כיצד נשמעת אובססיה?

עודכן ב: אוג 20

כיצד נשמעת אובססיה? האם הייתה זו אובססיה מינית, או ערגה בלתי נשלטת לדמות אם? או גם וגם? האם יוקו (כמו קורטני לאב) הייתה אם גדולה ונרקיסיסטית? האם מדובר בג'אם מגניב ותו לא, או בשיר גאוני?


השיר "I Want You (She's So Heavy)" מתוך אבי רואד של הביטלס הוא נושא לוויכוח. לא מעט מחבריי הג'זיסטים אוהבים לתעב אותו. אני חושב שהוא בן זונה. אבל היי, שתי מדינות לשני עמים. למעשה "I Want You (She's So Heavy)" הוקלט כמה שבועות לאחר הקלטת תום פרוייקט 'גט בק' ופתח את הדרך לשירת הברבור.


להזכירינו, בפברואר 1969 הביטלס היו עייפים, מותשים ומתוסכלים מחודש עגמומי-משהו (אולי פיטר ג'קסון יצליח לשנות את ההיסטוריה ולהראות בסדרה שלו שדווקא היה חודש מלהיב ומרומם נפש). ההקלטה של 'גט בק' ו'דונט לט מי דאון' בסוף ינואר והקונצרט על הגג קצת רוממו את הרוח, אבל אז הוויכוח ההרסני בין לנון, הריסון וסטאר לבין מקרטני על כניסתו של אלן קליין, המנהל של הרולינג סטונס לתפקיד מנהל הביטלס, החריפה את הטון. מקרטני ידע שקליין הצליח להשתלט על חלק ארי במיוחד של הפאבלישינג והמאסטרים של ג'אגר וריצ'ארדס. הוא אפילו תפס את ג'אגר לשיחה. העניינים הפכו מכוערים, עטופים בוויכוחים עסקיים. והיו מכשולים נוספים, כמו העובדה שלא ניתן היה להשתמש באולפן שהלייבל שלהם, אפל, שאף לבנות. אז הם קפצו לאולפני טרידנט שיהיו כעבור שנה למקום הכי חם בסצינה המוזיקלית בלונדון עם פסנתר בכשטיין שימשוך את אלטון ג'ון, דייויד בואי, טי רקס ובהמשך קווין.


שם הם החלו בעבודה על בלוז מינורי שיהיה בדיעבד לתחילתו של אבי רואד. אפשרי שהוא מושפע משהו מ- "Comin' Home Baby" של מל טורמה, משנת 1962. השיר ממשיך את המסע לתיאור אהבה בלתי נשלטת, שהחל עם "דונט לט מי דאון". האם מדובר בתחושה אירוטית ואימהית כאחד? אולי אהבה לאם אירוטית?


בעוד הבית נצמד לפנטטוניות של הבלוז, הפזמון מפתיע בשינוי משקל עם הארפג'יו של הגיטרה של לנון (שינויי משקל אצל לנון היו שכיחים בכמה וכמה שירים שלו) ועושה שימוש מעניין למדי בצלילי מתח והיבטים נוספים שאפשר לזהותם מתחום הרמוניית הג'אז (אבל לא ניכנס לזה כרגע). השימוש בארפג'יו, אגב, יהפוך להיות אחד מסימני ההיכר של האלבום וכנראה עבר דרך פיקוחו של הריסון, או לפחות בדוח שיח איתו...כנראה. הריסון הכפיל את השירה של לנון בגיטרה והבס של מקרטני, כמו תמיד, אפקטיבי להפליא עם המקצב הלטיני של רינגו ועדיין בועט בפרזות במעבר לפזמון. בילי פרסטון מפליא בהמונד.


ההקלטה תועדה בכמה מקומות: אנחנו יודעים שהם ערכו את הרצועה מכמה טייקים, וההקלטות שהחלו ב-22 בפברואר הסתיימו רק באוגוסט. ההרמוניה הווקאלית בפזמון היא עוד סממן היכר שלהם והרעש הלבן על כל הפינאלה היה עוד אחד מהשימושים שלהם במוג שהיו למודל. אבל כל אלו הם רק העטיפה לטקסט מינליסטי להפליא: "אני רוצה אותך כל כך, זה מטריף אותי", זה בסך הכל העניין, רק שהתשוקה הזאת עשויה להוציא מהמאזין אינסוף קונוטציות. הרפטטיביות היא בדיוק העניין, היא עומדת על הפער שבין המילה הכתובה, השטחית לכאורה, לבין הביצוע העמוק במיוחד ,פער שלנון מנסה לגשר לאורך כל הדרך, אבל, לכאורה, לא מצליח עד הסוף. עד שמה שנותר לו זה לרק לשאוג. וזו הסיבה שזה נשמע כל כך טוב. תמיד יש עוד אקסטרה מייל שהמאזין עובר כדי להצליח להזדהות עם ג'ון.


ההקרנה, או בשפה מתחום הפסיכולוגיה האנליטית, הפרוג'קשן של יוקו על לנון, נבע כנראה מהלא מודע של ג'ון. כך או כך, דומה שהוא המתין לדמות הזאת כל חייו; ערגה בלתי מתפשרת למאהבת ואם, מנטורית ואמנית איתה הוא יוכל להגיע אל הגביע הקדוש. הבעיה הייתה שיוקו לא הגיעה כדי לשרת את תשוקותיו של ג'ון, אלא בעיקר את עצמה: ממוקדת, אובססיבית לאמנות שלה, לאמת שלה, לדרך שלה - והפער הזה, יטענו אי אלו פסיכולוגים היה בסופו של דבר כנראה הרסני עבור ג'ון. יוקו הייתה אומנם מעין דמות אם, אבל נרקיסיטית (סוג של), עד שבאמצע שנות ה-70 איבד ג'ון, לפחות לכמה שנים, את המוג'ו היצירתי.


מ-68' ג'ון עולה על בריקדות פוליטיות יותר, עצמאיות יותר, פחות ביטלסיות, יותר ג'ון (ויוקו). החיבור לראדיקלים של אבי הופמן ושות' היו רומן נחמד עם האנדרגראונד. כך גם ההתגייסות למען המגזין הבריטי-אוסטרלי של תרבות הנגד, OZ, שעורכיו עמדו לדין. במובן הזה הוא הפך לקול האולטימטיבי של הסיקסטיז ושל האכזבה מהציפיות הגלומות בהם. אולם הרומן עם הראדיקלים הצעירים היה גם הרסני עבור מישהו עם כל כך הרבה בעיות נפשיות לטפל בהן. ואולי הוא היה צריך להאזין יותר לדייויד בואי: הדרך לגאולה אישית היא לא בפוליטיקה, אלא בחוויה האמנותית היצירתית ("גלאם רוק זה...רוקנרול עם ליפסטיק", טען לנון בפני בואי). בטח במהלך הסבנטיז במהלכם ליברלים עייפו מפוליטיקה. תוסיפו לאלו את הבעיות עלו בינו לבין יוקו החל משנת 1972 ונבין עד כמה שברירי היה מצבו הנפשי.


ועדיין, "I Want You (She's So Heavy)" הוא אמת אחת צרופה. אין קמצוץ של זיוף - הכל אמיתי - אפילו ההתלהבות של הלהקה.





17 צפיות