והפעם – על החודש הראשון של הביטלס בליברפול לאחר חזרתם מהמבורג, דצמבר 1960-ינואר 1961.
הפוסט יעסוק בתקופה של פחות מחודש, שלדעתי היא בין המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של הביטלס – תקופה בה אפשר להגיד שהביטלס "לקחו את עצמם בידיים", ומתוך ההבנה של כמה הם טובים, החליטו להילחם ולהגיע To the toppermost of the poppermost, כפי שג'ון היה אומר ללהקה כשהם הרגישו שהם לא מתקדמים לשום מקום.
התקופה המדוברת, של פחות מחודש, היא אמצע דצמבר 1960, אז הביטלס חוזרים לליברפול מהמבורג עם הזנב בין הרגליים, ועד תחילת ינואר 1961, אז הביטלס מבינים שהם ככל הנראה הלהקה הטובה ביותר בליברפול. חשוב לי להדגיש שעד הגעתם להמבורג הביטלס היו צעירים צפון אנגלים "רגילים", עם להקה נחמדה אבל לא יוצאת דופן, שנשלחו על ידי אמרגנם אלן וויליאמס להמבורג לאחר שכל הלהקות ה"טובות באמת" סרבו להגיע לגרמניה. בהמבורג הביטלס עברו סוג של מחנה אימונים שהביא למציאות שאני הולכת לתאר בפניכם עכשיו.
הביקור הראשון של הביטלס בהמבורג נגמר מאוד לא טוב. אחרי שלושה חודשים מוצלחים סה"כ ג'ורג' גורש בגלל היותו קטין. בעל המועדון בו הופיעו, ברונו קושמידר (Koschmider) הלשין עליו בגלל שעזבו אותו לטובת מועדון אחר. פול ופיט בסט החליטו לנקום בקושמידר על ידי שריפת קונדום על הקיר של המועדון שלו. הם נשלחים למאסר ובסופו של דבר מגורשים גם הם לליברפול.
ג'ון נשאר בהמבורג עוד כ-11 ימים – בלי כסף, בעיר זרה, עם חבר אחד, סטיוארט סאטקליף, שבדיוק בתקופה נפגש עם אסטריד קירשהר, צלמת ובת זוגתו הטרייה, אז היו לו דברים יותר טובים להתעסק בהם מאשר לבלות עם ג'ון המסכן. בזמן הזה ג'ון מתחיל להרהר במשמעות החיים , וכאשר הוא חוזר ב-10/12/1969 לליברפול, הוא מתכנס בתוך עצמו ולא יוצר קשר עם אף אחד. הוא לא יוצר קשר גם עם פול, ג'ורג' ופיט שלא יודעים בכלל שהוא חזר לעיר. לאף אחד, גם לא לחברי הביטלס, לא היה מושג למה ג'ון לא יצר איתם קשר ומה הוא עשה באותם ימים. כל זה גרם לתחושה שהלהקה בעצם מתפרקת, אחרי שלושה חודשים אינטנסיבים בהם היו צמודים זה לזה והעתיד נראה מבטיח.
פול, שחזר יחד עם פיט מהמבורג בסוף נובמבר, יושב כבר לפחות שבועיים בבית ומחכה לסימן כלשהו מג'ון. זה מה שהוא אמר על התקופה: "אחרי המבורג המצב לא היה טוב במיוחד. כולם היו זקוקים למנוחה. ציפיתי מכולם שיתקשרו אלי כדי להחליט איך ממשיכים מפה, אבל 'הכל היה שקט בחזית המערבית'."
ובכן, האמת שהוא לא סתם חיכה כפי שהוא מתאר – אביו, ג'ים (ג'יימס) מקרטני, ביקש שימצא עבודה. הלהקה של הבן שלו ככל הנראה התפרקה והגיע הזמן למצוא עבודה יציבה. פול לא התווכח עם אבא שלו ומצא עד מהרה עבודה במפעל ליברפולי לייצור סלילים אלקטרומגנטים בשם Massey and Coggins. למזלנו, ג'ון שמע שפול מצא עבודה חדשה והתעשת לאחר 5 ימים של התבודדות. הוא לקח איתו את ג'ורג' וביחד הם הלכו לנסות לשכנע את פול לחזור לדרך הישר ואל הלהקה. פול, כילד טוב של אבא וכנער עם חרדות מסויימות מהעתיד, לא השתכנע בהתחלה. זה היה רגע בו פול היה צריך לבחור בין המסלול הפרופר ההגיוני בחיים לבין השקעת זמנו בלהקה שכרגע נראה כי התפרקה, אך למזלנו (שוב) עד מהרה מחליט לעזוב את המפעל ולחזור ללהקה.
כך ג'ון מתאר את הסיטואציה – "אבא שלו אמר לו למצוא עבודה, אז הוא עזב את הלהקה והתחיל לעבוד עם משאיות ולומר שהוא "צריך עבודה מסודרת. לא האמנו לזה. אמרתי לו בטלפון, "או שאתה בא או שאתה בחוץ." אז הוא היה צריך להחליט ביני לבין אבא שלו, ובסוף הוא בחר בי."
אז מה עושים לאחר שמחליטים לחזור ללהקה? מחפשים איפה להופיע. באופן טבעי, המקום הראשון בו הביטלס הופיעו היה מועדון הקסבה. הקסבה הייתה מועדון בבעלותה של אמא של פיט בסט, כך שהמקום היה בית מבחינתם. ההופעה נקבעה ל-ב-17/12/1960. ובאיזור המועדון נתלו שלטים עם הכיתוב “The Beatles, Direct from Hamburg” , והקהל ציפה, בטעות, ללהקה גרמנית. את השם שלהם הם לא הכירו, כי בפעם האחרונה שהביטלס הופיעו במקום, יותר משנה קודם לכן, הם נקראו The Quarrymen. לצערם הם גילו את להקת הבית המוכרת והאנגלית – מאוד התעצבנו, החלו למחות, אך ברגע שהביטלס החלו לנגן, הרוחות נרגעו והקהל החל להינות. הביטלס, אגב, גייסו להופעה את צ'ס ניובי, נגן בס מקומי, שיחליף את סטיוארט סאטקליף שנשאר בהמבורג עם אסטריד אהובתו.
ההופעה המשמעותית הבאה של הביטלס הייתה בלית'רלנד טאון הול, ב27/12/1960. גם כאן הביטלס הופיעו עם צ'ס ניובי שניגן בבס. גם כאן, שווקה ההופעה כ"ביטלס, הישר מהמבורג". הביטלס לא למדו, וגם כאן הדבר גרם לקהל לחשוב שמדובר בלהקה גרמנית. בניגוד למה שקרה בקסבה – כאן הקהל לא הכיר את חברי הלהקה מהעבר, ובאמת חשב שהלהקה גרמנית. הם היו לבושים אחרת מהלהקות המקומיות – בעור שקנו בהמבורג, ונשמעו אחרת, מקצועיים יותר. כאמור, בהמבורג הם עברו מעין "מחנה אימונים", הופיעו שעות על הבמה והתמקצעו. בהופעה קרה דבר שלא היו רגילים לו קודם – עד אז היה מקובל שהקהל רוקד בזמן שהלהקה מופיעה, קצת כמו מה שאנחנו מכירים מסרטים הוליוודים. פיט בסט מספר שזאת הייתה הפעם הראשונה בה הקהל פשוט עזב הכל, רץ לכיוון הבמה והתחיל לצרוח.
"אנשים לא היו מגיעים לנשפים כדי לצרוח. This was news". כאן הייתה בעצם ההתחלה של הביטלמאניה.
ג'ון סיפר על זה כך – "פתאום היינו "וואו". לידיעתך, 70% מהקהל חשבו שהיינו "וואו" גרמני, אבל לא היה לנו אכפת. אפילו בליברפול, אנשים לא ידעו שאנחנו מליברפול. הם חשבו שאנחנו מהמבורג. הם אמרו "אלוהים, הם מדברים אנגלית טובה!", מה שהיה נכון, כמובן, כי אנחנו אנגלים. זה היה הערב שנפתחנו והרפינו. זה היה כשהתחלנו להבין שאנחנו טובים. עד המבורג חשבנו שאנחנו בסדר, אבל לא טובים מספיק. רק בליברפול הבנו את ההבדל וראינו מה קרה לנו בזמן שכל השאר נגנו את הזבל של קליף ריצ'ארד."
ההצלחה של ההופעה הביאה את מנהל המקום לשכור את הביטלס להופעות נוספות בשכר גבוה יותר. ההופעה הבאה שלהם במקום, ב5/1/1961, הייתה ההופעה הראשונה של פול כבסיסט, לאחר שצ'ס ניובי לא היה מעוניין להמשיך איתם.
וכך בעצם נראה החודש הראשון של הביטלס בליברפול אחרי המבורג – אפשר להגיד שזה היה חודש מכונן בהיסטוריה של הביטלס – היה זה זמן של שקט והרהורים אחרי זמן של עבודה מאומצת בהמבורג. תקופה שפקחה את עיניהם של הביטלס וגרמה להם להבין שהם ייחודים וטובים יותר. היה זה זמן בו ג'ון, פול וג'ורג' הבינו מי הם ומה הם רוצים ובין היתר החלו גם בתהליך עיצוב הלהקה מבחינת מי מנגן על מה – ג'ון על גיטרה, פול על הבס, וג'ורג' על גיטרה מובילה.
בתמונות: 1) פול יושב "בפינה בחושך" ומחכה לביטלס שיתקשרו אליו. צולם בדצמבר 1960 ע"י מייק מקרטני, אחיו של פול. 2) פוסטר (מזויף) מההופעה הראשונה של הביטלס בלית'רלנד טאון הול. מזויף אבל יפה.