמעים נהדר, כשמדי פעם אפשר לקלוט איזה ריף בס או גיטרה שמזכירים לנו שמדובר באותו גאון מהביטלס. אבל אין מה לעשות - הקול המזדקן של פול כבר מתקשה לשיר את הלחנים הנהדרים שהוא כותב, ויש רגעים שזה באמת קשה להאזנה. אפילו קצת מדכא.

החדשות הטובות הן שהאלבום הזה הולך ומשתפר. אחרים שצולחים את 2-3 השירים הראשונים שמרגישים קצת מונוטוניים ומאוד לא מחמיאים לקול שלו, נכנסים לרצף שירים מצוינים עד סופו. זה לא פול של הביטלס וגם לא פול של ווינגס. אבל זה עדיין פול. הוא עדיין יודע לייצר שירי רוק קלאסיים ומשובחים כמו Lavatori Lil, אחד מהשירים האנרגטיים ביותר באלבום שבאופן מפתיע כולל את אחד מהביצועים הווקאליים היותר מוצלחים שלו שם. הוא עדיין יודע להפתיע עם נגיעות של רוק כבד כמו בשיר Slidin' המצוין והסוחף שמרגיש קצת כמו הנכד של Helter Skelter המיתולוגי מהאלבום הלבן. והוא עדיין אותו פול שיודע פשוט לקחת גיטרה אקוסטית ולייצר באפס מאמץ שירים קטנים, מתוקים ומינימליסטיים כמו The Kiss of Venus היפהפה.

לאלבום יש שלושה רגעי שיא משמעותיים: הראשון, "Deep, deep feeling". שיר אפרורי ומלנכולי של כמעט 8 וחצי דקות - אורך שבכלל לא אופייני למקרטני (מלבד, נגיד, יוצאי דופן כמו "היי ג'וד"). משהו בתחושת הכבדות שאופפת אותו, לצד מהלכי האקורדים שלו, מתכתב עם I want you (She's so heavy) של ג'ון לנון מ"אבי רוד", שגם הוא המשיך והמשיך לאורך 8 דקות ארוכות. קשה שלא להרגיש שמדובר ב"שיר הקורונה" של האלבום. הוא סוחף, כבד, מהורהר. לא מלודי כמו שהתרגלנו מפול אלא בעיקר אטמוספרי. משהו פשוט מרגיש כאילו זה נועד להיות הסאונדטראק של התקופה הזו. חלק מזה מגיע גם ממשפט המחץ שחוזר במהלך השיר "Sometime I wish it would stay, sometime I wish it would go away". אני לא נוטה לאהוב את הצד האקספרימנטלי של פול, אבל משהו בטיימינג של השיר הזה פשוט מאוד נכון. הקטע כל כך סחף אותי שלא שמתי לב ופתאום עברו להן 8 הדקות שלו ברגע. קצת כמו שרק לפני רגע היינו בחודש מרץ, ואז הגיעה הקורונה ופוף - אנחנו בדצמבר.

רגע השיא השני הוא השיר Seize The Day. אם Deep deep down היה הצד השלילי והכבד של הקורונה, השיר הזה בא להזכיר לנו את מה שלמדנו ממנה: לנצל את הרגע ולעשות את מה שעושה לנו טוב. זה אחד מהקטעים הכי אופטימיים ומחממי לב של האלבום, ויש לזה סיבה - הוא מאוד ביטלסי. ההפקה המוזיקלית והלחן פשוט מזכירים את רגעיו היפים ביותר של מקרטני באלבומים כמו "ריבולבר" ו"סרג'נט פפר", כשהכול עטוף בצלילי אורגן שאפיינו את השירים שלו בלהקת Wings. השיר הזה, יותר מכל השירים באלבום, הוא זיקוק טהור של כל מה שטוב בשירים של פול מקרטני.

רגע השיא השלישי באלבום הוא השיר שחותם אותו. הדובדבן שבקצפת. ההפתעה הכי טובה שיכולנו לבקש. השיר "When winter comes", שהוא למעשה שיר גנוז של פול שהוקלט ב-1992. אחרי שבמשך אלבום שלם שמענו את קולו של מקרטני בן ה-78 נאבק לשיר עד קצה גבול היכולת שלו, מבליח פתאום בסוף קולו של פול "מפעם", לפני שהקול שלו התחיל להדרדר. השיר הנהדר הזה הוא היחידי שבאמת נשמע כמו "שיר חדש של פול מקרטני" והבחירה לשים אותו בסוף האלבום היא לא פחות ממבריקה.

האלבום הזה רחוק מלהיות יצירת מופת. אבל זה ככל הנראה האלבום של פול שהכי נהניתי ממנו בשנים האחרונות. אם ב-New ו-Egypt Station גירדתי 2-3 שירים שחיבבתי, כאן מצאתי את עצמי מדלג על שניים חלשים בתחילתו ושומע בלופים את כל השאר. קיבלנו פה, חד משמעית, כמה מהשירים הכי טובים של מקרטני בעשרים השנים האחרונות. זו כמות גדולה ונדירה של שירים כל כך טובים של פול מקרטני. חוץ מזה, אנחנו לא מאזינים לשירים שלו בשביל לשמוע יצירות מופת. אנחנו מאזינים לו כי הוא כמו משפחה. השירים שלו מלווים הרבה מאיתנו מאז שאנחנו מכירים את עצמנו, ולשמוע את הקול המוכר שלו זה הדבר הכי יציב ומנחם שיכול לקרות בשנה הנוראית הזאת.


46 צפיות

כל הזכויות על המאמרים באתר שמורות לכותבי המאמרים. כל הזכויות על תכני הביטלס באתר (תמונות וקטעי וידאו) שמורות לבעליהם החוקיים. (לצערנו) אין לאתר thebeatles.co.il, למפעיליו ולכותבים בו כל קשר עסקי עם להקת הביטלס, עם חברת Apple Corps Ltd, עם מי מחברי להקת הביטלס או נציגיהם.

Proudly created by Wixart

יצירת קשר ורישום לתפוצה