הגרסה של Let It Be... Naked מגלה שהם באמת התכוונו בלב שלם להוציא אלבום חזרה לשורשים, עם רובדים ועומק וקלילות, לעשות משהו טוב. השיר Get Back הוא מחווה לרוקבילי, והם עושים שם את One After 909 ואת מאגי מיי, תחשבו על זה, שיר מהכמעט-ילדות-משותפת שלהם, לא היה עוד משהו כזה. For You Blue של ג'ורג' הוא מחווה לסאונד הבלוזי הרזה של הפיפטיז או האזור ההוא. וגם השירים של ג'ון, אני לא אחפור על זה עכשיו, אבל Don't Let Me Down קשור חזק לסגנון הקדום שלו, עד Hard Day's Night, רק בשיר בוגר; ו-Across The Universe מחזיר קצת משהו מהסאונד של הבלדות ב-Help ו-Rubber Soul. אה, ויש לי פנטזיה מוזרה על Dig It. זה במקור הרי מין ג'אם ארוך על שני אקורדים, נכון? ובאופן מעניין גם הקטע עם משחקי הסולואים ב-The End הוא על קרקע של (אותם) שני אקורדים. אז הנה הדימיון שאני משתעשע בו, אולי כמו שהשיר על מאגי מיי קשור ברגע בעבר שלהם - אז גם Dig It קשור בזיכרון אישי של שלושתם, משהו שקרה עם האקורדים האלה לפני הרבה שנים ב-1 וחצי בלילה באיזה בית זונות בהמבורג. אולי.
בקיצור, לא יצא להם אלבום חזרה לשורשים אבל מרגישים התכוונות, ואפילו את ההתמסרות הביטלסית, לפחות בגולמיותה.
ואז בא פול. בא עם Let It Be ו-The Long and Winding Road, ואם היה יכול בטח גם Hey Jude היה נכנס. האיש שאמר בואו נעשה אלבום מחווה לימי ליברפול שכח להוסיף "שגם יתן לי אישית לזרוח ולהתפתח". ג'ון אמר פעם "היינו להקת הליווי של פול", ובפעם אחרת הוא אמר ציטוט מפורסם פחות: "Let It Be שיר יפה אבל הוא לא של הביטלס".ואני חושב שפול קצת ידע מה הוא עושה. כיוון שאלבומי הסולו הראשונים של השלושה כל כך שונים זה מזה ומבטאים את היחודיות של כל אחד, קשה לדמיין איך הם היו מתפתחים כלהקה אם היו ממשיכים להקליט. היום, בגלל זה עזבתי הכל וישבתי לכתוב את זה, קלטתי. הם לא היו מקליטים את Mother ו-God ו-Working Class Hero. הם דה-פקטו לא הקליטו את השירים של ג'ורג' - All Things Must Pass זה הכל שירים דחויים, והוא בקלות היה האלבום הכי טוב של הביטלס. הם היו מקליטים את קריירת הסולו של פול.
