השירים הפוליטיים של ג'ון לנון

מאז שנות ה-70, כמעט הפסיקו להישמע דעותיהם הפוליטיות והחברתיות של מרבית האמנים מפאת החשש לאבד את הקהל שלהם. עד היום, למרות השפעתם העצומה על הדור הצעיר, מרבית האמנים, גם בארץ וגם בחו"ל, שותקים ומעדיפים לעסוק בבידור הקהל. המורשת של ג'ון לנון, מתמקדת לא רק במוזיקה הנדירה שהותיר אלא גם באי הפחד להיפגע כאדם וכאמן ולנקוט עמדה ולעשות מעשה במטרה להשפיע ואולי לשנות.


במסיבת עיתונאים שערכו הביטלס ב-30/6/66 בטוקיו, התבטא ג'ון בפעם הראשונה בפומבי נגד מלחמת וויאטנם, דבר שבריאן אפשטיין מאד לא אהב, בלשון המעטה. הביטלס נשאלו:

עד כמה אתם מתעניינים במלחמה שקורית עכשיו בוייטנאם?

ג'ון השיב:

אנחנו חושבים על זה כל יום, ואנחנו לא מסכימים עם מה שקורה שם וחושבים שזו טעות. אנחנו לא אוהבים את כל זה.


אחרי מותו של בריאן, לא שם ג'ון יותר גבולות לעצמו בקשר לדעותיו הפוליטיות. בשנת 1968 אמר ג'ון:

אני חושב שהחברה שלנו מנוהלת ע"י אנשים מטורפים שפועלים למען מטרות מטורפות, וזה מה שהעסיק אותי מאז שהייתי בן 12 או 16. ביטאתי את דעותיי בצורות שונות לאורך חיי, אבל אלה היו תמיד אותן דעות. עכשיו אני אומר את זה בצורה פשוטה: "אנחנו מנוהלים ע"י אנשים מטורפים שפועלים למען מטרות מטורפות. אם מישהו יכול להגדיר בדיוק מה הממשלות שלנו, האמריקאית, הרוסית והסינית מנסות באמת לעשות ומה הן חושבות שהן עושות, אני מאוד אשמח, כי אני רוצה לדעת מה האנשים האלה חושבים שהם עושים. אני חושב שהם פשוט מטורפים"


כאשר הפכו ג'ון ויוקו לזוג, הייתה היא זו שעודדה אותו לנצל את מעמדו כאמן כדי לבטא את דעותיו הפוליטיות ולנסות לשנות את העולם. כך, בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70, הביע ג'ון בדרכים שונות את תמיכתו במגוון רחב של נושאים פוליטיים שהעסיקו אותו. למשל, הוא תמך בתנועה נגד מלחמת ווייטנאם ובתנועה האנטי-מלחמתית בכלל, הוא תמך בזכויות הילידים בארה"ב ובני הקהילה האפרו-אמריקאית, צנך בתנועה הפמיניסטית ועוד. פעילותו הפוליטית של ג'ון הפכה פתאום לנשק של שינוי חברתי ופוליטי, בין היתר, באמצעות מספר שירים שכתב וסיפקו רוח גבית לתנועות שהוא תמך בהן, כמו השיר הפציפיסטי Give Peace a Chance משנת 1969, השירים הסוציאליסטיים Working Class Hero משנת 1970, Power to the People ו-Imagine משנת 1971, השיר האנטי ממסדי Gimme Some Truth משנת 1971, השיר הפמיניסטי Woman is the Nigger of the World משנת 1972, ועוד.


ג'ון לא הסתפק בלבטא את תמיכתו בתנועות המחאה רק למגרש המוזיקלי, אלא נקט בצעדים של ממש. אחת מצורות המחאה המפורסמות שלו ושל יוקו אונו, היו ה-bed-ins שנערכו באמסטרדם ובמונטריאול בשנת 1969. ג'ון ניסה אז, מה שפוליטיקאים עושים היום כשפונים לקהל ישירות, מעל העיתונות הממסדית, באמצעות המדיה החברתית כמו טוויטר, פייסבוק ואינסטגראם. ג'ון אמר אז:

הדרך היחידה להתמודד עם המבקרים היא ללכת מעל ראשיהם ולפנות ישירות לציבור. זה מה שעשינו באמצעות ה-bed-ins...אם כל אחד ידרוש שלום במקום עוד מכשיר טלוויזיה, יהיה שלום


אמנם רבים ראו בצעדים הללו מחאות חסרות תועלת ולא יעילות, אך זה לא הרתיע את ג'ון, אפילו אם הדבר היה כרוך בהפיכתו לקורבן ללעג הציבור. הוא אמר בהקשר הזה:

ה-bed-ins הם צעד כל כך פשוט שכל אחד יכול היה לעשות אותו. אנחנו אלה שהיינו מוכנים להיות הליצנים של העולם כדי לגרום לאנשים להבין מה קורה

מעורבותו של ג'ון בתנועה האנטי מלחמתית הלכה והעמיקה, ואחד הסממנים לכך הוא המקרה שבו הפך השיר Give Peace a Chance באפו ספונטני להמנון בצעדת Vietnam Moratorium March שנערכה בוושינגטון בסתיו 1969.


הנה השיר Give Peace a Chance:

https://www.youtube.com/watch?v=C3_0GqPvr4U


בנוסף, השיקו ג'ון ויוקו קמפיין שלום עולמי ובדצמבר 1969 הציבו ב-12 ערים ברחבי העולם, ביניהן, רומא, אתונה, ברלין, פריז, הונג-קונג ולונדון, שלטי חוצות שבהם נכתב:

War is over! If you want it. Happy Christmas from John and Yoko

המלחמה נגמרה! אם אתםן רוציםות בכך. חג מולד שמח מג'ון ויוקו


חודש קודם, כששלח למלכת בריטניה מכתב שבו הביע את רצונו להחזיר את עיטור ה-MBE שקיבל בשנת 1965, יחד עם יתר חבריו לביטלס, כתב ג'ון, בין היתר, שהצעד הזה נובע ממחאתו כנגד המעורבות הבריטית במלחמת ניגריה-ביאפרה, וכנגד התמיכה הבריטית במעורבות האמריקאית בווייטנאם.


ג'ון נתן הסבר למה שהניע אותו במאבקים שניהל למען השלום העולמי, והסתבר שהיה בכך גם מניע אישי:

כשהייתי צעיר הרבצתי לגברים ופגעתי בנשים. לכן, היום אני עוסק בשלום. האנשים שהיו הכי אלימים הם אלה שנלחמים למען האהבה והשלום. אני באמת מאמין באהבה ובשלום. הייתי איש אלים שלמד לא להיות אלים ומתחרט על האלימות שלו. יעבור הרבה זמן עד שאוכל להתמודד בפומבי עם היחס שהיה לי לנשים כשהייתי צעיר.

עניין נוסף שג'ון גילה בו מעורבות היה פערי המעמדות. כילד ממעמד הפועלים בליברפול, לפחות עד שעבר להתגורר אצל דודתו מימי הבורגנית, אישיותו הושפעה ממערכת המעמדות האנגלית. אחת הדרכים שלו להביע את דעתו בעניין הייתה להבליט את המבטא הליברפולי (סקאוז), שנחשב לנחות בחברה האנגלית. בשנת 1966, ציין ג'ון:

עניין המעמדות הוא עניין סנובי מצד המעמד הגבוה, מאז ומתמיד. אנשים כמוני מצליחים קצת לפרוץ דרך, אבל רק קצת.


בראיון למגזין Red Mole אמר ג'ון:

שום דבר לא השתנה, רק אנחנו היום לבושים קצת אחרת, ועדיין נותנים לממזרים האלה לנהל את הכל, בעוד שהממסד עדיין לא נותן לעם להיות בעל כוח כלשהו. הם נותנים רק את הזכות לבדר אותם, אבל לא שום כוח אמיתי.

בתור ביטלס היינו צריכים לעבור השפלה על השפלה כי היינו בני מעמד הביניים. כשהתקבלנו ע"י ראש העיר של ליברפול וכל דומיו, הם היו מאד מתנשאים וטיפשים, וניסו להשתמש בנו. זו הייתה השפלה גדולה במיוחד. אני מעולם לא יכולתי לסתום את הפה ותמיד הייתי צריך להשתכר כדי לשחרר לחץ. זה באמת היה גיהינום.

בשיר Working Class hero משנת 1970, ביטא ג'ון את העוולות של החברה המעמדית, שבה חוסר ניידות חברתית. הבית הבא מתוך השיר Working Class Hero מבטא זאת היטב:

Keep you doped with religion and sex and TV

And you think you're so clever and classless and free?

But you're still fucking peasants as far as I can see.

הם מסממים אותך באמצעות דת, סקס וטלוויזיה

ואתם חושבים שאתם פיקחים וחסרי מעמדות וחופשיים?

אתם עדיין איכרים מזוינים, עד כמה שאני רואה

הנה השיר Working Class Hero:

https://www.youtube.com/watch?v=iMewtlmkV6c


ג'ון הביע את אמונתו בסוציאליזם גם בשיר Imagine, שבו ביקש מהאנשים, בין היתר, לחלוק את רכושם:

Imagine no possessions

I wonder if you can

No need for greed or hunger

A brotherhood of man

Imagine all the people

Sharing all the world

דמיינו שאין רכוש

אני תוהה אם אתם יכולים

אין צורך בתאוות בצע או רעב

יש אחווה בין בני האדם

דמיינו את כל האנשים

חולקים את כל העולם


ג'ון אמר על השיר Imagine:

זהו שיר אנטי דתי, אנטי ממסדי, ואנטי קפיטליסטי, אך מכיוון שהוא מצופה בסוכר, כולם אוהבים אותו.


הנה השיר Imagine:

https://www.youtube.com/watch?v=YkgkThdzX-8


בתחילת שנות ה-70 התחיל ג'ון להביע דאגה עמוקה גם לדיכוי השחורים. ג'ון תמך בזכויות של בני הקהילה האפרו-אמריקאית ושל הילידים בארה"ב. בהופעתו בשנת 1972, בתוכנית הטלוויזיה The Dick Cavett Show, הצהיר ג'ון על תמיכתו בתוכנית עשר הנקודות של תנועת הפנתרים השחורים, שהוגדרה ע"י ה-FBI כאיום הגדול ביותר על ביטחונה הלאומי של אמריקה, בעיקר בשל הדרישה להגנה עצמית מזוינת. התכנית קראה גם להגדרה עצמית של השחורים בארה"ב, לחינוך שווה לילדים השחורים, ולביגוד, מזון, דיור, צדק ושלום לכל בני הקהילה. כבר ב-11 בספטמבר 1964, זעם ג'ון כשגילה שהקהל שרכש כרטיסים להופעה של הביטלס באצטדיון Gator Bowl שבג'קסונוויל, פלורידה, אמור להיות מופרד עפ"י הגזע. ג'ון סירב להופיע אם ההפרדה לא תבוטל, חבריו ללהקה הצטרפו אליו ללא היסוס, והרשויות נענו לדרישתם. בכך יצרו הביטלס סדק משמעותי במשטר הפרדת הגזע שהונהג אז בדרום של ארה"ב.


כשעבר לארה"ב, יצרו עם ג'ון קשר פעילי שמאל רדיקליים, ביניהם ג'רי רובין, אייבי הופמן, ג'ון סינקלייר, רני דייטיס ועוד. זאת, במטרה לנצל את מעמדו הציבורי לטובת מטרותיהם הפוליטיות הקיצוניות, דבר שג'ון לא השכיל להבין בזמנו. כך, לקח ג'ון בשנת 1972, חלק בפעילות נגד הנשיא ניקסון צעד שיחד עם התבטאויות פומביות, כמו "אתה לא יכול לקבל כוח בלי מאבק", נטע את זרעי הפרנויה של הממשל האמריקאי כלפיו, והפך אותו ליעד של ה-FBI, שניצל את הרשאתו בעבירות סמים באנגליה בסוף שנת 1968, כדי לגרש אותו מארה"ב. על כן, נאלץ ג'ון לנהל מאבק ארוך שנים מול הרשויות עד שקיבל מעמד של תושב קבע.

המוזיקה של ג'ון בתקופה הפוליטית עסקה גם בנושאים ספציפיים שהוא ראה בהם חוסר הגינות מצד הממסד, בין היתר, בהשפעת הגורמים הרדיקליים שהתחברו אליו. כך, בדצמבר 1971, השתתף בהופעה The John Sinclair Freedom Rally, למען שחרורו של מייסד תנועת הפנתרים הלבנים, ג'ון סינקלייר, שנידון בשנת 1969 לעשר שנים בגין החזקת שתי סיגריות בלבד של מריחואנה; בתחילת 1972 השתתף בהפגנה בעיר ניו יורק לאות מחאה על הריגתם של 13 פעילי זכויות אזרח קתוליים בצפון אירלנד בידי הכוחות הבריטיים, וכתב שני שירים על המצב באירלנד, Sunday Bloody Sunday ו-The Luck of the Irish; בדצמבר 1971 השתתף בהופעת צדקה למען בני משפחותיהם של אסירים שנהרגו בהתקוממות בכלא Attica Prison, וכתב את השיר Attica State; באותה שנה השתתף בהפגנה של שבט הילידים אונונדגה נגד הקמת כביש מהיר שתוכנן לחצות את השמורה שבה חיו.


הנה השיר Sunday Bloody Sunday:

https://www.youtube.com/watch?v=65CnKe0iQbc


הנה השיר The Luck of the Irish:

https://www.youtube.com/watch?v=p4cPoaXRRrg


הנה השיר Attica State:

https://www.youtube.com/watch?v=h_vFMU8HiZc


בשנת 1971 הוציא ג'ון את האלבום Some Time in New York City, שהכיל שירי מחאה פוליטיים. אמנם האלבום לא זכה להצלחה מסחרית ונקטל ע"י המבקרים, אך הוא עדיין מהווה מסמך חברתי והיסטורי מרתק.


בשנת 1978, אחרי שהתרחק מעין הציבור, מתעשיית המוזיקה ובוודאי מכל מעורבות פוליטית. הבין ג'ון שהגורמים הרדיקליים שאליהם התחבר פגעו בסופו של דבר במטרות שהיה לו חשוב לקדם, ועל כך סיפר:

הטעות הגדולה ביותר שיוקו ואני עשינו באותה תקופה, הייתה להרשות לעצמנו להיות מושפעים ממהפכנים רציניים, כביכול, שהיו למעשה חבורה של גברים מאצ'ואיסטיים בעלי רעיונות מטורפים על הרג של אנשים. היינו צריכים לדבוק בדרך שלנו לעבוד למען השלום באמצעות עוד bed-ins, שלטי חוצות וכדומה

התקופה הפוליטית של ג'ון הותירה שירים רלוונטיים גם היום, שכדאי לקרוא בקפידה בשל מילותיהן העוצמתיות. אחד השירים הפוליטיים המכוננים, ויש שיגידו האקטואליים ביותר, שהשאיר ג'ון הוא Gimme Some Truth משנת 1971, הרבה לפני המושג "פייק ניוז". השיר נפתח בבית הבא:

I’m sick and tired of hearing things

From uptight, short-sighted, narrow-minded hypocritics

All I want is the truth

Just gimme some truth

I’ve had enough of reading things

By neurotic, psychotic, pig-headed politicians

All I want is the truth

Just gimme some truth

נמאס לי לשמוע דברים

מצבועים מהודקים, קצרי רואי, צרי אופקים

כל מה שאני רוצה זו האמת

רק תגידו לי את האמת

נמאס לי לקרוא דברים

מפוליטיקאים נוירוטיים, פסיכוטיים, עקשנים

כל מה שאני רוצה זו האמת

רק תגידו לי את האמת


הנה השיר Gimme Some Truth:

https://www.youtube.com/watch?v=UaiGABTj0aA


כל הזכויות על המאמרים באתר שמורות לכותבי המאמרים. כל הזכויות על תכני הביטלס באתר (תמונות וקטעי וידאו) שמורות לבעליהם החוקיים. (לצערנו) אין לאתר thebeatles.co.il, למפעיליו ולכותבים בו כל קשר עסקי עם להקת הביטלס, עם חברת Apple Corps Ltd, עם מי מחברי להקת הביטלס או נציגיהם.

Proudly created by Wixart

יצירת קשר ורישום לתפוצה