ג'ון לנון - תמלילן או מלחין?

השיר "Come Together" שכתב לנון לאלבום אבי רואד, הוא בהחלט מהחשובים ביותר שלו. לא רק שההקלטה כללה את אחת ההפקות הכי מעניינות בתקופה של פוסט-סארג'נט פפרז, מינמליסטית ויעילה להפליא, אלא שבכל הקשור למילים לנון רשם עוד הישג מרשים ביותר.


בכל המובנים זהו אחד השירים שמשמשים כ'גשר' בין עידן הביטלס לבין קריירת הסולו של לנון. ומה שאולי יפתיע את חלקנו זה שבאותה תקופה שהוא לא היה ממש בעניין - כלומר, לא לגמרי.


באביב-תחילת הקיץ של שנת 1969 לנון קפץ ספורדית לאולפן. ב-9 ביולי הוא תרם את חלקו ל"מקסוול'ס סילבר האמר" המיותר של מקרטני, וזו הייתה תרומה ראשונה לאחר מספר שבועות בהם השתתף ב-"You Never Give me Your Money" המעולה. בהשוואה לאלבום הלבן, בו הוא היה פעיל ביותר, לנון לא הציג שירים חדשים מאז "הבלדה על ג'ון ויוקו", שהוקלט באפריל. עיקר מרצו הופנה לטיפול ביוקו לאחר תאונת הדרכים שהתרחשה בסוף יוני בסקוטלנד. אבל אז הוא נזכר באהבתו לצ'ק ברי, גיבור נעוריו וכותב השירים הכי חשוב של עידן הרוקנרול של הפיפטיז, ובעיקר הוא נזכר בשיר די שולי של ברי, "You Can't Catch Me"' ממנו שאל את משפט הפתיחה.


האם מדובר בשיר על סקס? או בשיר פוליטי? שיר פמניסטי? אופנה רדיקלית או נונסנס מושלם? ובכן, אולי הכל נכון. ישנה תחושה של אלימות, מהולה בחוויה של שחרור. אני מאמין שליוקו הייתה השפעה גם על שיר זה ובעיקר לאספקט הפמניסטי שראה בשבירת השפה כתחילת הדרך לשחרור המערכת כולה, שנשלטת, לכאורה או לא, על-ידי שפה הרוויה בקודים פאטריארכלים. אבל לא ניכנס לזה כרגע.


זהו עוד אחד משיריו של לנון שקורא להרחבת הדמיון, או ליצירת דמיון לא מרוסן, שכולל (אולי) השפעות לא מודעות ומודעות של כמה מהאינטלקטואלים של התקופה: מהרברט מרקוזה והגותו על ארוס והציביליזציה, נורמן או בראון והתורה הפוסט-פרודיאנית למהפכה המינית, מארשל מקלוהן ו"המדיום הוא המסר"; אולי משהו מארתור ג'נוב ותורת הפריימל סקרים שאותו לנון יחווה כמה חודשים לאחר מכן;; אולי אר.די לאנג, פסיכיאטר וחוקר פסיכולוגיה, שקרא את ההיסטוריה מחדש, הפעם מההיבט הפסיכולוגי המדכא שלה (תהיה לו השפעה גם על פינק פלויד). אבל סביר להניח שהוא פשוט הרגיש את הרוח: זה לא מפתיע בשביל מישהו כמו לנון השנון שאהב לבוז לאינטקלטואלים.


בכל אופן, רוח התקופה ניכרת בתחושת האנרכיה, בחוויה התיאטרלית של השיר שכמו מקשרת מין ופוליטיקה.


אז מי הדמות שבשיר? מיהו הגורו המגלומני שלנון כותב עליו? מישהו בדמותם של קן קיזי וטימוטי לירי, כוהני האל.אס.די של התקופה, או אי אלו כוהני זן בודהזים, או שאריות זכרונות מהמהארישי. אולי כולם ב


או יחדיו. אנחנו יודעים שלנון אימץ את שם השיר מהקמפיין של טימוטי לירי לבחירות למושל קליפורניה, אז סביר שלירי היה במוחו של ג'ון. דמות הטריקסטר המיתולוגית מאוד בולטת והרפרנסים והרמיזות לדמויות מוכרות מרוחות על כל הלוח, מברי ועד למאדי ווטרס. האם Old Flat Top הוא לנון בעצמו? והאם הדמות שנוצרת בהמשך היא שילוב שלו ושל יוקו? והאם Spinal Cracker קשור לטקס יפני מסורתי בדבר הקלה על עמוד השדרה של הגבר? הטקסט רווי במיסתוריות.


הגרוב של הבית של השיר בלייד-בק עם טוניקת בלוז. משפט הבס שמקרטני תרם לשיר הפך אותו למשהו חדש לגמרי. אלו מתמזגים יחד יחד עם הקול השני הנמוך (במרווח חריף-משהו אך לא מדי, שלנון שר בעודו מונע ממקרטני לעשות זאת). סולו הפנסתר החשמלי המונוטוני והמגניב של מקרטני הוא הקרם-דה-לה-קרם על אחת ההפקות הכי מעניינות של הלהקה. היו שהציעו השפעות של דה בנד וד"ר ג'ון, אבל זה לא ממש משנה כי הסך הכל נשמע מאוד שונה מאלו האחרונים. התחושה הפעם היא של קוקאין והירואין מאשר של אל.אס.די. זה לא ממש מפתיע, כי זמן קצר לאחר התאונה ג'ון ויוקו לא יהססו לעשות שימוש גם בהירואין, שהגמילה ממנו תשמש השראה לאלבום הסולו הראשון שלו לאחר הפירוק.


אז למה אני מספר לכם את כל זה? כי אני מציע להחזיר את הבאלאנס למי היו באמת הדמויות הכי משפיעות על המוזיקה של הביטלס. למרות המילים המעולות, כדאי שנוציא לנו לנו מהראש שג'ון היה יותר תמלילן ממלחין (אם נותרו כאלה שמאמינים בכך).




18 צפיות