עולם ומלואו ב-5 וחצי דקות


כשאני פוגש קהלים של חובבי ביטלס מכל הסוגים, ושואל "איזה שיר של הביטלס אתם הכי אוהבים?" (שאלה בעייתית, אני יודע), נזרקים בדר"כ השמות האלה: Yesterday Let it Be, Hey Jude, I Want To Hold Your Hand , In My life, Yellow Submarin.


השיר A Day in a Life לא מוזכר שם בדרך כלל.


השיר הזה אינו פזמון שאפשר לפזם. הוא גם לא שיר שתמיד מתאים לנו לשמוע מבחינת המצב רוח. גם בזמן פעילות הלהקה, השיר שחותם את האלבום סרג'נט פפר מ-67', לא קיבל ברוב המקרים מעמד נשגב. במצעדי השירים האהובים ביותר של הביטלס, הוא נמצא בדרך כלל בעשירייה הראשונה, אך לא בחמישייה הראשונה.


אבל ככל שהשנים העוברות, נדמה השיר מקבל יותר ויותר כבוד ותהודה. כך למשל הופתעתי למצוא לאחרונה לפחות בשני דירוגי ביטלס מהעולם, את השיר במקום הראשון. כך גם בדירוג שעשה Uri Koaz בבלוג והפודקאסט המצוין ביטלמניקס - כבש השיר פעמיים את המקום הראשון (2017 ו-2021).


אז מה יש לנו כאן בעצם? קטע בן קצת יותר מחמש דקות, בו משולבים שני הכוחות היצירתיים של לנון ומקרטני, בצורה שונה מאד אחד מהשני וכפי שלא שמענו בעבר. ג'ון ופול, כמו שני גיבורי-על, עוברים בין מימדים ואף יוצרים יקום חדש משלהם.


דמיינו רגע איך השיר הזה מתחיל.

עם האקוסטית הרכה של ג'ון, מייד אחר כך הפסנתר היפהפה של פול.

ומה קורה אחר כך? לאיזה דרכים קסומות וצבעוניות אנחנו מובלים?


טקסט דמיוני-תודעתי-הזייתי שמשתנה באמצע לקטע שונה לגמרי וחוזר שוב, מגולגל בתוך מנגינה פשוטה שהופכת לסחף סימפוני סוער, שמרים אותנו למרומים, ואז מנחית אותנו לקתרזיס מהדהד, מעין 'אורגזמה מוזיקלית' והכל נתפר ביד אמן (או כמה) ליצירה אחת קסומה.

איך לעזאזל הם עשו את זה? איך הפכו ג'ון לנון, פול מקרטני וג'ורג' מרטין את האולפן לכלי נגינה בפני עצמו והצליחו לגרום למוזיקאים קלאסיים לבצע את החזון המטורף שלהם?


כשיצא לי לשמוע איך הוקלט השיר, כל מיני טייקים ראשוניים שלא נכנסו לגרסה הסופית – התבלבלתי. איך אפשר לפרק את היצירה הזו בכלל לחלקים? איך אפשר לשמוע משהו אחר מאשר היצירה המוגמרת, המושלמת? זה פתאום 'הוריד' לי קצת, הוריד את השיר מהרמה הקוסמית שלו, והראה לי שגם את היצירה הזו, מסתבר, יצרו בני אדם.


שני פרטים קטנים מעניינים שמצאתי:

1. שם השיר אינו מופיע בטקסט של השיר, דבר די נדיר בשירים של הביטלס.

2. לנון כבר כתב בעבר שני שירים אחרים עם המילה LIFE. האחד, In My Life והשני Run For Your Life.


ועוד כמה פרטים מעניינים בהרחבה:


1. בזמן שהשיר נכתב, הביטלס היו במצב רוח של ילדות. השירים Strawberry Fields Forever (ג'ון) ו- Penny Lane (פול) שעסקו בחוויות הילדות שלהם, יצאו על תקליטון ב-13 פברואר 67', בדיוק כשהשיר Day in a Life הוקלט, בהפסקות, במהלך ינואר-פברואר אותה שנה.


החלק האמצעי של מקרטני הוא למעשה המשך של אותן זיכרונות ילדות על התעוררות, איחור לביה"ס ונסיעה באוטובוס. הוא גם מעורר זיכרון נוסף: הריסון הצעיר נבחן כשניגן מול לנון ומקרטני את Raunchy באוטובוס.


2. השילוב של הטקסט והמנגינה מותאם בשיר באופן מושלם וגם מספק אמירה אמנותית שטרם חווינו בשיר פופ/רוק קצר. מבחינה הזו, אפשר לדעתי לבחון את השיר בסטנדרטים של יצירת אמנות בדרך שבה בוחנים יצירה של בטהובן או ציור של פיקאסו.


הידיעות בעיתון שהופכות לשורות בשיר, המוות הפתאומי של חבר שמטלטל את עולמו של ג'ון, שנותן לנו הצצה מנותקת מבעד למשקפי היום יום שלו וכותב טקסט שמדבר למעשה על תפיסת מציאות והיכולת לברוח ממנה; החלק של פול שמחזיר לילדות ומדבר על שגרת בוקר של תלמיד מליברפול - והכל מתכנס אל תוך מערבולת צלילים של כינורות וכלי נשיפה שהולכת ומסתחררת, ממחישה את הערבוב של דמיון ומציאות ויוצרת את הכאוס הססגוני הזו.


אף אחד מעולם לא העביר כל כך הרבה דרך שיר פופ.


3. מקרטני, שכתב וביצע את החלק האמצעי, מעין שיר חמוד ולא גמור שלא היה ברור מאיפה מתחיל וכיצד יסתיים, הגדיל את חלקו ביצירה כשהנהיג את החלק האחרון עם התזמור הגרנדיוזי שמסיים את השיר, בליווי תזמורת של 41 נגנים שהגיעו במיוחד לאולפן.


פול, שהתלהב באותה תקופה מהמוזיקה הניסיונית של שטוקהאוזן, ובזכות תרומתו למוזיקה של הביטלס גם שובצה דמותו בעטיפת סרג’נט פפר, ניצח על התזמורת והורה לנגנים להתחיל עם התו הנמוך ביותר של הכלים שלהם ובהדרגה לנגן עד הגבוה ביותר.


הקרשנדו הזה (צליל עולה, מתחזק ומתגבר) נכנס פעמיים בשיר, פעם אחת לפני החלק של פול, ופעם שנייה בסיומות.


"בשיר זה נשמע כמו סוג כאוטי של מערבולת" סיפר מקרטני, " זה היה רעיון שהתבסס על חומרי האוונגרד שעסקתי בהם באותה תקופה, כל מיני דברים טונאליים ורעיונות מטורפים".


4. לנון ביקש ממרטין לחתום את השיר ב"צליל של סוף העולם".

למרטין היו כמה בעיות עם המוזיקאים שהתאספו באולפן. "תזמורת מלומדת מנגנת, באופן אידיאלי, כמו אדם אחד, בעקבות המנהיג", אמר. "הדגשתי שזה בדיוק מה שאסור להם לעשות".


למרות המגבלות הטכנולוגיות, הצוות של המפיק הבריטי הגאון, הימם את העולם בהפקה ששמה בכיס הקטן גם את רוב הדברים שעשו מאז ועד היום.


בהיעדר טכנולוגיה אולפנית של היום, מרטין גייס מהסביבה כל פסנתר אפשרי, וכל ההרכב, כולל איש הבמה, חבטו ביחד במי מג'ור, כדי לייצר צליל סיום מהדהד ואייקוני בן 53 שניות.


זה לקח תשעה טייקים כדי להגיע לטראק הנכון, שעבר הכפלת צליל שלוש פעמים ע"י מהנדס הסאונד ג'ף אמריק, כך שהאפקט נשמע למעשה כמו תשעה פסנתרים שנוגנו על ידי 12 גברים. הסאונד פשוט ממשיך, ונמשך, ונמשך, עם המשך לכאורה אינסופי.


מקרטני: "כל הזמן רצינו לדחוק את הגבולות, לראות לאן זה יכול להגיע".


המוטו של הביטלס: אין גבולות, אין חוקים, הכל מותר.


5. תגובות בקהל?

ובכן, הרולינג סטונס, ברגע של 'פירגון', כינו אותו כ"שיר היחיד הטוב של הביטלס". נחמד מצידם:) מיק ג'אגר וקית רי'צארדס אפילו היו בהקלטה עצמה.


והנה עוד כמה ציטוטים שנאמרו על השיר הזה ע"י עיתונאים ומבקרי מוזיקליים במהלך השנים:


"אף אחד לא מחבר את הגרנדיוזי והיומיומי כמו הביטלס. מבחינה מילולית, 'יום בחיים' הוא בנאליות פואטית טהורה"

"היקום הפנימי התפוצץ; היומיומי נעשה אפי. השראה מכתבות בעיתונים על מותו של יורש גינס, תיקוני כביש בלנקשייר, דרך מרחבי ה-LSD, כשהכל 'נשפך' בסוף לחזון עולמי, כולל הקרשנדו המפורסם ביותר ברוק".


"החזון, השאפתנות והביצוע של הביטלס מתחברים ללא דופי בחמש וחצי דקות עוצרות נשימה. זה שיאו של ציון הדרך, האלבום סרג'נט פפר, ושל הקריירה של הלהקה, שתפרו יחד משני שירים נפרדים. פופ ארט לא היה אף פעם יותר נשגב מזה".