אחד השירים הכי מקסימים של הביטלס ואחד הפייבוריטים שלי אישית. זה השיר שבזכותו אמריקה התאהבה רשמית בביטלס. השיר שבזכותו החלה הפלישה הבריטית לתעשיית המוזיקה האמריקאית.
קצת נתונים:
זהו הסינגל הנמכר ביותר של הביטלס ברחבי העולם - 12 מיליון עותקים! זהו הסינגל השני הכי נמכר בשנות ה-60, אחרי She Loves You השיר הפך להיות הסינגל הראשון בבריטניה שמכר למעלה ממליון עותקים (בחישוב על פי הזמנות) לפני שיצא! בשנת 2004, דורג במקום ה-16 ברשימת "500 השירים הגדולים בכל הזמנים" של מגזין הרולינג סטון.
מה הסיפור? אחרי שהביטלס כבר היו 'ביג שוט' באנגליה, בריאן אפשטיין כבר ידע שיש לו מוצר לוהט ביד. הביקוש ללהקה רק הלך וגבר, ולא הייתה לו כל כוונה להסתפק רק באי הבריטי. אפשטיין רצה "לעשות אמריקה". לכן פנה לג'ון ולפול וביקש: 'תכתבו משהו שיהיה מתאים לשוק האמריקאי'
ג'ון נזכר: "זה היה במרתף בית הוריה של ג'יין אשר (זוגתו של מקרטני באותם ימים) כתבנו שם הרבה מחומר שלנו, אחד על אחד, עין מול עין".
(לדעתי המרתף הזה צריך להיות אתר מורשת לאומי, לא?)
ישבנו שנינו על הפסנתר באותו זמן. אני זוכר שהגענו לאקורד הפתיחה, והיה לנו כבר את ה-Oh ye-I-I, ' ופול מנגן את הדה מינור, ואני אומר לו: זהו זה!, 'תעשה את זה שוב!".
לראשונה בהקלטה של ארבעה ערוצים ששיפרה את איכות ההקלטה לעין ערוך, ואחרי 17 טייקים באולפן, יוצא השיר כסינגל בבריטניה ב-29 בנובמבר, ומוריד את She Loves You מפסגת המצעד.
כמעט חודש אח"כ, ב-26 בדצמבר, השיר יוצא סוף סוף כתקליטון בארה"ב ע"י חברת קפיטול רקורדס, עם I Saw Her Standing There בתור ה-B-side, ונוסק למקום הראשון !
בעיר ניו יורק לבדה, הסינגל נמכר בכעשרת אלפים עותקים בשעה!!!
ארבעת המופלאים פורצים לארה"ב עם נאמבר וואן היסטרי, לתוך שוק עצום מימדים שהביטלס ומנהלם טרם הכירו, שסולל להם את הדרך לביקור ראשון ביבשת.
ב-9 בפברואר נחרטת אבן דרך חשובה בתולדות השיר הזה ובתרבות הפופ האמריקאית, כשהביטלס, במהלך ביקורם בארה"ב, מופיעים לראשונה עם השיר, בשידור חי, בתכנית האירוח הפופולארית של אד סאליבן.
רק כדי להבין את המשמעות: 50 אלף הגישו מועמדות לשבת באולם עם 728 מקומות. השידור משך כ-73 מיליון צופים, שיא בטלוויזיה האמריקאית באותה תקופה ואת כל זה עשו ארבעה צעירים אנגלים שעד לפני שנתיים אף אחד לא הכיר את שמם.
אז מה בעצם כל כך מלהיב בשיר הזה? איך אפשר לתאר שיר במילים?
"אלו שלוש הדקות הכי משמחות בהיסטוריה של הרעש האנושי" - כפי שכבר נכתב עליו פעם.
למן השנייה הראשונה יש איזו עליצות נפלאה ושילוב מתפוצץ שיוצא מהרמקולים עם התיפוף, המילים, הגיטרות והשירה הנלהבת של ג'ון ופול ביחד! עם האקורדים המינוריים ש'שוברים' את השיר וה-c-part הרומנטי והנוגע ללב. ערבוב מצוין של רית'ם אנד בלוז אפרו-אמריקאי, מוזיקת גלישה מהחוף המערבי ורוקנ'רול לפנים. העיבוד היה יחסית חדשני לתקופה, והסיום היה לא סתם פייד אאוט, אלא חד, תיאטרלי ודרמטי.
אנקדוטה מעניינת לגבי כתיבת השיר: רוברט פרימן, שנחשב לצלם של הביטלס, גר בדירה מתחת לביתו של לנון בקנסינגטון. לנון היה מגיע אליו מדי פעם, ופרימן ניסה לחנך אותו לשמוע קצת ג'אז ומוזיקה ניסיונית. ברצועה אחת באלבום שפרימן השמיע, היה "משפט מוזיקלי שחזר על עצמו, כאילו התקליט תקוע", לדברי פרימן. ג'ון השתמש באפקט הזה בסיום השיר: I Cant Hide, I Cant Hide, I Cant Hide
גם המילים התמימות, נדמה שנגעו אל כל לב. הרצון העז של בחור לזכות בבחורה בה התאהב: "וכשאני נוגע בך אני מרגיש כה שמח מבפנים. זו כזו הרגשה שאינני יכול להסתיר". איך אפשר להישאר אדיש?
התגובות בעולם על השיר פירגנו בענק:
איאן מקדונלד: "מחשמל פופ אמריקאי"
בוב דילן: "האקורדים שלהם היו שערורייתיים, פשוט שערורייתיים, וההרמוניות שלהם הפכו את הכל לאפשרי". במשך זמן מה דילן חשב שהביטלס שרים I get high במקום I can't hide. הוא הופתע כשפגש אותם וגילה שאף אחד מהם לא באמת עישן מריחואנה.
בריאן ווילסון מהביצ' בויז: "התהפכתי כששמעתי את השיר לראשונה. כאילו עבר איזה שוק בכל המערכת שלי. ידעתי שמעכשיו הכל השתנה".
סיבה נוספת מדוע השיר כל כך תפס בארה"ב: הנשיא קנדי נרצח ב-22 בנובמבר 1963. עולם שלם נכנס לחרדה עמוקה. חודש אחרי, השיר של הביטלס פורץ למצעדים באמריקה ונתפס כתרופה המנחמת שתרים את ראשו של הדור שטוף הצער.
אז מה נשאר אחרי כל זה? רק לשמוע אותו שוב:
コメント