ב-8 במאי 1970 יצא האלבום ה-12 והאחרון שיצא, Let It Be, אם כי הוא הוקלט לפני האלבום Abbey Road

האלבום ליווה את הסרט Let It Be, שיצא כעבור חמישה ימים בארה"ב ושבוע לאחר מכן בבריטניה, שהיו אמורים להיות חלק מפרויקט בשם Get Back, שנגנז. בפרויקט השתתף בילי פרסטון, דבר שהפך אותו למוזיקאי היחיד, מחוץ לביטלס, שקיבל קרדיט באלבום של הלהקה.


בתום הפרויקט Get Back, נתנו הביטלס לטכנאי הקול גלין ג'ונס, לערוך את האלבום. במקביל הם הצטלמו לצורך העטיפה צילום שהיה מחווה לזה שהופיע בעטיפת האלבום הראשון, Please Please Me. כשג'ונס סיים לערוך את האלבום, הדבר זכה לחוסר שביעות רצון מצד הביטלס וכך ערך, במהלך שנת 1969, שני נסיונות נוספים אך כולם נדחו. כך, הפרויקט נגנז ולא יצא אל הפועל. אחרי שדבר פירוק הלהקה פורסם בעקבות שאלון שערך פול מקרטני בעצמו, החלט המנהל החדש של הלהקה, אלן קליין, להוציא את האלבום Let It Be, על בסיס ההקלטות שנערכו במסגרת פרויקט Get Back. עבודת ההפקה הופקדה בידי המפיק פיל ספקטור. פול מקרטני הביע כעס מאד גדול מעבודתו של ספקטור בנוגע לעיבודים שעשה לשירים שלו, בעיקר The Long And Winding Road ו-Let It Be.


למרות שהביקורות לאלבום היו מוערבות, הוא טיפס למקום ה-1 במצעיד הפזמונים בבריטניה ובארה"ב. האלבום דורג במ'ום ה-86 ברשימת The 500 Greatest Albums of All Time של המגזין רולינג סטון בשנת 2003 ובמקום ה-890 ברשימת All Time Top 1000 Albums.


ב-17 בנובמבר 2003 הוציא פול מקרטני את האלבום Let It Be...Naked, כגרסה שלו לאלבום, ללא העיבודים של פיל ספקטור.